סוזן ב. אנתוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סוזן ב. אנתוני בגיל 28

סוזן בראונל אנתוניאנגלית: Susan Brownell Anthony‏, 15 בפברואר 1820 - 13 במרץ 1906)

הייתה סופרז'יסטית, פעילה חברתית אמריקאית ופמיניסטית שמלאה תפקיד מרכזי בתנועת למען זכות ההצבעה לנשים. אנתוני נולדה למשפחה קווייקרית שהייתה מחויבת לשוויון חברתי בכלל ולביטול העבדות בפרט. כבר בגיל 17 הייתה פעילה בתנועה לביטול העבדות ובשנת 1856, היא הפכה לנציגת האגודה אמריקאית לביטול העבדות ( American Anti-Slavery Society) במדינת ניו יורק.

בשנת 1851, היא פגשה את אליזבת קיידי סטנטון , שהפכה לחברתה ושותפתה להובלת מאבקים חברתיים, בעיקר למען זכויות נשים וביטול העבדות. במהלך השנים הן הקימו איגודים וארגונים שונים לקידום נושאים אלו. בשנת 1852, לאחר שלא אפשרו לאנתוני לנאום בכינוס של פעילים בעד חוק היובש בגלל היותה אישה, הן הקימו ארגון נשים שפעל בתחום זה. בשנת 1863, הם הקימו את ליגת הנשים הלאומית הנאמנה לאיחוד (Women's Loyal National League). הליגה הובילה את מבצע איסוף החתימות הגדול ביותר לעצומה שהיה באותה תקופה. 400,000 חתימות נאספו בקריאה לביטול העבדות. בשנת 1866, הן יזמו את האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association), אשר נאבק למען שוויון זכויות הן של נשים והן לאפרו-אמריקאיים. בשנת 1868, אנתוני וסטנטון החלו להוציא לאור עיתון בנושא זכויות נשים בשם המהפכה. החל מ 1869, אנתוני פעלה במספר ארגונים וקבוצות למען זכות הבחירה לנשים.

בשנת 1876, אנתוני וסטנטון החלו לעבוד עם מטילדה ג'וסלין גייג' (Matilda Electa Gage) על תיעוד ההיסטוריה של התנועה למען זכות ההצבעה לנשים. כתב היד גדל לשישה כרכים.

בשנת 1872 נעצרה אנתוני בעקבות ניסיון להצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית באותה שנה, וזאת בניגוד לחוק באותה עת אשר לא אפשר לנשים להצביע[1][2]. אנתוני נשפטה, הורשעה ונגזר עליה קנס, אולם היא מעולם לא שילמה אותו. למרות שסרבה לשלם את הקנס, הרשויות סרבו לעצור אותה בגלל היותה אישה. במשפט טענה אנתוני כי היא בעלת זכות בחירה בהתאם לתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית[3] שהתקבל זמן קצר לפני כן, אולם בית המשפט דחה את הטענה. בשנת 1878, אנתוני וסטנטון הציגו את ההצעה לתיקון החוקה האמריקאית בנושא זכות ההצבעה לנשים מה שהפך כארבעים שנה מאוחר יותר לתיקון התשע עשרה לחוקת ארצות הברית.

סוזן ב. אנתוני (עומדת) ואליזבת סטנטון

אנתוני נסעה ברחבי ארצות הברית לקדם את נושא זכות ההצבעה לנשים. היא נאמה בין 75 ל 100 נאומים בשנה ולקחה חלק בפעילות הסברה ושתדלנות במדינות שונות בארצות הברית. מעבר לפעילותה בארצות הברית, היא פעלה גם בזירה הבינלאומית למען זכויות נשים, כשהיא ממלאת תפקיד מפתח בכינון מועצת נשים בינלאומית, אשר עדיין פעילה.

כשהחלה פעילותה הציבורית למען זכויות נשים הייתה אנתוני מושא ללעג ונטען כנגדה שהיא מנסה להרוס את מוסד הנישואים.

