האומץ לנצח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האומץ לנצח
האומץ לנצח.jpg
מידע כללי
מאת עפר שלח
שפת המקור עברית
סוגה עיון, אסטרטגיה, מלחמה
הוצאה
הוצאה ידיעות ספרים
שנת הוצאה 2015
מספר עמודים 312
עורך איתי זיו
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 003869701

האומץ לנצח: מדיניות ביטחון לישראל הוא ספר עיון בהוצאת ידיעות ספרים, מאת חבר הכנסת עפר שלח, בעברו עיתונאי ופובליציסט, שלחם במלחמת לבנון הראשונה כמפקד פלוגה בחטיבת צנחנים במילואים[1]. בספר מתווה שלח את הצעתו לתפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל. הספר זיכה את שלח בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2016 ובפרס צ'צ'יק בשנת 2019.

תפיסת הביטחון בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הספר מציין שלח, שתפיסת ביטחון כוללת ומוצהרת גובשה לאחרונה בשנות ה-50, בידי אדם אחד - דוד בן-גוריון, ומאז לא עודכנה, למרות השינויים הגדולים בסביבה המדינית והצבאית של ישראל. התפיסה המקורית התבססה על דירוג האיומים שהיו אז על ישראל, על פי מידת הסבירות והסיכון שלהם: פלישה של צבאות סדירים שמטרתם השמדה או כיבוש; ופעולות טרור של מסתננים. כנגד איומים אלה נבנה כוח הגנה, שהתבסס באופן כמעט בלעדי על צה"ל, ובן-גוריון קבע שלושה מרכיבים חיוניים להגנה מפני האיומים: הרתעה (ביטול או החלשה של רצון האויב לתקוף את ישראל), התרעה (ידיעות על כוונתו, במקרה שיחליט לתקוף בכל זאת), והכרעה (השגת ניצחון ברור ומהיר בעימות). תפיסה זו התאימה לאיומים שהיו אז, וליכולתו של צה"ל ביחס לאיומים ההם. בן-גוריון קבע גם שצה"ל יתנהל על פי עיקרון האיכות[2], ושלח טוען שבמידה רבה, קביעה זו כבר אינה ממומשת מזה זמן רב[3].

שינוי סביבת האיומים על ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעתו של שלח, מרכיב מרכזי בכל תפיסת ביטחון נכונה, היא השאלה "מיהו האויב" העיקרי, וביתר דיוק: מיהו אויב הייחוס, כלומר לא בהכרח מיהו האויב המסוכן ביותר, אלא מיהו האויב הרלוונטי ביותר; רלוונטי, במובן של זה שמציב את האיום הסביר ביותר להתממש, או שהצבא הוא הגוף המתאים לטפל בו - ושכנגדו יש לבנות את הכוח. בהתאם לכך, הדרך הנכונה איננה לבנות את הצבא החזק ביותר האפשרי, אלא - את הצבא המתאים ביותר להתמודד עם אויב היחוס.

שלח טוען שבתהליך הדרגתי, שתחילתו עם הסכם השלום בין ישראל למצרים, וביתר שאת מאז מלחמת לבנון הראשונה, השתנו באופן דרסטי האיומים העיקריים על ישראל; האפשרות של התקפה מצד צבאות אויב סדירים כמעט נעלמה, וכנגדה התחזקו: איומים בירי טילים על מטרות אזרחיות; פעולות טרור נקודתיות, שאינן מהוות סכנה קיומית ושנזקן שונה לחלוטין; ולוחמת גרילה באזורים שבהם צה"ל פועל בעת עימות אלים.

תפיסת ביטחון חדשה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, שלח מצביע על כך שלצה"ל יש אופי בלתי-אינטלקטואלי, שתהליך הלמידה שלו מושפע בעיקר מניסיון העבר, "בדרך הקשה" ופחות מתהליכים מסודרים של חשיבה צופה פני-עתיד[4]. למרות שצה"ל הוא רק מרכיב אחד של הביטחון, הרי שאופי זה הוא אחת הסיבות גם לחסרונה של תפיסת ביטחון מעודכנת, וגם לכך שאין מי שידרוש להשלים את החסר.

