התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית

התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית העניק זכות בחירה לנשים בארצות הברית. התיקון אושרר ב-18 באוגוסט 1920.

התיקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

The right of citizens of the United States to vote shall not be denied or abridged by the United States or by any State on account of sex.

Congress shall have power to enforce this article by appropriate legislation.

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכותם של אזרחי ארצות הברית להצביע לא תבוטל או תוגבל על ידי ארצות הברית או על ידי שום מדינה בגלל מין.
לקונגרס תהיה הסמכות לאכוף תיקון זה על ידי חקיקה מתאימה.

מהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהות התיקון היא האיסור להפלות את אזרחי ארצות הברית לפי מינם בכל הנוגע לזכות להצביע. מטרתו המקורית של התיקון הייתה הענקת שוויון זכויות לנשים, אך הוא תקף לשני המינים כאחד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת היווסדה של ארצות הברית, לאזרחיות לא היו את כל הזכויות כמו לאזרחים הגברים. ההתנגדות למתן זכות בחירה לנשים בארצות הברית קדמה לוועידת החוקה ב-1787, שבה נוסחה ואושרה החוקה. ההשקפה הרווחת בחברה הייתה, כי יש למנוע מנשים לכהן בתפקידים ציבורים ולבחור. ורוב הגברים החזיקו בתפיסה שיש להגן על הנשים מפני הרעות שבפוליטיקה[1]. רק בשנת 1848 החלה פעילות לקידום זכות הבחירה לנשים ברמה המדינתית והארצית. ועידת סנקה פולס הייתה הכינוס הראשון שממנו יצאה קריאה למתן זכויות לנשים ובהן זכות בחירה. מבין מארגנות הכנס היו פעילות התנועה לביטול העבדות, לוקרישה מוט ואליזבת קיידי סטנטון[2]. בעקבות הוועידה הייתה הדרישה לזכות הבחירה לאחת מדרישות היסוד של תנועת הנשים. סטנטון יחד עם סוזן ב. אנתוני ופעילות אחרות, הקימו ארגונים שפעלו לקידום זכות הבחירה לנשים הן במדינות והן ברמה הארצית[3]מלחמת האזרחים, שלאחריה בוטלה העבודות הממוסדת, יצרה פילוג בתנועת הנשים. חלק מהפעילות האמינו כי הן צריכות לדחות את הפעילות למען זכות בחירה לנשים ולתת לאפרו-אמריקאים להשתתף בהליך הדמוקרטי, וכך להתחיל וליצור שוויון. אחרות התנגדו לניסיון לקדם את מתן הזכויות לגברים אפרו-אמריקאים תוך פגיעה בזכויותיהן של נשים[4].

אישור התיקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמה המדינתית אישרו מספר מדינות את זכות הבחירה לנשים. כבר בשנת 1869 העניקה ויומינג זכות הצבעה לנשים, בין השאר על מנת להגדיל את מספר המצביעים ולזכות במעמד של מדינה, וכך בשנת 1890, בהופכה למדינה, הייתה ויומינג המדינה הראשונה שבה הייתה זכות בחירה לנשים[1]. עד 1914 הצטרפו לוויומינג עוד 10 מדינות. האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים (NAWSA) השקיעה משאבים רבים לקדם את זכות הבחירה ברמה המדינתית. אליס פול, סופרגיסטית אמריקאית שחיה באנגליה כמה שנים והייתה חברה בארגון הרדיקלי, איגוד הנשים החברתי-פוליטי, טענה שהדרך המהירה ביותר לקדם את זכות הבחירה לנשים תהייה דרך שינוי בחוקה. כש-NAWSA התנגדה לאסטרטגיה זו, היא הקימה את מפלגת הנשים הלאומית[5]. בין ינואר 1917 ליוני 1919, עמדו פעילות המפלגה במשמרת מחאה ליד הבית הלבן במטרה ליצור לחץ על הנשיא וודרו וילסון להעביר את התיקון בשני הבתים. התיקון עבר לראשונה בבית הנבחרים ברוב קטן ב-10 בינואר 1918, בין השאר בתמיכת וילסון, שהצהיר על תמיכתו בתיקון יום קודם לכן[6][1]. נציגים ממדינות הדרום בסנאט דחו את התיקון ולא הסכימו לדון בו במשך תשעה חודשים. משעלה הנושא להצבעה בסנאט, חסרו שני קולות לרוב הדרוש, והצעת התיקון נפלה. אחרי הבחירות שהתקיימו באותה שנה, היה בקונגרס רוב לתיקון בשני הבתים, והוא עבר ברוב גדול בבית הנבחרים ב-21 במאי 1919, ובסנאט מיד אחר כך ב-4 ביוני[3].