סוזן בראונל אנתוני הפכה לאישה הראשונה שדמותה הופיעה על מטבעות בארצות הברית. דיוקנה הופיע על מטבע בסכום של דולר ב -1979. אנתוני נפטרה ברוצ'סטר שבניו יורק, בביתה ברחוב מדיסון. 14 שנים לאחר מותה, ב-1920 אושר בארצות הברית התיקון ה-19 לחוקה אשר העניק זכות בחירה לנשים בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזן בראונל אנתוני נולדה ב- 15 לפברואר 1820 לדניאל אנתוני ולוסי ריד באדמס מסצ'וסטס. היא הייתה השנייה מבין שבעת ילדיהם. במשך שנות ילדותה ונעוריה המשפחה נדדה בעקבות פרנסה, בעיקר במדינת ניו יורק. לבסוף הם השתקעו בפרוורי רוצ'סטר ניו יורק שם המשפחה רכשה חווה.[4]

המשפחה ארגנה במקום מושבה החדש מפגשים של הקהילה הקווייקרית המקומית. במפגשים הללו אנתוני פגשה את מי שיהיה חברה למאבק פרדיק דאגלס, עבד לשעבר שהיה מנהיג מרכזי בתנועה לביטול העבדות.[4]

תחילת העשייה החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנתוני החלה את הקריירה שלה כפעילה לשינוי חברתי מלאת אנרגיה ונחישות. היא למדה בכוחות את עצמה על הסוגיות החברתיות אותן ביקשה לקדם.

התנועה לזכויות האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1851, אנתוני הוצגה לאליזבת קיידי סטנטון, שהייתה כבר פעילה למען זכויות נשים ואחת ממארגנות אמנת סנקה פל (Seneca Falls Convention), הכינוס הראשון שעסק בזכויות נשים. במפגש זה אנתוני התוודעה למחלוקת בין הקבוצות השונות הפועלות למען זכות הצבעה לנשים. אנתוני וסטנטון הפכו במהרה לחברות קרובות ועמיתות לעבודה. החברות והאמונה המשותפת חיברו בין הנשים והיה לכוח משמעותי בתנועת הנשים בכללותה. מאז שמשפחתה של סטנטון עברה לניו יורק בשנת 1861, חדר הוקצה לאנתוני בכל בית בו התגוררו[5]. על פי הביוגרפיה של סטנטון, בשנים הראשונות סטנטון הגתה את הרעיונות, חיברה את הרטוריקה, ואסטרטגיה; אילו אנתוני נשאה את נאומים, הפיצה עצומות ושכרה אולמות[5].

נושא נוסף שהיה על סדר יומה של אנתוני היה המאבק להימנעות משתיית משקאות אלכוהוליים (Temperance). המאבק בשתיית אלכהול נגע לזכויות נשים שבאותה התקופה בגלל שהחוק, נתן לגבר שליטה מוחלטת במשפחה ובממון. אפשרויות הסעד ממערכת המשפט שהיו לאישה שבעלה היה אלכוהוליסט היו מעטות ביותר אפילו אם הבעל נטש את המשפחה, רושש אותה או התעלל באישה ובילדים. במידה ואישה הייתה מקבלת גט, הבעל היה יכול לקבל בקלות אפוטרופסות על הילדים[6]. אנתוני אספה חתימות של 28,000 נשים בדרישה למנוע מכירת אלכהול במדינת ניו יורק. היא הקימה ארגון נשים למאבק בשתיית משקאות אלכהוליים משום שמנעו ממנה ומחברותייה להצטרף לארגון הכללי וב- 1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, היא דרשה שייתנו לנשים זכות דיבור בכינוס. הדיון על הזכות של נשים לשאת דברים בפומבי נמשך שלושה ימים ולא הביא לתוצאות הרצויות[4].

פעילותה של אנתוני בתנועה למען זכויות נשים החלה בזמן שהתנועה כבר צברה תאוצה. סטנטון הייתה ממארגנות כינוס אמנת סנקה פל בשנת 1848, שנחשב לכינוס הנשים הראשון. לאחריו התקיימו כינוסים תקופתיים. בשנת 1852, אנתוני השתתפה, לראשונה, בכינוס שהתקיים סירקיוז, ניו יורק, שם היא שימשה כאחת ממזכירות הארוע[4].

