הכלה וצייד הפרפרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

הכלה וצייד הפרפרים הוא מחזה ישראלי פרי עטו של נסים אלוני, משנת 1966. ההשראה למחזה הייתה ציור ידוע של הצייר יוסל ברגנר,[1] חברו הקרוב של אלוני ומעצב התפאורה ברבות מהפקותיו.[2]

המחזה הועלה לראשונה ב-1967 ב"תיאטרון בימות", וזיכה את אלוני באותה שנה בפרס גובינסקא-ברץ למחזה המקורי הטוב.[3]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגן עירוני רחב-ידיים נפגשות באקראי שתי דמויות: כלה צעירה הבורחת מחתונתה ושמה 'מי'. 'מי' בורחת כשהיא עדיין לבושה בשמלת הכלה שלה ובהינומה, לאחר שהחתן לא הגיע לחתונה. היא פוגשת בצייד פרפרים ושמו 'גץ'. 'גץ', בשנות הארבעים לחייו, עובד לפרנסתו כפקיד בחברת ביטוח. בתור תחביב, פעם בשבוע, ביום רביעי בין ארבע לשש אחר-הצהרים, הוא יוצא לצוד פרפרים בגן. הם מנהלים ביניהם שיחה, בה הם מספרים אפיזודות מחייהם והשקפותיהם בנושאים שונים.

ברקע, נשמע מהרמקול קולו של הקריין, המודיע הודעות משונות ולעיתים חסרות היגיון למטיילים בגן. כמו כן, נשמעים גם כן קולותיהם של מאורחים שונים בחתונתה של הכלה, הקוראים לה לחזור ומתייחסים אליה.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מי - "הכלה". כלה צעירה הבורחת מטקס חתונתה.
  • גץ - "צייד הפרפרים". פקיד משופם אשר צד פרפרים בכל יום רביעי.
  • הקריין - קול בלבד. במהלך המחזה קוטע כמה פעמים את השיח בין גץ למי, תוך שהוא מודיע הודעות אבסורדיות הקשורות לפארק. כמו: "... יעקב גיא, הבלון שלך נמצא. אבינועם בן ששון, די לטפס, רד. נא לא לשיר, אנחנו מנגנים. נא לא לקטוף פרחים המסומנים באיקס. זהו גנך, אלו פרחיך, אלו החיות שלך..." (עמוד 20)

יצחק בן-מרדכי תיאר את אפיון הדמויות:

ב"הכלה וצייד הפרפרים" הגדרת הדמויות היא, בראש ובראשונה, ארכיטיפית. הדברים אמורים לגבי כל הדמויות במחזה: אלה הפועלות על הבימה ('הכלה', 'הצייד'), זו שרק קולה נשמע ('החתן'), ואלה שהן מושאו של השיח במחזה ('אמא', 'אבא', 'חלוץ'). [...] אך אלוני אינו מסתפק בכך, ובו בזמן הוא מפורר את הצד הארכיטיפי באמצעות שמות ומאפיינים ייחודיים שהוא נותן לכלה ולצייד הפרפרים. לכלה יש שם יוצר דופן (מי) ויש לה גם סיפור אישי. שֵם יש גם לצייד הפרפרים (גץ), המוטרד בטרדות משלו. אלוני נוטל אפוא את הרכיב הטיפוסי והארכיטיפי של המעשייה, ומשתמש בו לאפיון הדמויות, אך הוא גם סותר את הרכיב הזה באותן דמויות ממש.[4]

הפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הועלה בישראל שש פעמים:

  1. בכורה: תיאטרון בימות, 1967.
    יוצרים: בימוי - נסים אלוני, תפאורה – יוסל ברגנר.
    שחקנים: מי – גילה אלמגור, גץ – יוסי בנאי, קולות – ישראל גוריון, אורי לוי ורבקה מיכאלי.[5]
  2. בית ליסין, 1980. היוצרים והשחקנים היו אלה ששימשו בהפקה הראשונה.
  3. התיאטרון הקאמרי, 1991. בימוי - נסים אלוני, מעצבת התפאורה והתלבושות - בוקי שיף, מעצבת התאורה - פליס רוס.
  4. קופרודוקציה של תיאטראות הבימה והחאן, 24 באפריל 2004. ההצגה רצה 25 פעמים, במסגרת ערב שבו הועלו ביחד שלושה מחזות של אלוני (לצדו הוצגו "לוקאס הפחדן" בבימויה של קארין סיגל ו"המוות ישב לידי" בבימויה של מור פרנק).
    יוצרים: בימוי – סיגל אבין, תפאורה ותלבושות - ענת שטרנשוס, מוזיקה - רן בגנו, תאורה: קרן גרנק.
    שחקנים: הכלה – שירה גפן, צייד הפרפרים – שמוליק לוי, קריין – יוסי בנאי, קריינית – גילה אלמגור, קול חתן – רודו סעדה.[6][7]
  5. החוג לאמנות התיאטרון – אוניברסיטת תל אביב.
    א) בשנת 1974: בימוי-אביאל הדרי, משחק - שלמה בראבא.
    ב) בשנת 2015: בימוי ודרמטורגיה: רות גוילי, שחקנים: הכלה – ארנון רוזנטל, צייד הפרפרים – יותם גוטל, קריינית – נועה ירקוני, חתן – שי לוי

