דב ירמיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דב ירמיה
דב ירמיה.JPG
דב ירמיה, 2008
תאריך לידה 24 באוקטובר 1914
מקום לידה בית-גן
תאריך פטירה 30 בינואר 2016 (בגיל 101)
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
Palmach.jpg  פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19291958
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים צבאיים
פעיל העפלה,
מפקד ב"ההגנה" ובצה"ל,
מפקד חטיבת אלכסנדרוני
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות, מבצע ליטני
תפקידים אזרחיים
ממקימי רשות שמורות הטבע
דב ירמיה במרכז עם יהושע דיין (בנו של אליהו דיין) מימין בנהלל, שנות ה-30

דב ירמיה (24 באוקטובר 1914 - 30 בינואר 2016) היה פעיל שלום ישראלי, מוותיקי מפקדי "ההגנה" וצה"ל וממקימי רשות שמורות הטבע.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירמיה נולד ב-1914 לדוד ירמנוביץ' ובלה לבית קובנר במושבה בית-גן (כיום חלק מיבניאל). הוריו עלו לארץ מרוסיה ונמנו על חלוצי העלייה השנייה. לאמו היה לפני נישואיה קשר רומנטי עם יוסף טרומפלדור. ב-1920 עברה משפחתו למושב נהלל, שם התיידד עם משה דיין. בבית הספר גילה כישרון מוזיקלי, הלחין מנגינות ולמד לנגן בכינור, באקורדיון ובמפוחית פה. בגיל 15 אף זכה לנצח על מקהלת תלמידים. ב-1929 התגייס ל"הגנה" והגן על נהלל בפרעות תרפ"ט. במהלך המרד הערבי הגדול השתתף בפעולות של פלוגות הלילה של אורד וינגייט. ב-1938 נמנה עם מקימי קיבוץ אילון ואף יצר את שמו כהלחם בין שמות העצים "אלה" ו"אלון". השתתף בהקמת חניתה ואחר כך מונה למפקד הנקודה ולמוכתר האזור.

במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי, שירת ביחידת תובלה ארצישראלית והשתתף בקרבות אפריקה והמזרח התיכון עד הפלישה לאיטליה ואחר כך לגרמניה. עם תום המלחמה השתתף עם אנשי הפלמ"ח, ובעיקר הפלי"ם, בפעולות הבריחה וההעפלה של שארית הפליטה.

ב-1948 התגייס לצה"ל, ובמלחמת השחרור שירת כמפקד פלוגה והשתתף בקרבות הגליל המערבי והמזרחי ובכיבוש נצרת. בעת מבצע חירם שימש ירמיה סמג"ד בחטיבת כרמלי. ב-31 באוקטובר וב-1 בנובמבר 1948 נרצחו עשרות שבויים ערבים בכפר הלבנוני חולא ממערב למנרה. כאשר נודע לירמיה על טבח חולא שבוצע על ידי שני קצינים הוא הגיש נגדם תלונה והביא להרשעתו ברצח של המ"פ, שמואל להיס, בבית דין צבאי. במשך השנים פעל ירמיה למנוע מלהיס להתקדם בגלל שותפותו בטבח חולא, אך ללא הצלחה. למרות מחאותיו של ירמיה, הומתק עונשו של להיס לשנת מאסר אחת, הוא התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בישראל ב-1955, לאחר שנקבע שהעבירה אותה ביצע לא נושאת קלון ולהיס אף שימש כמנכ"ל הסוכנות היהודית בשנים 1978–1981. בשנת 1950 במסגרת כינוס קציני מפ"ם בגבעת חביבה, הטיף דב ירמיה לתפיסת השלטון בכוח והנהגת מהפכה קומוניסטית בישראל.[1] בספרה של הדסה מור, היא טענה שדב ירמיה ניסה לשכנע אותה להצטרף לקומוניזם "לפתע גיליתי כמה עמוק הוא שקוע בתזות הקומוניסטיות בהן הוא האמין" כתבה, וציינה ש"סטלין... היה אלוהיו של דב".[2]

אחרי המלחמה נשאר ירמיה בשירות והגיע לדרגת סגן אלוף. בזמן שירותו פיקד על בסיס טירונים ושם הכיר את הדסה מור, ששירתה בבסיס. ירמיה התגרש מאשתו הראשונה, גרוניה, ואם שתי בנותיו הבוגרות, ונישא למור. ב-1956 נולד להם הבן רז. לאחר מכן הכירה מור את משה דיין דרך ירמיה. ב-1958 למדה מור באוניברסיטה העברית. באותה עת למד גם דיין באוניברסיטה ואילו ירמיה השתחרר מהשירות הצבאי והתגורר בקיבוץ שריד. בין דיין למור התפתח קשר רומנטי ובעקבות זאת היחסים בין ירמיה לדיין עלו על שרטון. לבסוף התגרשו ירמיה ומור.