אחד המכשולים העיקריים איתם נשים התמודדו היה נגישות לכסף. לנשים מעטות באותה תקופה היה מקור הכנסה עצמאי וגם אלו שעבדו או היו בעלות הון נדרשו על פי חוק להעביר את שכרן לבעליהן[7]. ב- 1848 הועבר חוק בניו יורק, גם בזכות מאמצים של התנועה לזכויות האישה, שמכיר במספר זכויות של נשים נשואות. אך החוק היה מוגבל. אנתוני בשיתוף פעולה עם כהן הדת אוניטריאני, ויליאם הנרי צ'אנינג, השיקו מסע הרצאות והחתמת עצומה לשיפור זכויות הקניין לנשים. אנתוני נסעה בכל מדינת ניו יורק בסוס ועגלה גם בחורף המושלג[4]. כשאנתוני הציגה את העצומה החתומה בוועדת המשפט של הסאנט של מדינת ניו יורק, היא התקבלה בזלזול ובוז. הפעילות הציבורית השיגה את יעדה כשב- 1860 נחקק חוק שמאפשר לנשים נשואות להיות בעלים של רכוש, להתקשר באופן עצמאי בחוזים והאפוטרופסות על הילידים הפכה למשותפת.

פעילות לביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בגיל 16 החלה אנתוני להיות פעילה לביטול העבדות. היא ארגנה כינוסים, החתימה עצומות והייתה חברה במסילת הרכבת המחתרתית[4]. ב- 1856 אנתוני קבלה על עצמה להיות הנציגה של האגודה אמריקאית לביטול העבדות בניו יורק. שמה של אנתוני יצא לפניה כמי שאינה חוששת להתמודד עם המתנגדים לתנועה לביטול העבודות. אך, ערב מלחמת האזרחים האופוזיצה הייתה כה טורדנית והצליחה לבטל מפגשים רבים של התנועה והמשטרה נאלצה ללוות את אנתוני ודוברים אחרים למען ביטחונם[4].

בחזונה ראתה אנתוני חברה בה מתקיים שילוב בין-גזעי. רעיון השילוב היה רדיקלי בימים שבהם התנהל מאבק לביטול העבדות, ובין התומכים לא הייתה הסכמה מה יהיה מקומם של האפרו-אמריקאים בחברה החדשה. בנאום מ- 1861 אנתוני קראה: "בואו נפתח בפני האדם השחור את כל בתי הספר שלנו....נזמין אותו לחדרי המכונות במפעלים שלנו, לחנויות, למשרדים, לעסקים המשגשגים שלנו.....תנו לשבת לידכם בכנסייה, לתפוס מקום טוב בתאטרון.... העניקו לו את כל הזכויות האזרחיות"[8].

התנועה לשחרור האישה הייתה קטנה ונסמכה על התנועה לשחרור העבדות, במיוחד על האגודה האמריקאית לביטול העבדות בראשות ויליאם לויד גאריסון (William Lloyd Garrison). תנועת הנשים הסתמכה על המשאבים של האגודה לביטול העבדות במימון פעילות ובפרסום מאמרים בעיתוני התנועה[9]. במהלך הזמן, התפתח מתח בין מנהיגות תנועת הנשים לבין מנהיגי התנועה לביטול העבדות. האחרונים חששו כי פעילות נמרצת למען נשים תפגע במערכה נגד עבדות. חילוקי דיעות משמעותיים נתגלעו ב- 1860 בין התנועות בנוגע לפעילות להקלה בחוקי הגירושין במדינת ניו יורק. הגברים בתנועה לביטול העבודות התנגדו בתוקף לקידום המהלך ופרסמו את התנגדותם בעיתון שלהם[10].