מיהו האויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין כל האויבים הפוטנציאליים, שלח מזהה את חמאס ואת חזבאללה כאויבים המידיים, שכנגדם יש לבנות את הרכיב הצבאי של הביטחון. בניגוד להם, איראן היא אויב אסטרטגי, אך לאור אופיו של האיום שנשקף ממנה, ומידת סבירותו להתממש - ההתמודדות איתו נעשית, וראוי שתיעשה, בעיקר באמצעים לא-צבאיים. כך גם האיומים בפעולות טרור נקודתיות, חטיפת חיילים וכדומה, שעליהם יש צורך להגיב בפרופורציה הראויה, ולא באופן מוגזם כפי שנהוג כיום.

מרכיבים של פעולה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלח מצביע על הכשל "התודעה תמיד מנצחת את הידיעה." כוונתו בכך, שגם לנוכח ידיעות או מסקנות מתבקשות על המציאות - התפיסות השגויות שהשתרשו בתודעה גוברות על קול ההגיון. זהו מאפיין אנושי, המכשיל את הצד המגן; אך מצד שני הוא יכול גם להעניק לו יתרון, אם יידע לנצל את תודעתו השגויה של אויבו. לכן, בשאלות הנוגעות לבנין כוח מתאים ולתפיסת ההפעלה שלו, שלח מצדד בתפישה של השפעה על תודעתו של האויב, וליתר דיוק על תודעתם של הגורמים הקובעים בעת מלחמה - המפקדים; וזאת בניגוד לתפיסות רווחות, הגורסות שבעת מלחמה יש בהכרח לכבוש שטח ולהחזיק בו, או להשמיד באופן פיזי את צבאו של האויב או מרכיבים חיוניים אחרים של כוחו (תשתית, כלכלה, סמלי שלטון). לטענתו, בעבר פעלה תפיסת הביטחון היטב, מפני שהיא הרתיעה את האויבים העיקריים, קרי: מנהיגי מדינות ערב, למשך תקופות ממושכות של כעשור בכל פעם; ובמקרה של עימות אלים - היא הביאה להפסקת רצונם להילחם, כעבור זמן קצר יחסית (הכרעה).

בתפיסת ביטחון המתאימה לישראל כגורם החזק (כמותית וטכנולוגית) - הדרג המדיני חייב להיות משוכנע בשורה של עניינים, לפני כל יציאה למלחמה או למבצע: שהמלחמה נועדה להדוף איום אמיתי ומשמעותי[5]; שאכן ניתן לשנות את רצון האויב בדרך צבאית; שהדרכים האחרות נוסו, והתברר שאינן יעילות; שהיתרונות של התוקף (בטכנולוגיה, בכוח אש, בתמרון) אכן יבואו לידי ביטוי, ושהוא לא יגרר לאזור היתרון של החלש; ועוד.

שלח מונה שורה של מאפיינים של סבבי העימות בשנים האחרונות, שבהם פעלה ישראל בניגוד לתפיסה, המתאימה לאויב המסוים שנגדו נלחמה:

  • המלחמה צריכה להיות קצרה ככל האפשר - זמן ארוך הוא חיסרון כשמדובר באויב חלש מבחינה צבאית[6]; ככל שהאויב מחזיק מעמד זמן רב יותר, גם אם הוא נפגע מאד - הוא זוכה ביתרון פסיכולוגי-תודעתי, ולכן גם פוליטי.
  • כדי להכריע אויב שחי בקרב אוכלוסייה אזרחית, יש "לתקוע טריז" בינו לבין האוכלוסייה שלו, כלומר ליצור הבדל בין האינטרסים של שניהם. פעולות קולקטיביות, כמו מצור והרס המוני, רק מגבירים את ההזדהות והתמיכה של האוכלוסייה בשלטון - החמאס או החזבאללה[7].
  • מעשה מדיני הוא הכרחי במקביל למלחמה, ולא רק אחריה.
  • יש הכרח בשיתוף בינלאומי; התפיסה המבטאת השלמה עצמית, של "אנחנו נסמוך רק על עצמנו", איננה רק מיושנת, במצב יחסי הכוחות הגלובליים כיום - אלא אפילו בעבר היא לא התקיימה מעולם[8].
  • הפעלה של שיקול מוסרי בלחימה - היא אלמנט המבטא כוח, ולא עול.
  • במקביל ללחימה, ניתן להשיג יתרונות בדרכים לא-צבאיות: מאבק מודיעיני-מסכל, כלכלי, תקשורתי, דיפלומטי, משפטי, ועוד[9]; מול האויב העתידי, הצבא הוא רק אחד האמצעים, ולא בהכרח האמצעי העדיף.

