לדלג לתוכן

מרינה אשדוד

(הופנה מהדף המרינה הכחולה)
מרינה אשדוד
המרינה באשדוד, דצמבר 2012
המרינה באשדוד, דצמבר 2012
מיקום
מדינה ישראלישראל ישראל
מיקום רובע המרינה, אשדוד
גוף מים הים התיכון עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°47′41″N 34°37′41″E / 31.79472222°N 34.62805556°E / 31.79472222; 34.62805556
פרטים
תאריך פתיחה פברואר 1999
מפעיל חברת "המרינה הכחולה בע"מ"
בעלים רשות מקרקעי ישראל
שטח 200 דונם
(למפת אשדוד רגילה)
 
מרינה אשדוד
מרינה אשדוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרינה אשדוד היא מרינה השוכנת בחוף ימה של העיר אשדוד, מול רובע המרינה ורובע הקריה ("הסיטי"), המרכז העירוני הראשי של העיר.

בתוכנית מתאר ארצית – תמ"א 13, שאושרה ביולי 1983, הוקצה שטח באשדוד להקמת מעגנה כחלק מתוכנית ארצית להגדלת מספר מקומות העגינה בישראל לסירות קטנות יאכטות וסירות מפרש פרטיות[1]. "חברת אשדוד - בוני ערים בע"מ", שהייתה בעל הזיכיון להקמת העיר אשדוד, החלה לתכנן הקמתה של מרינה כחלק ממתחם תירות ונופש[2]. במקביל החלו יזמים שונים לפנות לעירייה ומינהל מקרקעי ישראל בבקשה לחכור את השטח לטובת הקמת המיזם[3][4], או להקים בתי מלון סמוך למיקומה המתוכנן[5].

באפריל 1994, זכתה בזיכיון להקמת המרינה קבוצה בה היו שותפים, קבוצת אשטרום (55%), חברת "מגור החזקות" של איש העסקים עודד רונן (25%) וחברת "דיור ב.פ." (20%) (שהייתה אז בבעלות בנק הפועלים[6]). לצורך הקמת המיזם הוקמה חברה בשם "המרינה הכחולה בע"מ". החברה חתמה על הסכם עם עיריית אשדוד, "החברה העירונית לפיתוח אשדוד" ומינהל מקרקעי ישראל, לפיו יוענקו לה זכויות חכירה בקרקע בשטח של כ-208 דונם לבניית שטחי מגורים, מלונאות לסוגיה, מסחר ומשרדים. בסמוך לחתימת הסכם ההקמה, שילמה החברה למינהל כ-111 מיליון שקל. על פי הסכם, היה על החברה להקים את המרינה, הכוללת מעגנה לכ-550 כלי שיט, ולתפעל אותה בחכירה למשך 20 שנה[7].

הקמת המרינה הושלמה ב-1998, אך פתיחתה התעכבה לאחר שעמותת אדם טבע ודין ניהלה מאבק ציבורי ומשפטי נגד היזמים ונגד העירייה. בטענה, כי בניית המרינה תגרום נזק בלתי הפיך לחופי אשדוד[8]. בנוסף התנגדה מפקדת חיל הים, באמצעות משרד הביטחון, לאישור לתוכנית "עורף המרינה" במשך כשנתיים וחצי. מאחר שלטענתה, התוכנית עשויה לפגוע במתקני חיל הים ובפעילותו המבצעית באזור. בספטמבר 1998, אישרה סופית את התוכנית הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הדרום, לאחר שמשרד הביטחון הסיר את התנגדותו. תוכנית "עורף המרינה" כללה זכויות בנייה בהיקף של 235 אלף מ"ר, לבניית 1,000 חדרי מלון, 1,000 דירות נופש, ועוד 25 אלף מ"ר של שטחים מסחריים ומבני ציבור[9]. בדצמבר 1999, אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה באשדוד, את מיזם המגורים הראשון המתוכנן להבנות בעורף המרינה. במסגרת המיזם הוקמו בשלב ראשון שלושה מגדלי מגורים בגובה של 20 קומות[10]. באוקטובר 2002 מכרה "המרינה הכחולה" מגרשים לבנייה במיזם ל-6 חברות, ביניהם בוני התיכון וי.ח. דמרי בניה ופיתוח, תמורת 32.5 מיליון דולר[11]. בניגוד למיזם מרינה הרצליה, בה אמורים היו המבנים לשמש למלונות או דירות נופש במרינה באשדוד מבני המגורים ב"עורף המרינה" הם במרחק גדול מהמרינה והחוף ואשרו כדירות מגורים. חלק גדול מרוכשי הדירות במיזם היו תושבי חוץ, רבים מהם צרפתים[12].