ליגת הנשים הלאומית הנאמנה לאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנתוני וסטנטון ארגנו ב- 1863 מסע לתיקון חוקת ארצות הברית לביטול העבדות. ליגת הנשים הלאומית הנאמנה לאיחוד הייתה ארגון הנשים הפוליטי הראשון בארצות הברית שפעל ברמה הלאומית. שמו של הארגון מרמז (השימוש במנוח לויאליסט - נאמן) כי הארגון תמך באיחוד ארצות הברית ובביטול העבדות. בקמפיין לשינוי החוקה נאספו 400,000 חתימות והוא היה הגדול ביותר בתקופתו. אין ספק שהעצומה השפיעה על התיקון השלוש עשרה לחוקה שהוביל לסיום העבדות. אנתוני הייתה המארגנת הראשית של המאמץ זה, שכלל גיוס ותיאום בין כ- 2000 נשים שאספו חתימות.[11] הליגה שילבה בין המאבק נגד העבדות והמאבק למען זכויות הנשים. בפעילותה היא הזכירה לציבור כי הכלי היחידי העומד ברשותן של נשים להשפיע על המרחב הציבורי הוא עצומות משום שרק גברים הורשו להצביע[12]. בליגה היו רשומות 5,000 חברות שמתוכן צמחה מנהיגות חדשה לתנועת הנשים למשל אנה אליזבת דיקסון (Anna Elizabeth Dickinson) שהיתה האישה הראשונה שנאמה לפני הקונגרס של ארצות הברית. הרשת הנרחבת של פעילות שלקחו חלק בפעילות הליגה היו גם הבסיס לתנועת הרפומה שפעלה לאחר מלחמת האזרחים גם בנושא זכות ההצבעה לנשים. לליגה היה מבנה מאורגן ברור וזאת בניגוד לתנועת הנשים שעד כה הייתה מאורגנת באופן רופף. הפעילות המוסדרת סייע ברחבת הפעילות עד מלחמת האזרחים[12].    

האגודה האמריקאית לשוויון זכויות [עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נודע לאנתוני ולאחרות כי נוסח המוצע לתיקון חוקת ארצות הברית שיעניק זכויות אזרחיות לאפרו-אמריקאים, כולל את המילה זכר הן התנגדו לו. אנתוני שהיתה פעילה לביטול העבדות התנגדה לניסיון לקשור את מתן הזכויות לגברים אפרו-אמרקאים בפגיעה בזכויותיהן של נשים. סטנטון העריכה שאם המילה זכר תכנס לחוקה "ייקח לנו לפחות מאה שנה להוציא אותה"[9]. בכינוס של תנועת הנשים ב- 1866 הן ייסדו את האגודה האמריקאית לשוויון זכויות, שמטרתה הייתה לפעול למען זכויות שוות לכל האזרחים. באגודה היו חילוקי דיעות בין שנים קבוצות בדבר דרך הפעולה להשגת זכויות לנשים ואפרו-אמריקאים: הראשונה, הובלת לוסי סטון, הייתה נכונה שגברים אפרו-אמריקאים יקבלו זכויות ראשונים. גישה זו זכתה בתמיכת המפלגה הרפובליקנית והתנועה לביטול העבדות. ואילו הקבוצה השניה בהובלת אנתוני וסטנטון טענה כי יש לפעול למעו זכויות אפרו-אמריקאים ונשים ביחד. המתח ביו הקבוצות החריף עד כי האגודה התפצל לשני ארגונים במאי 1869[9].

פעילות נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנתוני וסטנטון פעלו להפיץ את רעיון זכות הבחירה לנשים ולכל גם באמצעות הוצאה של עיתון שבועי (The Revolution) שיצא לאור בניו יורק בין בין ינואר 1868 לפברואר 1972. העיתון קידם את הדיון הציבורי ומיצב את מעמדן של סטנטון ואנתוני כדמויות משמעויות בשיח הציבורי בנושא זכויות נשים ובעיקר זכות הבחירה[13].

(The National Labor Union (NLU היה ארגון הגג הראשון של איגודי העובדים בארה"ב. הארגון ביקש לגייס לשורתיו עובדי חקלאות, אפרו-אמריקאים ונשים מתוך כוונה להקים מפלגה פוליטית עם בסיס רחב. אנתוני וסטנטון קדמו בברכה את היוזמה ואף לקחו חלק בהקמת איגוד נשים, Working Women's Association ב- 1868. הברית המשותפת לא החזיקה מעמד זמן רב כשאנתוני יצאה ביוזמה להכשיר נשים כצבעיות בעת שביתת הצבעים. היא הואשמה כשוברת שביתה[14].

הפיצול בתנועה לזכויות הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1868 אחרי הכינוס של האגודה האמריקאית לשוויון זכויות, אנתוני, סטנטון ואחרות הקימו את האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (The National Woman Suffrage Association), מאוחר יותר באותה השנה, הקימו ג'וליה וורד האו, לוסי סטון ואחרות ארגון מתחרה בשם האגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים (The American Woman Suffrage Association)[9].

