דיגלוסיה
דִּיגְלוֹסְיָה (מיוונית: Διγλωσσία, "דו-לשוניות" או "שפה כפולה") היא תופעה סוציולינגוויסטית שבה קהילה מסוימת משתמשת בשני משלבים או וריאנטים שונים של אותה שפה (ולעיתים בשתי שפות שונות לחלוטין) באופן מקביל, כאשר לכל אחד מהם תפקיד חברתי מובחן ונפרד.
בניגוד לדו-לשוניות (Bilingualism), המתארת בדרך כלל את יכולתו של הפרט לשלוט בשתי שפות, הדיגלוסיה מתארת מצב חברתי-מערכתי יציב, שבו חלוקת התפקידים בין השפות נוקשה וממוסדת. המונח נטבע במקור על ידי הבלשן הצרפתי ז'אן פסקה (Jean Psichari), אך קיבל את משמעותו המודרנית והמחייבת במאמרו המכונן של הבלשן צ'ארלס א. פרגוסון (אנג') משנת 1959, אשר הגדיר את הדיגלוסיה כמצב שבו מתקיימים זה לצד זה "משלב גבוה" ו"משלב נמוך"[1].
במצב דיגלוסי קלאסי, המשלב הגבוה משמש לצרכים רשמיים כגון כתיבה ספרותית, טקסים דתיים, מערכת החינוך ושידורי חדשות, והוא נחשב ליוקרתי יותר; לעיתים קרובות דוברי השפה תופסים אותו כשפה ה"נכונה" היחידה. לעומתו, המשלב הנמוך משמש לחיי היומיום, לשיחות פאמיליאריות (משפחתיות) ולמסחר עממי.
ההבדל המהותי בין המשלבים בא לידי ביטוי גם באופן הרכישה שלהם: המשלב הנמוך נרכש כשפת אם (L1) באופן טבעי בבית, ואילו המשלב הגבוה נלמד באופן פורמלי בבית הספר, בדומה ללימוד שפה זרה. הדוגמה המובהקת ביותר לדיגלוסיה היא השפה הערבית, שבה מתקיים פער משמעותי בין ה"פוסחא" (הספרותית/הגבוהה) לבין ה"עאמיה" (המדוברת/הנמוכה). דוגמאות בולטות נוספות שציין פרגוסון הן היחס בין הגרמנית שווייצרית לגרמנית הסטנדרטית, והיחס ההיסטורי ביוון בין ה'קאתארבוסה' (Καθαρεύουσα – מילולית: 'השפה המטהרת', משום שנועדה לנקות את השפה מהשפעות זרות ולקרבה ליוונית העתיקה) לבין ה'דימוטיקי' (Δημοτική – שפת העם המדוברת)[1].
בשנת 1967 הרחיב הסוציולוג ג'ושוע פישמן (אנג') את ההגדרה (דיגלוסיה מורחבת), וטען כי דיגלוסיה יכולה להתקיים גם כאשר ה"גבוה" וה"נמוך" אינם ניבים של אותה שפה, אלא שתי שפות נפרדות לחלוטין, כל עוד נשמרת ההפרדה הפונקציונלית ביניהן (למשל: שימוש בשפה קולוניאלית למינהל וחינוך, ובשפה מקומית לדיבור יומיומי)[2].
קהילות שמקיימות דיגלוסיה או קיימו דיגלוסיה בעבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצות ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דיגלוסיה בשפה הערבית
הדוגמה המובהקת ביותר לדיגלוסיה כפי שהוגדרה על ידי פרגוסון היא המצב בארצות ערב.[1] בארצות אלה משמשת הערבית הספרותית (אל-פוסחא, اللغة الفصحى) כ"משלב הגבוה": זוהי שפת הכתיבה בספרים ובעיתונות, שפת מערכת החינוך, וכן השפה המשמשת בנאומים רשמיים, בטקסים דתיים ובמהדורות חדשות. לעומת זאת, שפת הדיבור היומיומית היא ה"עאמיה" (العامية) – שם כולל למגוון רחב של ניבים מקומיים המשתנים ממדינה למדינה (למשל: מצרית, לבנונית, מגרבית), אשר נרכשים כשפת אם אך כמעט ואינם משמשים לכתיבה רשמית.
