מרינה הרצליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרינה הרצליה
Herzliya Marina Aerial View.jpg
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום הרצליה עריכת הנתון בוויקינתונים
גוף מים הים התיכון עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°09′41″N 34°47′40″E / 32.16138889°N 34.79444444°E / 32.16138889; 34.79444444
פרטים
תאריך פתיחה 1995 עריכת הנתון בוויקינתונים
www.herzliya-marina.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מראה המרינה של הרצליה מתל מיכל הסמוך לה ממזרח
מפת המרינה

מרינה הרצליה היא מרינה השוכנת לחופה של העיר הרצליה, מדרום למלון "אכדיה", ובעורפו של תל מיכל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הקמת המרינה יזמו משרד התחבורה ועיריית הרצליה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 כחלק מתוכנית ארצית להגדלת מספר מקומות העגינה בישראל לסירות קטנות יאכטות וסירות מפרש פרטיות. עם היבחרו של אלי לנדאו לראשות העירייה בשנת 1983 היה לתמוך נלהב של הפרויקט ועסק בקידומו. באוגוסט 1985 אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה תוכנית שיזם לנדאו להקים במקום מוקד תיירותי ואתר נופש ובילוי ציבורי. על פי התוכנית, המרינה נועדה להיבנות במימון גורמים פרטיים בתמורה לזכויות בנייה שתינתנה להם במתחם. לצורך כך שונה ייעודה של הקרקע במתחם ל"אזור תיירות ונופש", בה מותרת בנייה למלונות אך אוסרת בנייה למגורים. בפברואר 1988 פרסם מינהל מקרקעי ישראל מכרז להקמת המרינה. על פי תנאי המרכז היזם ייבש שטח של 133 דונם, עליו ניתן להקים מלונות ומרכז תיירות, ובתמורה יממן תחילה הקמת מרינה עם 800 מקומות עגינה[1]. בזיכיון להקמת המרינה זכתה קבוצה בה היו שותפים, חברת ישרס (20%), המיליארדר הדרום-אפריקאי נייתי (נתן) קירש (30%) וקבוצה בראשות איש העסקים מוטי זיסר (50%) באמצעות חברת הבנייה "מרכזי שליטה בע"מ". לצורך הקמת הפרויקט הוקמה חברה בשם "מרינה הרצליה בע"מ", שוקי פורר (ששימש אחר כך כראש עיריית רחובות) מונה כיושב ראש מועצת המנהלים[2].

ביוני 1990, נתן שר הפנים אריה דרעי את האישור הסופי להקמת הפרויקט והבנייה החלה בפועל, לאחר שניתן אישור שהשטח לייבוש יגדל מ-133 דונם ל-147 דונם, השטח הנוסף הוגדר שטח לצורכי ציבור. בעת ההכרזה על תחילת הפרויקט הודיעה מוטי זיסר כי במקום יבנה מלון בן 400 חדרים, מרכז כנסים לכ-4,000 איש ו-1,100 יחידות נופש[3]. הקמת המרינה, שובר הגלים וייובש השטח תוך שנתיים, עד סוף 1992. אך השלמת תוכנית המתאר המקומית וקבלת אישורי הבנייה במתחם התעכבו מספר שנים, עקב מחלוקת על היקף הבינוי. במקביל החל חברת "מרינה הרצליה בע"מ" למכור את זכיות הבנייה במתחם ליזמים אחרים, ביניהם האחים עופר, חברת אזורים, חברת אלמוג ים סוף של המלונאי אלי פפושדו וחברת קנדאל פיתוח. יזמים אלו החלו לתכנן ולמכור דירות מגורים במקום, למרות שלא ניתן לכך אישור וחלקם עוד לפני התחלת הבנייה בפועל[4][5].