לאחר שמדינת טנסי אישרה את התיקון ב-18 באוגוסט 1920 והשלימה בכך את מספר האישורים הנחוץ לאישור התיקון, התקבל התיקון. סמוך לקבלתו, הוא אושרר גם על ידי קונטיקט וורמונט. פלורידה, לעומת זאת, אשררה את התיקון רק ב-22 במאי 1969, אף שכבר בשנת 1921 העבירה חוק המסדיר הצבעה שוויונית לכל תושבי המדינה.

מאוחר יותר, בשנת 1922, הוגשה לבית המשפט העליון של ארצות הברית עתירה נגד התיקון, בה נטען שהאשרור בטנסי ובמערב וירג'יניה לא היה תקין פרוצדורלית, שהחוקה אינה מאפשרת תיקון מעין זה, ושחלק מהמדינות שאשררו את התיקון עשו זאת נגד החוקות שלהן. העתירה נדחתה על ידי השופטים פה אחד, תוך התייחסות לכל טענה בנפרד. הטענה לגבי אי חוקיות האשרור בטנסי ובמערב וירג'יניה נקבעה כחסרת משמעות לאור האשרור הנוסף בקונטיקט וורמונט. בנוסף, קבע בית המשפט שהליך האשרור של החוקה הוא פוליטי ואינו נתון לביקורת שיפוטית.

לאחר התיקון ה-19 לחוקה החלו נשים להשתתף בבחירות, בעיקר במדינות הצפון. התיקון איפשר לשלול את זכות הבחירה מנשים אפרו-אמריקאיות, וכך אכן נעשה בקונפדרציית המדינות של אמריקה. במדינות אלה ננקטו שיטות שונות להרתעת מצביעים, בהן דמי רישום גבוהים, מבחני אוריינות, מכשולים ביורוקרטיים, איומים באלימות ואיומים במקומות העבודה. נשים שחורות בארצות הברית, בהן פאני לו היימר ואלה בייקר, המשיכו להיאבק והיו מחויבות לזכות הבחירה לנשים במדינות הדרום. מטרה זו הושגה רק בשנת 1965, עם חקיקת חוק זכות ההצבעה שאסר על אפליה גזעית אצל מצביעים.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 "Nineteenth Amendment | History & Facts". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2017. 
  2. ^ Seneca Falls Convention | HistoryNet, www.historynet.com (באנגלית)
  3. ^ 1 2 19th Amendment - Women’s History - HISTORY.com, HISTORY.com
  4. ^ Ellen Carol DuBois, Feminism and Suffrage: The Emergence of an Independent Women's Movement in America, 1848-1869, Cornell University Press, 1978
  5. ^ "Congressional Union for Women Suffrage". Spartacus Educational. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2017. 
  6. ^ Dodd, Lynda G, Parades, pickets, and prison: Alice Paul and the virtues of unruly constitutional citizenship, Journal of Law & Politics 24 (4)
  7. ^ Women’s Equality Day celebrates the 19th Amendment. For nonwhite women, the fight to vote continued for decades, ‏22 באוגוסט 2018 (באנגלית)