שווייץ ולוקסמבורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיגלוסיה מתקיימת בקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ, שבהם הגרמנית שווייצרית (Schweizerdeutsch) משמשת לדיבור יומיומי בכל שכבות האוכלוסייה, בעוד הגרמנית הסטנדרטית (Hochdeutsch) משמשת לכתיבה, לקריאה ולמסגרות פורמליות.[1]
מצב מורכב אף יותר ("טריגלוסיה" – שלוש שפות) מתקיים בלוקסמבורג. באופן מסורתי, הדיבור היה בלוקסמבורגית, הכתיבה הרשמית בצרפתית או בגרמנית, ושפת הכנסייה והלימוד בגרמנית. בשנת 1984 נחקק חוק השפות בלוקסמבורג שהעניק ללוקסמבורגית מעמד של שפה לאומית, אך הצרפתית והגרמנית נותרו השפות המנהליות והרשמיות הדומיננטיות בכתב.[3]
הקהילה החרדית (יידיש ולשון הקודש)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקרב קהילות חרדיות מסוימות (בעיקר חסידויות) מתקיימת דיגלוסיה כפי שהגדיר אותה הסוציולוג ג'ושוע פישמן: שימוש בשתי שפות נפרדות לתפקידים חברתיים שונים.[2] שפת הדיבור היומיומית ("הנמוכה") היא יידיש, הנרכשת בבית, בעוד שפת התפילה, הלימוד והטקסטים ההלכתיים ("הגבוהה") היא עברית וארמית (המכונות יחד "לשון הקודש"). קיימת גם הבחנה פנימית בתוך היידיש עצמה, בין שפה מדוברת עממית לבין יידיש כתובה ספרותית (המשמשת בעיתונות החרדית), אם כי פער זה הצטמצם בדורות האחרונים.
יוון
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שנת 1976 התקיימה ביוון דיגלוסיה חריפה בין שתי צורות של השפה: ה"קאתארבוסה" (Καθαρεύουσα, "המטהרת") – שפה מלאכותית למחצה שניסתה לחקות את היוונית העתיקה ושימשה את הממשל, מערכת המשפט והחינוך; וה"דימוטיקי" (Δημοτική) – שפת העם המדוברת. המצב גרם למתחים חברתיים ופוליטיים רבים ("שאלת השפה ביוון"), עד שבשנת 1976 נקבעה הדימוטיקי כשפה הרשמית היחידה, והדיגלוסיה בוטלה רשמית, אם כי עקבותיה עדיין ניכרים בשפה.[1]
ארץ ישראל במאות 2–4 לספירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרי הלשון העברית, ובראשם יחזקאל קוטשר, מצביעים על כך שבסוף תקופת התנאים (סביב שנת 200 לספירה) חדלה העברית לשמש כשפת דיבור יומיומית בארץ ישראל והוחלפה בארמית.[4] עם זאת, העברית (בניב המכונה לשון חז"ל) המשיכה לשמש כשפת כתיבה ויצירה ספרותית במשך מאות שנים לאחר מכן (תקופת האמוראים). מצב זה, שבו שפת הדיבור היא ארמית ושפת התרבות הכתובה היא עברית, תואם את הגדרת הדיגלוסיה.
אירופה בימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באירופה הנוצרית של ימי הביניים שררה דיגלוסיה נרחבת בין הלטינית לבין השפות המקומיות (הוורנקולריות). הלטינית שימשה כשפת ה"גבוהה" של הכנסייה, המדע, הדיפלומטיה והספרות, בעוד פשוטי העם דיברו בניבים מקומיים (שהתפתחו לימים לצרפתית, איטלקית, ספרדית ועוד) ולא הבינו את הלטינית.
נקודת ציון היסטורית להכרה בדיגלוסיה זו היא מועצת טור (Council of Tours) משנת 813, שבה הכנסייה הקתולית הורתה לכמרים לתרגם את הדרשות מלטינית ל"רומאנית כפרית" (rusticam Romanam linguam) כדי שהקהל יוכל להבינן.[5] מצב זה נמשך מאות שנים, עד שבראשית העת החדשה החלו השפות המדוברות לתפוס את מקום הלטינית גם בכתיבה.
