הדסה מור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

הדסה מור (נולדה ב-1931) היא סופרת, עורכת דין ועיתונאית ישראלית, שנודעה בעיקר בקשריה עם משה דיין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדסה מור נולדה בירושלים כצאצאית לשתי משפחות שורשיות מטבריה, משפחת בן קיקי ומשפחת טולדנו. את השם הדסה העניק לה בכור שלום שטרית, שהיה חברו של אביה. בילדותה המוקדמת עברה משפחתה להתגורר בטבריה. בילדותה התייתמה מאביה שנפטר בשליחות חינוכית ונקבר בעדן. למדה בבית ספר יסודי בטבריה ולאחר מכן למדה במשך שלוש שנים בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל בניהולה של חנה מייזל שוחט. בשנת 1947 עברה ללמוד בתיכון בית הכרם בירושלים ולאחר מכן בסמינר למורים על שם דוד ילין. בימי מלחמת העצמאות השתתפה בפעולות הגדנ"ע בירושלים.

לאחר שהוסמכה כמורה שבה לטבריה, בה שימשה כמורה ולשם כך קיבלה דחיית שירות מצה"ל. לאחר שנתיים של הוראה לא הוארכה דחיית השירות שלה והיא גויסה לצה"ל ושירתה כמורה חיילת בדרגת סמל. בצה"ל שירתה במספר יחידות ולקראת סיום שירותה הוצבה לבסיס הטירונים בה"ד 4 בצריפין. למרות היותה מיועדת לשמש כמורה בחר בה מפקד הבסיס, סגן-אלוף דב ירמיה, להיות מזכירתו. ירמיה היה חבר נעורים של משה דיין. בין הדסה מור לדב ירמיה נקשר קשר רומנטי והדסה מור הפכה לבת זוגו, אף על פי שהיה מבוגר ממנה ב-16 שנה והיו לו אישה ושתי בנות בקיבוץ בצפון הארץ. לאחר שהתגרש מאשתו נישאו השניים. דב ירמיה הכיר להדסה מור קצינים בכירים בצה"ל מאנשי "דור תש"ח", יצחק רבין, חיים לסקוב ורחבעם זאבי, וכן את ישראל בר שהסתופף בצלם. עם סיום שירותה ושיחרורו של דב ירמיה מצה"ל, באמצע שנות ה-50, עברו שניהם לגור בדירה שכורה ביפו שניתנה להם על ידי הצבא. בשנת 1956 נולד להם בן. דב ירמיה עבר להתגורר עם הבן בקיבוץ והדסה מור עברה לירושלים בה למדה חינוך מיוחד באוניברסיטה העברית והתגוררה במגורי הקצינים במחנה אלנבי. לאחר שמשה דיין סיים את כהונתו כרמטכ"ל, הוא למד באוניברסיטה העברית מזרחנות ומדע המדינה והתגורר אף הוא במגורי הקצינים במחנה אלנבי, בשכנות להדסה מור. בין השניים החלה מערכת יחסים רומנטית. הדבר היה בעת שכל אחד מהם היה נשוי לאחר, משה דיין לרות והדסה מור לדב ירמיה. הדסה מור ודב ירמיה התגרשו בשנת 1958. היחסים בין מור לדיין התקיימו לסירוגין עד ראשית שנות ה-60 והסתיימו בעת שמשה דיין כיהן כשר החקלאות.

בשנת 1961 קיבלה הדסה מור תואר ראשון בחינוך מיוחד ובשנת 1971 סיימה את לימודי המשפטים. שאותם החלה באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיכה בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב. לאחר מכן הוסמכה כעורכת דין ועסקה במקצוע זה. בנוסף לכך נתקבלה כעיתונאית לאחד מעיתוני המדינה.

בשנת 1963 פירסמה הדסה מור את ספרה הראשון, "דרכים לוהטות". הספר היה רומן מפתח, שגיבורתו היא בת דמותה של הדסה מור עצמה ואיש הצבא, האלוף הגידם "מתי יניב", שנהג עמה "בדרכים לוהטות", הוא בן דמותו של משה דיין. הספר עורר סערה בישראל, הן משום התיאורים המיניים, שישראל הפוריטנית של אותם ימים לא הורגלה בהם, והן משום החשיפה של דיין כאיש בעל יצרים לוהטים המתעלם ממוסכמות חברתיות. דיין היה אז, לאחר הניצחון במבצע סיני, לדמות של גיבור לאומי נערץ, והספר לא הזיק לתדמיתו, אלא העלה את קרנו כסמל של גבריות ללא מעצורים. לא כן משפחתו של דיין. בתו יעל דיין כתבה על כך בגילוי לב בספרה האוטוביוגרפי "אבי, בתו": -