ב-1998 עתרה החברה להגנת הטבע נגד הבנייה במקום בטענה כי היזמים ורשויות התכנון (הוועדה המקומית הרצליה, הוועדה המחוזית תל אביב והמועצה הארצית) חרגו מהוראות תמ"א 13 תוכנית מתאר ארצית לחופים, האוסרות לבנות למגורים במרחק של 100 מטר משפת הים. ובדצמבר 1999 קבע נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, אורי גורן, כי השימוש למגורי קבע בדירות שהוקמו במרינה בהרצליה אינו חוקי[6]. בעקבות פסק הדין ההתנגדות הציבורית לפרויקט הקפיאה ראש עיריית הרצליה, יעל גרמן (שהחליפה את אלי לנדאו ב-1998), אישורי בנייה במתחם והשלמת השטחים הציבוריים והדרכים. בתגובה הגיש מוטי זיסר תביעה אישית נגד גרמן בסך 15 מיליון שקל[7].

בפועל, אחרי עיכובים רבים, נבנו במרינה עד תחילת שנות ה-2000 דירות נופש ושטחים מסחריים, אך לא בתי מלון או מרכז כנסים, המרינה שהוקמה קטנה מהנדרש במכרז (680 מקומות עגינה לעומת 800), הוקטן השטח הימי והוגדל השטח המיובש בניגוד לתוכניות המקוריות. בנוסף, אופן הבנייה וטיב החומרים היה באיכות נמוכה לעומת תנאי המרכז[8][9].

באוגוסט 2003, נפתח במתחם קניון ארנה, שבנה מוטי זיסר באמצעות חברת אלסינט שהייתה אז בשליטתו[10]. חודש אחר כך נפתח כביש עוקף למרינה באורך של 1.1 ק"מ, מקצה הדרום-מזרחי של המרינה ועד לכביש החוף[11].

מתקני המרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרינה משתרעת על-פני שטח של כ-500 דונם. על מחצית מהשטח שוכנים המעגן והמספנה, מבני ההנהלה הכוללים, בין היתר, את מנהלת המרינה, משטרת הגבולות והמכס, מבנים לחינוך ימי, תחנת דלק ובתי מלאכה. המחצית השנייה כוללת שטחים ציבוריים פתוחים, שטחי נופש ותיירות ושטחי מסחר.

במעגן המחולק לשלושה אזורים, 680 מקומות עגינה לכלי שיט שאורכם המרבי הוא עד 35 מטרים, והמזחים מצוידים בחשמל, מים וטלפון. כעניין שבשגרה עוגנים במרינה כ-580 כלי שיט. המספנה משתרעת על פני שטח של שמונה דונם בדרומה של המרינה, והיא החלה לפעול בחודש ינואר 2000. במקום מתבצעים תיקונים ותחזוקה לכל סוגי כלי השייט, והסירות מועלות אל הרציף בעזרת מנוף המסוגל להרים משקל עד 50 טון או בעזרת טרקטור הגורר אותן במעלה שיפוע. ניתן לאכסן במספנה עד 75 כלי שיט. פתחה של המרינה פונה לכיוון צפון, כדי שלא ייסתם על ידי חול הנישא על ידי זרמי הים מכיוון דרום, ומשני צדדיו ניצבים שני מגדלורים.

שטח המרינה פתוח לגישת הקהל הרחב, ובכלל זה שובר הגלים שאורכו יותר מקילומטר, והמתפקד גם כמעין טיילת. במתחם המרינה מערך גדול של דירות נופש, מסעדות, ובתי קפה, וצמוד אליה קניון ארנה ובו חנויות ומסעדות. מספר חברות מקיימות במרינה פעילות ימית ופעילויות ספורט ובידור. הפרויקט כולל בית מלון מרשת "ריץ קרלטון" עם כ-200 חדרים ודירות נופש, שהושק בשנת 2013.