פרשנות רש"י כגישור דיגלוסי
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוגמה להשפעת המצב הדיגלוסי על היהודים ניתן לראות בפירושי רש"י (רבי שלמה יצחקי, צרפת המאה ה-11). שפת הלימוד והקריאה הייתה עברית, אך שפת האם של הלומדים הייתה צרפתית עתיקה. כדי לגשר על הפער, שילב רש"י בפירושיו אלפי "לעזים" – מילים בצרפתית עתיקה (בתעתיק לעברית) שנועדו לבאר מונחים קשים בעברית. חוקרים כדוגמת משה קטן רואים בכך עדות לפער בין שפת הדיבור לשפת הטקסט הקדוש.[6]
ההשלכות החברתיות של הדיגלוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בידול פונקציונלי (Functional Differentiation)
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאפיין המרכזי של הדיגלוסיה הוא ההבחנה החדה והנוקשה בין תחומי השיח (Domains) שבהם נדרש השימוש ב"משלב הגבוה" לבין אלו שבהם נדרש ה"משלב הנמוך". הבחנה זו יוצרת נורמות חברתיות מחייבות: שימוש במשלב הלא-נכון בסיטואציה מסוימת עלול להיתפס כנלעג, כיהיר או כסימן לחוסר השכלה[1].
למשל, כתיבת מכתב רשמי, נשיאת נאום או מהדורת חדשות מחייבות שימוש בשפה הגבוהה. לעומת זאת, אינטראקציה חברתית בין חברים, קניות בשוק או הוראות לנהג מונית יתבצעו בשפה הנמוכה. המעבר בין השפות אינו תלוי רק בנושא השיחה אלא גם במידת הרשמיות שלה[1].
בעולם הערבי, דיגלוסיה זו יצרה דילמה אומנותית ארוכת שנים בתחום הספרות והתיאטרון: האם דיאלוגים ברומנים ובמחזות צריכים להיכתב ב"פוסחא" כדי לשמור על רמת הטקסט, או ב"עאמיה" כדי לשוות לדמויות אמינות וריאליזם. כיום, הגישה הרווחת בקולנוע ובספרות המודרנית היא שימוש בשפה המדוברת לדיאלוגים, בעוד הטקסט הסיפורי (הנרטיב) נותר בשפה הספרותית[7].
במדיה המשודרת (רדיו וטלוויזיה) נפוצה תופעת "מיתוג קוד" (Code-switching): המרואיינים והמנחים עוברים באופן דינמי בין המשלב הגבוה לנמוך בהתאם לנושא השיחה (למשל, מעבר מניתוח פוליטי גבוה לבדיחה עממית), מיומנות הדורשת שליטה לשונית גבוהה בשני המשלבים[7].
אתגרים ברכישת אוריינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים בתחום החינוך מצביעים על כך שדיגלוסיה עלולה ליצור קושי ברכישת מיומנויות אוריינות (קריאה וכתיבה). הילד במדינה דיגלוסית מגיע לבית הספר כשהוא דובר שוטף של שפת אימו ("השפה הנמוכה"), אך נדרש ללמוד קרוא וכתוב בשפה שונה ("השפה הגבוהה"), אותה לא שמע בביתו ושעמה לא ניהל תקשורת טבעית. מחקרים שנערכו במדינות ערב מצביעים על כך שהפער הדיגלוסי מהווה גורם מעכב ברכישת הקריאה, שכן התלמיד נדרש להתמודד בו-זמנית עם רכישת הטכניקה של הכתב ועם לימוד אוצר מילים ומבנים תחביריים של שפה חדשה למעשה[8].
נוסף על כך, תוכניות לימודים וספרי ילדים במדינות אלו נכתבים לרוב בשפה הגבוהה, מה שיוצר לעיתים פער ("מרחק בלשני") המקשה על הילד לתפוס את הטקסט הכתוב כחלק מעולמו הטבעי, ומחייב אותו להשקעת משאבים קוגניטיביים מרובים בפיענוח השפה עצמה ולא רק התוכן[9].