המרינה הייתה אמורה להשתלב בטיילת העיר אשדוד, ובנוסף לכ-1,000 יחידות דיור שרובן נבנו, היה אמור להיבנות אזור מסחרי, משרדים ובתי מלון, שטח ציבורי פתוח עם גינון וכן אגם מי ים. אך היזמים ביקשו לשנות את תוכנית המתאר של המיזם ולהגדיל את הבנייה למגורים על חשבון במקום השטחים שנועדו לבתי מלון, מסחר ומשרדים. ומאז הקמת המיזם, השטח בין המרינה עצמה למיזם המגורים נשאר לא מפותח[13][14]. באוגוסט 2019 הודיעה עיריית אשדוד על תחילת העבודות להקמתו של האגם המלאכותי והשטח הציבורי הפתוח סביבו[15].

בפברואר 2019 פקע הזיכיון של חברת "המרינה הכחולה" להפעלת המרינה, עיריית אשדוד החלה במשא ומתן עם רשות מקרקעי ישראל להעביר לאחריותה את תפעול המרינה[16].

מבנה המרינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורתו של אגן העגינה קרובה לעיגול ובמרכזו רציף הנשלח כזרוע למרכז האגן. הרציף בנוי בדומה למנורה והוא שולח שלושה רציפי אצבע לכל צד. במרינה יש כ-550 מקומות עגינה. חברת אשדוד-ים מפעילה במקום מספנה ובה מנוף בעל יכולת הרמה של 50 טונות, בית ספר למשיטי אופנועי ים וסירות וכן חנות לכלי עבודה, ציוד ימי ציוד דיג וצלילה. עוד פועלים במרינה שלוחה של בית הספר אורט ימי אשדוד, מספר קבוצות של עמותת זיו נעורים, מועדון גלישה ושיט, מוסך לתיקוני מנועי כלי שיט וכן יאכטות לסיורים לאורך מישור החוף הדרומי.

השפעה סביבתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרינה גרמה מאז הקמתה לשינויים ברצועת החוף, עקב עצירת החול המגיע מהים מכיוון דרום. השינוי העיקרי מתבטא בצמצום רוחב החוף וצמצום כמות החול לאורך החופים באזור שמצפון לנמל אשדוד, כך שנותרו בהם רק סלעים. מכיוון שכך, בוצעה בו הזנת חול מלאכותית. מצפון למרינה ועד לנמל אשדוד יש תופעה הפוכה של הצטברות חול והגדלת שטח החוף[17].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

פורטל אשדוד הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר אשדוד. בפורטל תמצאו מידע נגיש אודות ההיסטוריה של העיר, אתריה והאנשים המרכיבים אותה, הרבעים וכל מה שיש לדעת אודות העיר הגדולה במחוז הדרום בישראל.

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרינה אשדוד בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תוכנית מתאר ארצית חלקית לחופים - חוף הים התיכון - תוכנית תמא/ 13/ ים - תיכון - אושרה בממשלה ב-31 ביולי 1983
  2. ^ אבי דר, אשרוד - עיר בת 30, מעריב, 12 ביוני 1986
  3. ^ עזרא ינוב, ים, תיירות ומרינה, מעריב, 2 במרץ 1988
  4. ^ מרדכי אלקן, חזון המרינה באשדוד מתחיל להתממש, מעריב, 15 ביוני 1990
  5. ^ "אמריקה" הגיעה לאשדוד, מעריב, 24 במאי 1988
  6. ^ שי שלו, ‏דיור: המימוש הריאלי הרווחי ביותר של בנק הפועלים, באתר גלובס, 5 בפברואר 1998
  7. ^ שי שלו, ‏הפסד של 52 מ' ש' בפרויקט המרינה באשדוד, באתר גלובס, 2 בספטמבר 2004
  8. ^ גדי גולן, ‏צילקר אישר קיום פעילות מסחרית במרינה באשדוד, באתר גלובס, 31 בדצמבר 1998
  9. ^ גדי גולן, ‏אושר מיזם "עורף המרינה" באשדוד - משהב"ט הסיר התנגדותו, באתר גלובס, 6 בספטמבר 1998
  10. ^ אלעזר לוין, ‏אשדוד: אישור ראשון למגורים במרינה, באתר גלובס, 13 בדצמבר 1999
  11. ^ אלעזר לוין, ‏אשדר, דמרי, בוני התיכון וצרפתי קנו את מתחם המרינה באשדוד ב-32.5 מיליון דולר, באתר גלובס, 20 באוקטובר 2002
  12. ^ אריק מירובסקי, עם הגב לים, באתר הארץ, 8 במרץ 2007
  13. ^ דוד חיון, ‏הוועדה המחוזית דרום הפקידה בתנאים תוכנית לשינוי פרויקט המרינה באשדוד, באתר גלובס, 28 בנובמבר 2004
  14. ^ צפריר רינת, 275 דירות פרטיות יוקמו בשטח ציבורי באשדוד, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2010
  15. ^ רבקה יניב, הערכה בעירייה: בעוד חודשיים תחל בניית האגם במרינה, באתר "כאן דרום", 30 באוגוסט 2019
  16. ^ דור גפני, המרינה באשדוד על פרשת דרכים, באתר "כאן דרום", 12 בספטמבר 2019
  17. ^ אתר למנויים בלבד צפריר רינת, החולות נסחפים, והתכווצות החופים בישראל מחריפה, באתר הארץ, 14 ביוני 2016