הגורם המידי לפילוג היה ההצעה לתיקון ה- 15 לחוקת ארצות הברית, שאסר על אפליה במתן זכות הצבעה על רקע גזעי. אנתוני התנגדה לתיקון וזו הייתה אחת מהפעולות השנויות ביותר במחלקות שלה. היא וסטנטון טענו כי שחרור הגברים לא צריך לבוא על חשבון הדרת נשים ושהתיקון עשוי לייצר "ארסיטוקרטיה מגדרית" על ידי מתן סמכות חוקתית לרעיון שגברים עדיפים על פני נשים. הן טענו שנשים ואפרו-אמריקנים צריכים לקבלו את זכות הבחירה באותה הזמן[15]. מעבר למחלוקת העקרונית הארגונים פעלו בדרכים שונות וקידמו נושאים שונים למען נשים. גם אחרי שהתיקון ה- 15 לחוקת ארצות הברית עבר ב- 1870, היריבות בין שני הארגונים נותרה והמיזוג המתבקש התרחש רק ב- 1890. הארגון החדש נקרא האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים. סטנטון הייתה הנשיאה הראשונה ושפרשה ב- 1892 אנתוני מונתה כנשיאה[16].

האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (National American Woman Suffrage Association) מיקדה את פעילותה ברמה הכלל ארצית. זו הייתה הפעם הראשונה שהפעילות למען זכות הבחירה לנשים פעלה בכלל מדינות ארצות הברית. זו הייתה זירת פעילות חדשה לסוזן ב. אנתוני והיא הקדישה את כל זמנה לארגון החדש. אנתוני וסטנטון יצאו, כל אחת בנפרד, לסבבי הרצאות. ההרצאות שלהן גייסו נשים חדשות לתנועה הלאומית וחזקו את הארגונים המקומיים (ברמת המדינה) שפעלו למען זכות הצבעה לנשים.

הזדמנות מיוחדת התעוררה בשנת 1876 בשעה שארצות הברית חגגה 100 שנה לעצמאותה. האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (NWSA) ביקש להציג את הצהרת זכויות לנשים בטקס רשמי בפילדלפיה, אך נענתה בשלילה. במהלך הטקס חמש נשים, בראשות אנתוני, הלכו אל בימת הנואמים ומסרו את ההצהרה לפקיד שניהל את סדר הדוברים וחלקו עותקים לקהל. אנתוני הבחינה בבימת תזמורת פנויה מחוץ לאולם, וקראה משם את הצהרת זכויות הנשים בפני קהל רב. היא הזמינה את הקהל לכנס NWSA בכנסייה הסמוכה. שם המתינו להן לוקרציה מוט ואליזבת קיידי סטנטון[17].

הפעילות הנמרצת של מגזרים שונים של התנועה למען זכות בחירה לנשים החלו לייצר תוצאות ברורות בשטח. נשים זכו בזכות ההצבעה בוויומינג ב -1869 ביוטה בשנת 1870. הרצאותיה של אנתוני בוושינגטון ובארבע מדינות נוספות הובילו להזמנות לשאת דברים בפני חברי קונגרס מקומיים. קבוצות לחץ מקומיות וכלל ארציות החלו לתמוך בסופרג'יסטיות[18]. מחויבותה של אנתוני לתנועה, אורח חייה ספרטני והעובדה שהיא לא התעשרה מפעילותה הציבורית הפכו אותה לגייסת כספים יעילה ביותר. כמו כן היא זכתה להערצה של רבים גם מקרב אלו שלא הסכימו עם מטרותיה.

כדי להבטיח המשכיות במנהיגות תנועה הנשים, אנתוני הכשירה קבוצת פעילות צעירות, שנודעו בכינוי "אחייניות" שהחלו לקחת על עלצמן תפקידי מנהיגות באגודה. שתיים מהן, קארי צ'פמן קאט ואנה הווארד שו, כיהנו כנשיאות NAWSA אחרי אנתוני פרשה[19].