בנין הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלח משרטט בספר עקרונות למבנהו של הצבא, שלדעתו מתאימים לזמן הזה (עמ' 158-188):

  • בתגובה לכשלים שהתגלו במלחמת יום הכיפורים, הצבא הסדיר הוגדל פי שלושה, שלא לצורך. יש להקטין את סדר הכוחות ולהעלות את איכותם, וזאת בהתאמה מושכלת לאיומים בפועל.
  • יש לערב מומחים מהאקדמיה ומהממשל בגיבוש אופי הכוח ותפיסת הפעלתו, כפי שהדבר נעשה למשל בצבא האמריקני; המפקדים בצה"ל מנוסים בלחימה שהתרחשה בעבר, אך לא בהכרח מומחים בצרכים העתידיים.
  • יש לבנות יחידות ייעודיות למשימות שונות, במקום המצב הנוכחי שבו חטיבות מתאמנות בכל המתארים האפשריים, ואינן מוכשרות ללחימה בשום מתאר ברמה מספקת[10].
  • בהתאם לכך, בשטחי הגדה המערבית יש להפעיל יחידות ייעודיות - שמתמחות בביטחון שוטף, ולא בפעולות התקפיות.
  • מערך המילואים (עמ' 203): יש להחזיק רק יחידות שמיועדות להילחם בפועל, ואותן יש לאמן ולצייד כמו את היחידות הסדירות. זאת כדי שתוכלנה להילחם באותה רמה, ואף לשתף פעולה עם הסדירים, על בסיס אמצעי-לחימה ותורת לחימה זהים.
  • קידום קצינים בכירים: יש לקדם לתפקידים בכירים את מי שניחן בראייה רחבה ובכושר ניהול, ולאו דווקא את מי שתפקד היטב ברמה הטקטית בקרב.
  • מודיעין צבאי: דווקא בגלל ההתקדמות הגדולה באיכות המודיעין - חלה שחיקה גדולה ביכולת של הצבא לפעול, כשהמודיעין מוגבל; על הצבא להיות מסוגל לתפקד גם כשהמידע חלקי[11], ועל המודיעין עצמו להיות מסוגל להודות, לפעמים, שאינו יודע[12]. על הקברניטים לדעת לקרוא מידע מודיעיני בעיניים ביקורתיות - ולא לחשוב שהמידע המסופק מתאר את כל מה שקיים במציאות.
  • הצבא כיום מוטה-טכנולוגיה יתר על המידה, ועל כן נוצרה בו ציפיה שהטכנולוגיה תענה את הכל, על חשבון החשיבה הטקטית. דוגמה לכך: לפני מבצע צוק איתן, בעיית המנהרות לא טופלה במשך זמן רב, בין היתר מתוך המתנה לאמצעי טכנולוגי מקיף, שיוכל לגלות כל מנהרה - ועד אז לא נעשה כמעט דבר בעניין.