במרץ 2015 נפתח מלון "הרודס הרצליה" בקצה חצי האי שבמרינה. המלון מיוחד בכך שהוא מוקף במים משני צדדיו. זהו המלון היחידי מסוגו בישראל.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לכך עמדה המרינה במרכזה של התדיינות משפטית ארוכה, הנוגעת לחוקיות השימוש במבנים במתחם לשם מגורים. תחילתה של הפרשה בעתירה של החברה להגנת הטבע, אשר טענה כי על חוף הים להיות נגיש לכלל הציבור. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע ב-1999 כי אין לעשות בנכסים שימוש כדירות מגורים. בשנת 2006 אישר בית המשפט העליון את פסק הדין ואסר על השימוש בדירות במרינה למגורים, בקובעו כי על הדירות, למעט אלו שנמכרו לפני חודש דצמבר 1999, לשמש כדירות נופש, שבעליהן יצטרכו להשכירן כיחידות מלונאיות[12]. בתחילת שנת 2010 הורו משרד התיירות ועיריית הרצליה ל-500 רוכשי הדירות במרינה ליישם את הוראות פסק הדין, ולהעמיד את הנכסים להשכרה מלונאית בתוך כשנה, בדרך של התקשרות עם חברת ניהול מלונאית, שתתנהל את ההשכרה. על פי המתווה שנוסח, החל מ-1 באפריל 2011, יחויבו בעלי הנכסים להשכירם לתקופה שלא תפחת מ-9 חודשים מדי שנה[13].

איכות הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר שערך דר' דב צביאלי, ראש תוכנית המוסמך בניהול משאבי ים במרכז האקדמי רופין, מצא שהמרינה גרמה מאז הקמתה להרס רצועת החוף, עקב עצירת החול המגיע מהים מכיוון דרום[14]. ההרס עליו מדובר מתבטא בצמצום רוחב החוף החולי המשתרע בין קו המים לבין צוקי הכורכר שמצפון למרינה, עד כדי גלים המתנפצים ישירות לצוקים[15]. דבר זה גורם לכרסום בצוקים ולהתמוטטותם, כפי שקרה באפולוניה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרינה הרצליה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יואב יצחק, מרכז ענק לבניית המרינה הרצליה יפורסם על ידי מינהל המקרקעין ביום ו, מעריב, 11 בפברואר 1988
  2. ^ יואב יצחק, שוקי פורר קיבל אופציה לרכוש 1% מפרויקט המרינה בהרצליה, מעריב, 21 ביוני 1988
    אסתר גולדברשט, המרינה בהרצליה, מעריב, 24 בנובמבר 1989
  3. ^ אסתר גולדברשט, 500 מליון דולר על הגלים, מעריב, 15 ביוני 1990
  4. ^ אזורים וקנדאל מכרו 220 חדרים במרינה-הרצליה ב-44 מיליון ד', באתר גלובס, 16 ביוני 1997
  5. ^ הרצליה: עופר ומבני גזית מכרו 61 דירות ב-17.3 מיליון דולר, באתר גלובס, 1 בספטמבר 1997
  6. ^ איתמר לוין, ‏ביהמ"ש: השימוש למגורים בדירות במרינה בהרצליה אינו חוקי; יש להשכירן מדי שנה, באתר גלובס, 12 בדצמבר 1999
  7. ^ יצחק דנון, ‏ראש עיריית הרצליה: תביעת יזמי המרינה היא סחטנות נקלית להסרת תביעת העירייה נגדם, באתר גלובס, 23 באפריל 2001
  8. ^ מירי ריילי, עיריית הרצליה תובעת מזיסר ולנדאו 10 מיליון שקל על רשלנות בפרשת המרינה, באתר הארץ, 28 ביוני 2001
  9. ^ מירי ריילי, ביהמ"ש: מוטי זיסר אינו נושא באחריות אישית להפרת ההסכמים במרינה בהרצליה, באתר הארץ, 27 במאי 2003
  10. ^ רותם שטרקמן, אלסינט - פתיחת קניון ארנה בהרצליה פיתוח תרמה בינתיים לגידול בהוצאות, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2003
  11. ^ גל ניסים, ‏הרצליה: נחנך כביש עוקף מרינה, באתר גלובס, 29 בספטמבר 2003
  12. ^ ניר פפאי, מרינה הרצליה: ההשלכות האפשריות של פסק הדין על המאבק לשמירה על חופי ארצנו
  13. ^ משרד התיירות לרוכשי הדירות במרינה בהרצליה: הסבו הדירות למלון
  14. ^ דליה טל, ‏פעם היה כאן חוף, באתר גלובס, 1 במאי 2000
  15. ^ הזורעים במרינה בדמעה יקצורו, גיל דורון, אתר מט"ח