מרינה הרצליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מראה המרינה של הרצליה מתל מיכל הסמוך לה ממזרח
מפת המרינה
המרינה מהאוויר

מרינה הרצליה היא המרינה הגדולה בישראל, והיא שוכנת לחופה של העיר הרצליה, מדרום למלון "אכדיה", ובעורפו של תל מיכל. המרינה הוקמה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, והיזמים זכו במחצית משטח המתחם לצורכי מסחר, נופש ותיירות, בתמורה להקמת המרינה על כל מתקניה. המרינה נפתחה בשנת 1995 כאשר הוכרזה כנמל בינלאומי. התוכניות להקמת המרינה נוסחו על ידי מינהל מקרקעי ישראל, עיריית הרצליה והחברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ, הנמצאת בשליטת העירייה.

מתקני המרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרינה משתרעת על-פני שטח של כ-500 דונם. על מחצית מהשטח שוכנים המעגן והמספנה, מבני ההנהלה הכוללים, בין היתר, את מנהלת המרינה, משטרת הגבולות והמכס, מבנים לחינוך ימי, תחנת דלק ובתי מלאכה. המחצית השנייה כוללת שטחים ציבוריים פתוחים, שטחי נופש ותיירות ושטחי מסחר.

במעגן המחולק לשלושה אזורים, 680 מקומות עגינה לכלי שיט שאורכם המרבי הוא עד 35 מטרים, והמזחים מצוידים בחשמל, מים וטלפון. כעניין שבשגרה עוגנים במרינה כ-580 כלי שיט. המספנה משתרעת על פני שטח של שמונה דונם בדרומה של המרינה, והיא החלה לפעול בחודש ינואר 2000. במקום מתבצעים תיקונים ותחזוקה לכל סוגי כלי השייט, והסירות מועלות אל הרציף בעזרת מנוף המסוגל להרים משקל עד 50 טון או בעזרת טרקטור הגורר אותן במעלה שיפוע. ניתן לאכסן במספנה עד 75 כלי שיט. פתחה של המרינה פונה לכיוון צפון, כדי שלא יסתם על ידי חול הנישא על ידי זרמי הים מכיוון דרום, ומשני צדדיו ניצבים שני מגדלורים.

שטח המרינה פתוח לגישת הקהל הרחב, ובכלל זה שובר הגלים שאורכו יותר מקילומטר, והמתפקד גם כמעין טיילת. במתחם המרינה מערך גדול של דירות נופש, מסעדות, ובתי קפה, וצמוד אליה קניון ארנה ובו חנויות ומסעדות. מספר חברות מקיימות במרינה פעילות ימית ופעילויות ספורט ובידור. הפרויקט כולל בית מלון מרשת "ריץ קרלטון" עם כ-200 חדרים ודירות נופש, שהושק בשנת 2013.

במרץ 2015 נפתח מלון "הרודס הרצליה" בקצה חצי האי שבמרינה. המלון מיוחד בכך שהינו מוקף במים משני צדדיו. זהו המלון היחידי מסוגו בישראל.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לכך עמדה המרינה במרכזה של התדיינות משפטית ארוכה, הנוגעת לחוקיות השימוש במבנים במתחם לשם מגורים. תחילתה של הפרשה בעתירה של החברה להגנת הטבע, אשר טענה כי על חוף הים להיות נגיש לכלל הציבור. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע ב-1999 כי אין לעשות בנכסים שימוש כדירות מגורים. בשנת 2006 אישר בית המשפט העליון את פסק הדין ואסר על השימוש בדירות במרינה למגורים, בקובעו כי על הדירות, למעט אלו שנמכרו לפני חודש דצמבר 1999, לשמש כדירות נופש, שבעליהן יצטרכו להשכירן כיחידות מלונאיות[1]. בתחילת שנת 2010 הורו משרד התיירות ועיריית הרצליה ל-500 רוכשי הדירות במרינה ליישם את הוראות פסק הדין, ולהעמיד את הנכסים להשכרה מלונאית בתוך כשנה, בדרך של התקשרות עם חברת ניהול מלונאית, שתתנהל את ההשכרה. על פי המתווה שנוסח, החל מ-1 באפריל 2011, יחויבו בעלי הנכסים להשכירם לתקופה שלא תפחת מ-9 חודשים מדי שנה[2].

איכות הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הגורסים כי המרינה גרמה מאז הקמתה להרס רצועת החוף, עקב עצירת החול המגיע מהים מכיוון דרום. ההרס עליו מדובר מתבטא בצמצום רוחב החוף החולי המשתרע בין קו המים לבין צוקי הכורכר שמצפון למרינה, עד כדי גלים המתנפצים ישירות לצוקים[3]. דבר זה גורם לכרסום בצוקים ולהתמוטטותם, כפי שקרה באפולוניה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרינה הרצליה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 32°09′41″N 34°47′40″E / 32.16139°N 34.79444°E / 32.16139; 34.79444