פרשת חשבון הדולרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת חשבון הדולרים היא פרשה שבמסגרתה נחשפה עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע בידי ראש הממשלה יצחק רבין ואשתו, שהובילה לפרישתו של רבין מהמועמדות לראשות הממשלה מטעם המערך השני בשנת 1977.

הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה החלה כאשר פרסם העיתונאי דן מרגלית בעיתון "הארץ", ב-15 במרץ 1977, שלאה רבין, רעייתו של ראש הממשלה יצחק רבין, מחזיקה חשבון דולרים בבנק "National Bank" שבארצות הברית, בניגוד להוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו בישראל באותה עת. קיומו של החשבון הודלף על ידי יורם סתר, קצין הביטחון של שגרירות ישראל בוושינגטון[1], לאחר שבביקור בבנק סיפרה אחת הפקידות שהיא זכתה לביקור של לאה רבין אשת ראש הממשלה[2].

למעשה היו שני חשבונות שנפתחו כחוק בעת שיצחק רבין כיהן כשגריר ישראל בארצות הברית ונשאו את שם שני בני הזוג. הממונה ("סרוגייט" בלשון הבנק) עליו היה פרופ' דוד נחמנסון, דודה של לאה שהתגורר בניו יורק, שאף נהג להשמיד את מסמכי החשבון שנשלחו אליו מהבנק. החוק הישראלי חייב את סגירת החשבון עם סוף הכהונה כשגריר (בשנת 1973), אולם בני הזוג המשיכו להחזיק בחשבון. בני הזוג טענו בתחילה כי מדובר בסכום זעיר, אולם לדברי מרגלית הבנק מסר נתונים הסותרים טענה זו. מאוחר יותר פרסם הניו יורק טיימס כי החשבון כלל 90 אלף דולרים שקיבל רבין עבור הרצאות בעת שכיהן כשגריר.

בתחילה, בהתאם להצהרה של לאה רבין שבחשבון היו רק כ-2000 דולר, הוחלט שלא להעביר את הפרשה להליכים משפטיים אלא למפקח על מטבע חוץ[3]. ועדת הכופר החליטה על הטלת קנס מנהלי, גם לאחר שנודע שמן החשבון נמשכו בשלוש השנים שקדמו לפרסום, כאשר נחשף, כעשרים אלף דולר. ועדת הכופר הביאה תקדימים שבהם הוטל כופר גם במקרים שבהם דובר על סכום גבוה משמעותית מ-5000 דולר, כאשר בעלי החשבון היו חולים במחלה קשה וכדומה. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, סבר שאין במקרה של רבין דמיון למקרים האמורים ושלכן הטלת כופר במקרה זה תפגע בשוויון מפני החוק. לימים אמר ברק שבתגובה להצעת שר האוצר, יהושע רבינוביץ, להטיל כופר כדי למנוע את העמדתו של יצחק רבין לדין, אמר ברק שהוא עצמו יעתור לבג"ץ נגד מהלך כזה[4]. ברק החליט להעמיד לדין את לאה רבין בלבד, ולפטור את חלקו של יצחק בכופר. לימים נימק ברק את החלטתו: "יצאתי מתוך הנחה שרבין נענש עונש כבד על כך שנאלץ לפרוש מתפקידו. לא היה מקום להענישו פעם נוספת."[5] בתקשורת נטען שברק העמיד את ההתפטרות כדרישה לאי העמדה לדין של יצחק רבין, אולם ברק הכחיש זאת[4].

היו שביקרו את החלטתו של ברק ואמרו שהיה עליו לקחת בחשבון את הפגיעה הציבורית ברבין, ושהקנס שהוסכם עליו היה גבוה מהקנס הצפוי בבית המשפט. ארווין שמרון אמר שברק במבחן בוזגלו בכך שרבין נענש יותר מדי[6]. מאידך, היו שראו בהחלטה צעד בלתי נמנע בגלל האווירה הציבורית, וכמהלך שיאפשר לרבין לשוב בעתיד לקדמת הזירה הפוליטית[7].

רבין הדגיש לאורך הפרשה כי הוא שותף מלא בחשבון, ובעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה, הודיע על פרישה ממועמדות לראשות הממשלה[8][9]. הביוגרף של רבין, יוסי גולדשטיין, כתב שככל הנראה ההחלטה נבעה גם משיקולים פוליטיים. פרשיות השחיתות שנקשרו במערך פגעו פגיעה ניכרת ביוקרתו ורבין העריך שקולות רבים יעברו ממפלגתו לתנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). מגמה זו התבטאה בסקרים שהתפרסמו בכלי התקשורת. "לא היה סיכוי שהמערך יקבל ביום הבחירות די קולות להקמת קואליציה נוחה, ולעומת זאת היה סיכוי סביר מאוד שלליכוד יהיה קל יותר לאחר הבחירות להרכיב את הממשלה". במובן זה, כותב גולדשטיין, עזרה הפרשה לרבין לגרום לכך שהכישלון בבחירות יירשם על שם יריבו פרס ולא על שמו, ולדעתו רבין התכוון לכך[10].