ארצות הברית נגד סוזן ב. אנתוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנס האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים, ב- 1871, הוחלט לעורר את המודעות לזכות ההצבעה לנשים, באמצעות פעילות אקטיבית. האגודה עודדה נשים לנסות להצביע, ולאחר שיסורבו, להגיש תביעות בבתי משפט פדרליים בדרישה שזכותן להצביע תוכר. הבסיס החוקי להגשת התביעה היה התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית שאומץ כמה שנים לפני כן, ב- 1868[1]. אחד הסעיפים בתיקון אסר למנוע זכות הצבעה מאזרחים (גברים בלבד).

אנתוני וחמישים נשים נוספות ניסו לממש את זכות הבחירה בבחירות לנשירות ארצות הברית ב- 1872. 15 נשים שכנעו את הפקידים בקלפיות לאפשר להן להצביע ואילו לאחרות לא התאפשר להצביע. כשאנתוני ביקשה לבחור, בקשתה הפכה לסוגייה לאומית. סוזן ב. אנתוני נעצרה ב- ב -18 בנובמבר, 1872 על ידי סגן מרשל בהאשמה להצבעה לא חוקית. 14 נשים נוספות נעצרו יחד עם אנתוני, כולן שוחררו עד למשפטה של אנתוני[1]. המשפט של אנתוני החל ב- 17 ביוני 1873 וקיבל סיקור ברמה הכלל ארצית. הניו יורק טיימס הדגיש כי הנאשמת היא אישה[20].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוזן ב. אנתוני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 History of the Federal Judiciary, www.fjc.gov
  2. ^ History of the Federal Judiciary, www.fjc.gov
  3. ^ בדבר זכויות האזרח השוות לכל מי שנולד בארצות הברית,
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 Ida Husted Harpe, The Life and Work of Susan B. Anthony, The Bowen-Merrill Company, 1899
  5. ^ 5.0 5.1 Elisabeth Griffith, In Her Own Right: The Life of Elizabeth Cady Stanton, New York: Oxford University Press, 1984
  6. ^ Flexner Eleanor, Century of Struggle, Belknap Press of Harvard University Press, 1959
  7. ^ Dudden, Faye E, Fighting Chance: The Struggle over Woman Suffrage and Black Suffrage in Reconstruction America, New York: Oxford University Press, 2011
  8. ^ McPherson, James, The Struggle for Equality: Abolitionists and the Negro in the Civil War and Reconstruction, Princeton University Press, 1964, עמ' 225
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 DuBois, Ellen Caro, Feminism and Suffrage: The Emergence of an Independent Women's Movement in America, 1848-1869, Ithaca, NY: Cornell University Press, 1978
  10. ^ Stanton, Anthony, Gage, History of woman suffrage;, archive.org
  11. ^ PBS: Not For Ourselves Alone: The Story of Elizabeth Cady Stanton and Susan B. Anthony-Resources, www.pbs.org
  12. ^ 12.0 12.1 Venet, Wendy Hamand, Neither Ballots nor Bullets: Women Abolitionists and the Civil War, University Press of Virginia, 1991
  13. ^ Dudden, Faye E, Fighting Chance: The Struggle over Woman Suffrage and Black Suffrage in Reconstruction America, New York: Oxford University Press, 2011
  14. ^ Dudden, Faye E, Fighting Chance: The Struggle over Woman Suffrage and Black Suffrage in Reconstruction America, New York: Oxford University Press, 2011
  15. ^ Rakow, Lana F. and Kramarae, Cheris, editors, The Revolution in Words: Righting Women 1868–1871, Routledge, 2001, כרך Volume 4 of Women's Source Library
  16. ^ Gordon, Ann D., ed, The Selected Papers of Elizabeth Cady Stanton and Susan B. Anthony: Place Inside the Body-Politic, 1887 to 1895, Rutgers University Press, 2009, כרך Vol. 5
  17. ^ Flexner Eleanor, Century of Struggle, Belknap Press of Harvard University Press, 1959
  18. ^ Flexner Eleanor, Century of Struggle, Belknap Press of Harvard University Press, 1959
  19. ^ Flexner Eleanor, Century of Struggle, Belknap Press of Harvard University Press, 1959
  20. ^ WOMAN SUFFRAGE.; Trial of Miss Susan B. Anthony for Illegal Voting The Testimony and the Arguments.