השלכות על המחקר הבלשני
[עריכת קוד מקור | עריכה]תופעת הדיגלוסיה מציבה אתגר מתודולוגי ייחודי בפני חוקרי הבלשנות ההיסטורית, המנסים להתחקות אחר שלבי ההתפתחות של השפה. הקושי המרכזי נובע מכך שהשפה הכתובה ("הגבוהה") נוטה להיות שמרנית וקפואה (Fossilized). בקהילות דיגלוסיות, סופרים ומשכילים משקיעים מאמץ רב בשימור הצורות העתיקות והקלאסיות של השפה, תוך התעלמות מכוונת מהשינויים הפונטיים והדקדוקיים המתרחשים בשפה המדוברת באופן טבעי לאורך הדורות. כתוצאה מכך, נוצר "מסך" המסתיר את ההתפתחות האמיתית של השפה, ועשוי ליצור אשליה של יציבות במשך מאות שנים, גם כאשר השפה המדוברת השתנתה ללא הכר[10].
עם זאת, מצב זה מעניק חשיבות מחקרית עצומה לטקסטים הלא-רשמיים המעטים שנכתבו בשפה המדוברת (כגון מכתבים אישיים, רשימות מכולת, או טעויות סופר בטקסטים רשמיים). דווקא משום שלשפה המדוברת אין מערכת חוקים כתובה ומחייבת (סטנדרטיזציה), הכותב בה נאלץ לכתוב באופן פונטי "לפי שמיעה". בשל כך, טקסטים אלו נחשבים לעיתים לאמינים יותר מבחינה מחקרית מאשר טקסטים בשפות סטנדרטיות, שכן הם מספקים הצצה ישירה ובלתי-מתווכת לאופן ההגייה והדקדוק האמיתיים שהיו נהוגים בתקופת כתיבתם.
דוגמה בולטת לכך היא חקר "הערבית הבינונית" (Middle Arabic). חוקרים כמו יהושע בלאו הראו כיצד טקסטים יהודיים ונוצריים מימי הביניים, שנכתבו בערבית תוך "סטיות" מהדקדוק הקלאסי המחמיר, חושפים בפנינו את השלבים הקדומים בהיווצרות הניבים הערביים המודרניים, מידע שלא ניתן היה לדלות מהספרות הקלאסית התקנית[11].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דיגלוסיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דיגלוסיה (בלשנות), דף שער בספרייה הלאומית
דיגלוסיה - נועם לולאן, באתר Vimeo
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 Ferguson, Charles A. (1959). "Diglossia". Word. 15 (2): 325–340. doi:10.1080/00437956.1959.11659702.
- 1 2 Fishman, Joshua A. (1967). "Bilingualism with and without diglossia; diglossia with and without bilingualism". Journal of Social Issues. 23 (2): 29–38. doi:10.1111/j.1540-4560.1967.tb00573.x.
- ↑ "Loi du 24 février 1984 sur le régime des langues" (בצרפתית). Legilux.
- ↑ Kutscher, Edward Yechezkel (1982). A History of the Hebrew Language. Jerusalem: Magnes Press. pp. 115–120.
- ↑ Wright, Roger (1982). Late Latin and Early Romance in Spain and Carolingian France. Liverpool: Francis Cairns. pp. 118–120.
- ↑ Katan, Moshe. "אוצר לעזי רש"י לתנ"ך". Daat.
- 1 2 Bassiouney, Reem (2009). Arabic Sociolinguistics. Edinburgh: Edinburgh University Press. pp. 188–195, 29–35.
- ↑ Maamouri, Mohamed (1998). "Language Education and Human Development: Arabic Diglossia and Its Impact on the Quality of Education in the Arab Region". The Mediterranean Journal of Educational Studies. 3 (1): 33–59.
- ↑ Saiegh-Haddad, Elinor (2003). "Linguistic distance and initial reading acquisition: The case of Arabic diglossia". Applied Psycholinguistics. 24 (3): 431–451.
- ↑ Versteegh, Kees (2014). The Arabic Language (2nd ed.). Edinburgh: Edinburgh University Press. pp. 114–128.
- ↑ Blau, Joshua (1999). The Emergence and Background of Judaeo-Arabic: A Study of the Origins of Middle Arabic (3rd ed.). Jerusalem: Ben-Zvi Institute. pp. 1–18.