ירמיה היה פעיל במגזר הערבי מטעם מפ"ם והשתתף במאבק נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל[3]. מאבק שהחל בו כאשר סירב, בתום המלחמה, לקבל תפקיד של מושל צבאי בנצרת. באמצע שנות ה-60 היה חבר בחוג להתקרבות יהודית-ערבית ומחה על שישראל אינה עושה די לספק שירותים בערבית[4].

ב-1965 היה ממקימי רשות שמורות הטבע במחוז הצפון[5], ועבד בה עד צאתו לגמלאות ב-1979. אחרי פרישתו לגמלאות עבד כרכז ביטחון במועצה האזורית געתון.

ב-1967 מונה על ידי אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, למפקד ההגנה המרחבית של קריית שמונה, ומאז שירת במילואים בהתנדבות. ב-1974, למחרת אסון מעלות, הקים את המשמר האזרחי בנהריה. לאחר חמישה שבועות השתתף עם אנשיו בחילופי האש שהתרחשו בזמן פיגוע על ידי מחבלים שחדרו לנהריה[6]. ב-1976, עם פתיחת הגדר הטובה, שירת במילואים ביחידת הממשל הצבאי. במבצע ליטני שירת כקצין-מינהל ושירותים ביחידת הממשל, שהוסבה ליחידה לסיוע לאזרחים.

במלחמת שלום הגליל התנדב לשרת ביחידת הסיוע לאזרחים. אחרי שהשתחרר פרסם ב"על המשמר" יומן בו הוא מתח ביקורת קשה על התנהגות צה"ל כלפי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בלבנון[7]. בעקבות כך סולק משירות מילואים.

לאחר מלחמת לבנון התפטר דב ירמיה מעבודתו כרכז ביטחון, ומאז הקדיש את כל זמנו למאבק ציבורי לעזרת פליטים פלסטינים. הוא יזם את הקמת הוועדה הציבורית בגליל המערבי שמטרתה לעזור לפליטים במחנות צור וצידון[8]. כן היה פעיל מרכזי ב"שלום עכשיו"[9] ובוועד נגד גזענות. ב-1983 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.

ב-1986 נמנה עם משלחת השמאל לדיאלוג עם אש"ף ברומניה[10].

ב-2011 יצא הסרט התיעודי "הציוני האחרון", אותו הפיק וביים אבי דבאח, בו ירמיה מספר על תולדותיו ומביע את דעתו על עתיד ישראל.[11] ירמיה חי שנים רבות בנהריה, אולם באחרית ימיו שב לקיבוץ אילון, שם גם נפטר. הוא הותיר אחריו את רעייתו השלישית, מנוחה לבית יפה (בתו של אליעזר יפה), שלושה ילדים - רוני, אביגיל ורז, 12 נכדים ו-16 נינים.

אוטוביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דב ירמיה, יומן המלחמה שלי הקדמה: אריה לובה אליאב, נהריה: דב ירמיה, תשמ"ג 1983. (על מלחמת לבנון; ראה אור בתרגומים לאנגלית ולערבית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמנון לורד, רצח בין ידידים - אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי, דני ספרים בע"מ, 2010
  2. ^ הדסה מור, יערת הדבש, הוצאת כוכב, 2005, עמ' 207-209
  3. ^ משה מייזלסבטחון כן - ממשל לא, מעריב, 3 באוגוסט 1961
  4. ^ מנוחה ודב ירמיה, הערבית היא שפה רשמית במדינה, מעריב, 31 באוגוסט 1966
  5. ^ מים נופלים בצפון, מעריב, 31 במרץ 1967
  6. ^ אם שני ילדיה וחייל נהרגו, מעריב, 25 ביוני 1974
  7. ^ דני רובינשטייןבושה להיות ישראלי, דבר, 1 באפריל 1983
  8. ^ מנחם רהטאונר"א דחה לשבוע הבא, מעריב, 29 באוקטובר 1982
  9. ^ יצחק מרידור וטובה צימוקי, נפתח מסע היציאה מהבוץ של לבנון, דבר, 30 במאי 1983
  10. ^ משלחת מקוצצת יוצאת, מעריב, 5 בנובמבר 1986
  11. ^ קדימון הסרט, בערוץ של דבאח ביוטיוב