בחזרה ל"גישה העקיפה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלח מקדם בספרו את האסטרטגיה של גישה עקיפה. גישה זו, הנכונה גם למלחמות העבר הקלאסיות, נכונה יותר מתמיד כנגד אויב ההווה ואויב העתיד. הגישה הזו צריכה להתבטא בעיקר במרכיבים הבאים:

  • דפוס פעולה התקפי, רצוי נקודתי, רב-עוצמה, ומפתיע ככל שניתן; מהלך קרקעי בתוך ימים אחדים; פשיטות במטרה לפגוע ביעדים חיוניים, במקום כיבוש של שטח
  • שימוש במידה הנכונה: "פחות הוא יותר" - במובן שבמקרים רבים, ובמיוחד בעשורים הנכונים, פעולות קטנות וחסכוניות משיגות תוצאות טובות יותר מאשר הפעלה מסיבית של אש ותנועה.
  • אין לבזבז משאבים ולסכן כוחות על "תמונת ניצחון" בסיום המערכה. בניגוד להערכות רבות, "תמונות סיום" כאלה לא משפיעות על התודעה של האויב.
  • יש לנהל "לחימה מכוונת אפקטים" (EBO) (אנ'), כך שמטרת הלחימה איננה לתפוס את השטח הגדול ביותר - אלא לחולל את האפקט המרבי, שיוביל להחלשה של רצון האויב[13].

תורת הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאופי ההתקפי המסורתי של צה"ל - יש הכרח לגבש גם תורת הגנה על יישובים אזרחיים, ולהקצות לכך כוחות מקצועיים, שזה יעודם היחיד; לא חטיבה מרחבית, שאחראית על הגנה והתקפה כאחד בגזרתה, אלא כוחות שיתמקצעו בהגנה בלבד, ויופעלו כחלק מתפיסת הפעלה כוללת. תפיסה זו תכלול גם, במקרה הצורך, פינוי יישובים מתוכנן מראש, יזום ומסודר.

תפקיד הדרג המדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תפקידו של משרד הביטחון לא צריך להיות רק לייצג את הצבא כלפי הממשלה - אלא בעיקר להפך: לפקח על פעולות הצבא, ובעיקר להתוות מדיניות[14].
  • מזה זמן רב שהן הממשלה, והן הקבינט המדיני-ביטחוני המתכנס על פי חוק, פועלים במתכונת של אישור בדיעבד של החלטות, שלמעשה התקבלו כבר על ידי ראש הממשלה, ולפעמים בעצה אחת עם שר הביטחון (ובמקרים אחדים, היה זה אותו אדם). התנהלות זו בולטת במיוחד בעת משברים, אז נערכים דיונים, כביכול, על מהלכים אופרטיביים של הצבא, שצריכים להיות מחוץ לתחום האחראיות של הקבינט. מצד שני, הדיונים שהדרג המדיני חייב לקיים, על ריענון תפיסת הביטחון, פיקוח על הצבא, השמעה של דעות שונות - אינם מתקיימים כלל.