ב-11 באפריל הוטל על יצחק רבין כופר בסך 15 אלף ל"י. במשפט הוטל על לאה קנס בסך 250 אלף לירות. השופט דב לוין קבע אז כי "הכספים במטבע זר הוחזקו על ידי הנאשמת ונעשה על-ידה שימוש בהם במשך ארבע שנים רצופות ובמגוון של דרכים, שכל אחת מהן היא פסולה כשלעצמה". רבין שילמה את הקנס במאי 1977 בעזרת הלוואה מבן דוד שלה ומידיד המשפחה[11].

השפעה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת עמד רבין בראש ממשלת מעבר, לאחר שהתפטר בדצמבר 1976 עקב משבר קואליציוני. בעקבות ההתפטרות הוקדמו הבחירות לכנסת התשיעית ל-17 במאי 1977. בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר ניצח רבין את שר הביטחון שמעון פרס ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. רבין חשד כי שמעון פרס הוא זה שהביא לפרסום, בשל היריבות ביניהם[12].

בעקבות הפרשה הודיע רבין בשידור טלוויזיה ב־7 באפריל) כי הוא יתפטר מראשות הממשלה ברגע שיאפשר לו זאת החוק, ויפרוש מהנהגת המערך. מאחר שכראש ממשלת מעבר לא היה יכול רבין להתפטר, הוא יצא לחופשה מתפקידו כראש הממשלה ואת התפקיד מילא בפועל פרס.

בבחירות הפנה הציבור עורף למערך, והעניק את הניצחון לליכוד בראשות מנחם בגין.

הפרסום בל'אקספרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1980 פרסם השבועון הצרפתי ל'אקספרס שרבין קיבל את הכספים לתשלום החוב מידי הקבלן בצלאל מזרחי. העיתון המשיך וציין שידיעה על כך הגיעה למחנה של שמעון פרס ומהווה עבורו נשק סודי בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה[13]. מזרחי[14] ורבין הכחישו את הידיעה[15]. רבין הגיש תביעת דיבה נגד ל'אקספרס על הפרסום[16]. הצדדים הגיעו לפשרה: רבין הסיר את התביעה, ל'אקספרס הודה כי הפרסום היה שקרי ושילם את הוצאות המשפט. את הכסף שקיבל מהעיתון תרם רבין לארגון נכי צה"ל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדליף "חשבון הדולרים" של לאה רבין - קצין הביטחון בשגרירות בוושינגטון, באתר וואלה! NEWS‏, 22 בינואר 2003
  2. ^ נחום ברנעכך זה התגלה, דבר, 16 במרץ 1977
  3. ^ יוסף פריאל, המפקח על מטבע חוץ: אטפל בלאה רבין כבכל אזרח אחר, דבר, 16 במרץ 1977; המשך
  4. ^ 4.0 4.1 זאב סגל, אריאל בנדור, האדם הנאור - אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, עושה חשבון נפש, באתר הארץ, 27 במאי 2009
  5. ^ מתוך הפרק "תורו של רבין מגיע" בתוך אהרון ברק ומנעמי שלטון החוק, עו"ד יוסי דר.
  6. ^ יהושע תדמור, ברק מול רבין ובוזגלו, דבר, 15 באפריל 1977
  7. ^ ההתמודדות שנמנעה במפלגת העבודה, דבר, 10 באפריל 1977
  8. ^ רבין פורש מראשות רשימת המערך ולא יכהן כרה"מ, דבר, 8 באפריל 1977
  9. ^ זאב גלילי, אהרון ברק כמחולל "המפץ הגדול", 16 בדצמבר 2005
  10. ^ יוסי גולדשטיין, רבין - הביוגרפיה, עמ' 311–313. ראו גם: חגי סגל, יחי ההבדל הקטן, באתר ערוץ 7, 13 בינואר 2003
  11. ^ רבין: דחיתי מאות פניות לסייע לי בתשלום הקנס, מעריב, 25 בנובמבר 1980
  12. ^ יוסי גולדשטיין, רבין - ביוגרפיה, עמ' 311
  13. ^ אבי רז, הסיפור על מקור הכסף לתשלום הקנס מסתובב, מעריב, 23 בנובמבר 1980
  14. ^ נחום ברנעמזרחי: לא התבקשתי ולא תרמתי, דבר, 23 בנובמבר 1980
  15. ^ רבין: הידיעה בל'אקספרס כאילו בצלאל מזרחי שילם קנס אשתי - זדונית, דבר, 23 בנובמבר 1980
  16. ^ מפיצי ל'אקספרס: השבועון דיבר אמת, מעריב, 28 בדצמבר 1980