"אחת, הדסה מור, פרסמה ספר בשם "דרכים לוהטות", שגולל תחת מסווה דק של רומן ובפירוט רב פרשת האהבה שניהלה גיבורת הספר עם אלוף מפורסם, קטוע זרוע. אבי ניסה להתעלם מן הספר. הוא פסל אותו כ'שטויות' ורשם לזכותו שלא נכנע ל'סחטנות' - כדבריו. 'הוא יישכח במהרה וכך גם היא' - אמר לי, אך הוסיף בחרטה ילדותית, שהוא מצטער בכנות על עגמת-הנפש שנגרמה למשפחה. אין דבר שלא יסולח בין הורה לילדו, אך באותה תקופה היה לי קשה לקבל את זה. תמורת כמה לירות שעלה הספר ניתן היה לקנות את גופו של אבי, את ביצועיו במיטה, את שיחות חדר-משכבו ואת מחשבותיו האינטימיות. אמי הייתה המומה וחסרת-אונים, אני הייתי מזועזעת מן הוולגריות של העניין כולו, ואבי התרחק עוד יותר והסתתר מאחורי השריון העבה של אדישות מתנשאת."

בינואר 1972, כאשר התגרשו משה ורות דיין, פרסם "העולם הזה" מכתבים שנשלחו בשנת 1959 על ידי דב ירמיה למשה דיין ולרות דיין, שהגיעו לידי השבועון שנים קודם לכן והוא נמנע עד אז מלפרסמם. מכתביו של ירמיה בוטים ומלאי כאב והוא משתמש בהם בביטויים חריפים ביותר כ"נואף שפל וארור כמוך". משה דיין לא הגיב ורות דיין השיבה במכתב מאופק ומפייס המסתיים במלים "בינתיים התעודד, ישנו עולם ומלואו שנברא גם עבור בני אדם כמונו". דב ירמיה פנה גם במכתב לדוד בן-גוריון שהשיב לו במכתב ארוך והסביר לו כי הוא מבדיל "בין הצד האישי והאינטימי - ובין הצד הציבורי" והעלה את דמויותיהם של דוד המלך ושל הוריישו נלסון שהיו גיבורים לאומיים, אך במקביל ניהלו מערכות יחסים עם נשים נשואות.

לאחר הוצאת ספרה "דרכים לוהטות", שהפך לרב מכר, קיבעה הדסה מור את מעמדה כסופרת ופרסמה חמישה ספרים נוספים. ארבעה מספריה הם ספרים בעלי גוון אוטוביוגרפי: "גלריה של חקי" הוא תיאור חוויותיה כחיילת בצה"ל, "מבוי סתום" הוא רומן המתאר מערכת יחסים מעוותת בין חיילת צה"ל לבין קציני או"ם ו"הפנתרה" הוא רומן על עורכת דין.

בספרה "יערת הדבש", שראה אור בשנת 2005 היא סוקרת את מהלך חייה ומתארת את האישים שבהם פגשה בדרכה, שרים (בהם שר החינוך זלמן ארן ששימשה כמזכירתו במרכז מפא"י במערכת הבחירות של שנת 1961), אלופים ושופטים. בספרה מגוללת הדסה מור בהרחבה את מערכת היחסים המשולשת בינה לבין דב ירמיה ובינה לבין משה דיין. היא כותבת בספרה כי יחסיה עם דיין החלו בעת שחל משבר ביחסיה עם ירמיה והם התגוררו בנפרד, היא בירושלים והוא בקיבוץ. לטענתה, מכתביו של דב ירמיה לבן-גוריון ולרות דיין, נכתבו כתכסיס בלבד כדי להתגרש ממנה ולקבל חזקה על בנם המשותף, ולא כזעקת כאב אמיתית כפי שהתיימרו להיות.

ספרה הנוסף "מעמדים מאוד אישיים" הוא ספר עזר משפטי בענייני המעמד האישי.

בשנת 2011 במלאת לה שמונים שנה הוציאה הדסה מור ספר נוסף, "אהבות בצל האפר", רומן על רקע השואה.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דרכים לוהטות, הוצאת קוץ, 1963.
  • גלריה של חקי, הוצאת שביט, 1965.
  • מבוי סתום, הוצאת רותם, 1968.
  • הפנתרה, הוצאת רמדור, 1978.
  • מעמדים מאוד אישיים: מבט משפטי-פסיכולוגי-חברתי על ענייני המעמד האישי, הוצאת מודן, 1987.
  • יערת הדבש - מכתב פרידה, הוצאת כוכב, 2005.
  • אהבות בצל האפר, הוצאת שחר ליפשיץ, 2011.
  • יום הדין של ג'ני מרקוס, הוצאת ספרי צמרת, 2017.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הדסה מור, אהבה בצעדת המוות, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 100–109, הוצאת כרמל, 2017.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]