כלכלת לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלח טוען, שהצורך לחסוך במשאבים בעת לחימה מעולם לא הוטמע בצבא. הבעיה איננה רק לצמצם את עלויות הלחימה, אלא גם להתאים את האמצעים למטרות. פעולות רבות בסבבי הלחימה האחרונים צרכו משאבים יקרים מאד, מבלי שהיה להם אפקט כלשהו, או שהאפקט היה מזערי. כדוגמה מביא שלח את נוהל הקש בגג, המצריך המתנה ארוכה של כלי טיס יקר באוויר, וגם כשהמטרה מושמדת - אין לכך השפעה רבה על הלחימה. דוגמות אחרות הן מספר טילי התמוז היקרים שנורו במלחמת לבנון השנייה על בתים (עמ' 285), וכמות האש הגדולה שהומטרה במבצע צוק איתן, שלא תמיד הניבה הישגים משמעותיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוהד גרינוולד‏, "פרשנים כאן לא מבינים טלוויזיה", באתר וואלה! NEWS‏, 27 ביולי 2010
  2. ^ עמוס הראלפרשנות || יד ראשונה מצה"ל: פתאום ישראל החליטה שהיא לא צריכה את הנשק הכי יקר שלה, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2015
  3. ^ רונן ברגמן, "הם לא מ-פ-ח-ד-ים", ידיעות אחרונות, ‏ 19.4.2016, עמוד 37, "גורם ביטחוני בכיר מאד אמר לאחרונה בפורום סגור כי: "בספר 'האומץ לנצח' מגולל ח"כ עפר שלח, חבר ועדת החוץ והביטחון, את תולדות הניהול הנורא של 'צוק איתן', במגבלות מה שמותר לו לספר. האמת המלאה מבהילה הרבה יותר'."
  4. ^ כתנא דמסייעא, שלח מביא דברים של יעקב עמידרור (עמ' 83, 116, 218) שטוען לחוסר מקצועיות של קציני צה"ל בגלל אופי "א-אינטלקטואלי". אופי זה מתבטא בכך שהם אינם נוהגים לקרוא ספרות מקצועית ובוודאי שאינם כותבים כזו.
  5. ^ ראש המוסד לשעבר מאיר דגן נתן ביטוי לתפיסה זהה, בראיון עם רונן ברגמן: "ביסוד תפיסתו של דגן עמדה האמונה שישראל לא צריכה להסתבך במלחמות גדולות. מבחינתו, ההישג האדיר של מלחמת ששת הימים לא יחזור על עצמו, ואל למדינה להיכנס לעימות צבאי כולל, 'אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר'" (ביטוי שבו משתמש גם שלח בספרו. הציטוט נלקח מהכתבה "מאיר דגן, השיחות שלא פורסמו", מוסף "7 ימים", 8 באפריל 2016).
  6. ^ כדוגמה לכשל הזמן, שלח מביא את טענתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בעת מלחמת לבנון השנייה, שהממשלה ביצעה את תפקידה בכך ש"קנתה" לצה"ל זמן פעולה רב - והצבא הוא זה שכשל, באי-ניצול הזמן (עמ' 102).
  7. ^ כעדותו של תא"ל משה תמיר בספרו מלחמה ללא אות (מצוטט אצל שלח בעמ' 65)
  8. ^ שלח מביא את דעתם של ישראל טל ואחרים (עמ' 105), שטענו שבכל שנות המדינה ואף לפניה, ישראל הייתה תלויה לחלוטין בסיוע של מעצמות ידידותיות.
  9. ^ כדברי מאיר דגן: "ייחסתי חשיבות גדולה למאבק כלכלי, שצריך להיות חלק בלתי נפרד מקמפיין כולל המנוהל נגד יריב מרכזי." מתוך ראיון עם מאיר דגן, מוסף "7 ימים", 8 באפריל 2016
  10. ^ שלח מציין את הכינוי שניתן בצה"ל ליחידות הרגילות: "ברווזים", שיש להם רגליים, קרומי שחייה וכנפיים - אך הם אינם מיטיבים לרוץ, לשחות או לעוף (עמ' 170).
  11. ^ למשל, במלחמת לבנון השנייה המהלך הקרקעי התנהל בכבדות, בין היתר בגלל חששם של המפקדים מכך שהמודיעין שעמד לרשותם לא היה באיכות שאליה התרגלו.
  12. ^ במבצע צוק איתן כשל המודיעין שוב ושוב, בכך שצפה שחמאס יבקש להפסיק את הלחימה, או לפחות ינצל את הפסקת האש ההומנטירית כדי לסיים את העימות.
  13. ^ כדברי מאיר דגן: "האם תמיד אבחר (כיעד לחיסול) לפגוע במספרי אחת? לא בהכרח. אני מחפש את הדרג האופרטיבי, זה שיש לו ההשפעה הכי דומיננטית בשטח." מתוך ראיון עם מאיר דגן, מוסף "7 ימים", 8 באפריל 2016
  14. ^ שלח מביא כדוגמה מובהקת את שאול מופז, שהכיר היטב את הכשלים בתפיסת הביטחון, אולם כשר ביטחון לא פעל לתיקונם, מפני ששם דגש עיקרי על "מה שהציבור מצפה ממנו" בטווח הקצר - מניעה של פיגועים בכל מחיר (עמ' 270).