הפקות בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיבוד קולנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה עובד לסרט טלוויזיה בן 44 דקות, בבימויו של רם לוי, שהוקרן בטלוויזיה הישראלית בשנת 1974. בסרט שיחקו גילה אלמגור את דמותה של מי, יוסי בנאי את דמותו של גץ ויוסי פולק בתפקיד הקריינות.

נסים אלוני ויוסל ברגנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה "הכלה וצייד הפרפרים" יש זיקה הדוקה בין נסים אלוני ויוסל ברגנר. ציור של ברגנר שימש השראה לכתיבת המחזה של אלוני. ברגנר עיצב את התפאורה למחזה בהעלאתו הראשונה ב"תיאטרון בימות" ואיוריו של ברגנר מלווים את הגרסה המודפסת של המחזה.

יצחק בן-מרדכי העיר על זיקה זו:

מה היה סוד הקשר ההדוק בין אלוני לברגנר? אין ספק שהשניים העריכו זה את זה מבחינה מקצועית ואמנותית. אלוני כתב את מחזותיו 'הכלה וצייד הפרפרים' ו'הנפטר מתפרע' בעקבות ציורים של ברגנר, ואילו ברגנר צייר כמה ציורים בעקבות מחזותיו של אלוני (כגון הציורים 'בגדי המלך' ו'הצוענים מרחוב יפו'). להערכתם ההדדית היה בסיס משותף רוחני ומנטלי.[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נסים אלוני, הכלה וצייד הפרפרים; הנפטר מתפרע: מחזה בשני חלקים שונים; רישומים: יוסל ברגנר, אודרי ברגנר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ('ספרי סימן קריאה: ספריית שרגא פרידמן לתיאטרון'), תש"ם.
  • אלי רוזיק, '"גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום": עיון בהפקות "הכלה וצייד הפרפרים" לנסים אלוני', בתוך: נורית יערי (עורכת), על מלכים, שחקנים וצוענים: מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 287–304.
  • יצחק בן-מרדכי, 'חתונת רפאים: קריאה במחזה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני', דפים למחקר בספרות 13 (תשס"ג), 165–182. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • ישראל המאירי, "'צל של צל': האחר המיתי במחזה 'הכלה וצייד הפרפרים' מאת נסים אלוני", בספרו: הדרמה של האחר המיתי : עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס, רסלינג, 2013, עמ' 91–129.
  • מיכאל וילף, "להטוטיו של נסים אלוני", מאזנים נ"ב, גיליון 2, תשמ"א, עמ' 148–149. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם העלאת ההצגה בתיאטרון בימות:

עם העלאת ההצגה בבית ליסין:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמן השבוע: הפרפרים של יוסל ברגנר, באתר ynet, 13 בדצמבר 2012
  2. ^ שרית פוקס, נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 186.
  3. ^ טלילה בן-זכאי, פרס גובינסקא-ברץ – לאלוני ולי. בר-יוסף, מעריב, טור 1, 4 ביולי 1967.
  4. ^ יצחק בן-מרדכי, 'חתונת רפאים: קריאה במחזה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני', דפים למחקר בספרות 13 (תשס"ג), 165–182. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  5. ^ נסים אלוני, הכלה וצייד הפרפרים; הנפטר מתפרע, תל אביב תש"ם 1980, מבוא.
  6. ^ הכלה וצייד הפרפרים, באתר תיאטרון החאן
  7. ^ הכלה וצייד הפרפרים, באתר תיאטרון הבימה
  8. ^ The Bride and the Butterfly Hunter, ב-UK Theatre Web website.
  9. ^ יצחק בן-מרדכי, המולדת היא הגולה האמתית - על עולמו של נסים אלוני, עיונים בתקומת ישראל 12, 2002