ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/בית הקברות היהודי בוורשה

בית הקברות היהודי בוורשה
	חלקת אדמור"י חסידות ביאלא בבית הקברות היהודי בורשה
פרטי בית הקברות
דת	יהודי
תאריך הקמה	1806
שטח	כ-336 דונם
מספר קבורים	יותר מ-200,000
קואורדינטות	52°14′51″N 20°58′29″E / 52.24750°N 20.97472°E
	(למפת ורשה רגילה) <div style="position:absolute; left:שגיאה בביטוי: אופרנד < בלתי צפוי%; top:19345.663095678%;">

שורות של מצבות בבית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה בוורשה

בית הקברות היהודי בוורשה (מוכר גם בשם גנשא) הוא בית הקברות היהודי השני בגודלו בפולין ואחד מהגדולים ביותר בעולם. בית הקברות שוכן ברחוב אוקופובה (Okopowa) שברובע וולה (Wola) בוורשה בירת פולין, והוא מתפרס על פני שטח של 83 אקרים (כ-336 דונם), ומאכלס יותר מ-200,000 קברים מסומנים וכן קברי אחים של מתי גטו ורשה. בית הקברות נוסד בשנת 1806.

מבנה[עריכת קוד מקור]

בית הקברות שוכן לצד בתי הקברות הנוספים (לאישים בני דתות אחרות) במתחם בתי הקברות פובונזקי, מבתי הקברות העתיקים והמפורסמים ביותר בוורשה, הנמצאים ברובע וולה שבמערב העיר.

בית הקברות נחלק למספר חלקות: חלקה אורתודוקסית (אשר נחלקת גם היא לחלקת נשים, חלקת גברים וחלקת גניזה), חלקה קונסרבטיבית, חלקת ילדים, חלקה צבאית והחלקה שבה נקברו מתי הגטו.

כיום מכוסים רבים מהקברים ומהקריפטות בצמחייה, לאחר שיהדות פולין, ובכללה יהודי ורשה, הושמדה בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה הפסיק לפעול, שב בית הקברות ונפתח; חלק קטן ממנו עוד פעיל, ומשמש את הקהילה הקטנה של היהודים שנותרו בעיר.

בבית הקברות, שמאז שנות ה-40 הלך והתכסה צמחייה צפופה, קבורים רבים מהמנהיגים ואנשי הרוח של יהדות ורשה, ובהם אדמו"רים כדוגמת רבי יצחק יעקב מביאלא ורבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, אדמו"רי חסידות וורקא וחסידות אמשינוב, האדמו"ר רבי ישראל ממודז'יץ, האדמו"ר ר' דוד בורנשטיין מסוכטשוב ועוד רבים; הרבנים דוב בער מייזלס, הנצי"ב מוולוז'ין, רבי חיים מבריסק, המהרא"ל צינץ ורבה הראשון של ורשה בעל ה'חמדת שלמה'; הסופרים אברהם שלום פרידברג, סופריי יידיש כש. אנסקי, י"ל פרץ ויעקב דינזון; יוצר שפת האספרנטו לודוויג זמנהוף; שחקנית התיאטרון אסתר רחל קמינסקה; ההיסטוריון מאיר בלבן וראש היודנראט בגטו ורשה אדם צ'רניאקוב.

בבית הקברות כמה מצבות מעשה ידיו של הפסל היהודי-פולני הנודע אברהם אוסצ'גה, בהן: "מאוזוליאום שלושת הסופרים" (מכונה גם "אוהל פרץ" – קברם של י"ל פרץ, יעקב דינזון וש. אנ-סקי); קברו של זיגמונט ביחובסקי;^[1] קברה של פרנצ'ישקה אייגר;^[2] קברו של אדולף פרץ; קברו של יוסף איזביצקי;^[3] וקברו של הירש דוד נומברג.^[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור]

הקהילה היהודית הראשונה בוורשה התקיימה בפרבר פראגה (אנ'), ובשנת ה'תק"ך (1760) היא מנתה אלפי יהודים^[5]. החל מימי ראשית ההתיישבות היהודית בוורשה, בשנת ה'רפ"ז (1527), ועד למאה ה-18, לא היה בית קברות יהודי בוורשה^[6]. יהודי המקום היו קוברים את מתיהם בעיירות הסמוכות: נובידבור, סוכצ'ב וגרודז'יסק^[5].

בית הקברות הראשון שנבנה בוורשה רבתי (כולל פרווריה) הוא בית הקברות היהודי ברודנו, שנקרא גם "בית הקברות בפראגה". בית קברות זה ממוקם ממוקם במרכז ורשה, במערב רובע טרגובק, סמוך לשכונה הוורשאית המפורסמת פראגה (אנ'). מועד תחילת הקבורה בבית הקברות בפראגה אינו ברור, ועדויות מהמהנדס ע. הרשטיין שביקר במקום לפני מלחמת העולם השנייה ומצא שם קברים כבר מ-1765 (ה'תקכ"ה), מעלות כי הייתה בו קבורה בלתי-חוקית לפני שהושג כתב הזכות לקבורה בו^[7]. בשנת ה'תק"ם (1780) השיג שמואל זביטקובר כתב-זכות מהמלך האחרון של האיחוד הפולני-ליטאי סטניסלאב פוניאטובסקי המאשר חכירה לצמיתות של שטח בגודל כ-6 דונם לשם הקמת בית קברות מגודר עם ביתן שמירה, בעלות של 400 זהובים לשנה; בכתב הזכות הופיע זביטקובר כמנהל בית הקברות^[8]. לאחר כ-5 שנים הסתיימו העבודות להכשרת השטח והעניינים הפורמליים, וזביטקובר העביר את הניהול לחברה קדישא, תוך שהוא משאיר אצלו את הבעלות עם התניית הקבורה באישור פרטי ממנו לכל נפטר. עלות התיקונים נפלה על החברה קדישא, והיא קיבצה זאת באמצעות תרומות.

זכות הקבורה בשטח הייתה של זביטקובר, והוא דרש סכומים גבוהים עבור הקבורה בבית הקברות; אלו שלא עמדו בדרישה, קברו את הנפטרים שלהם בבית הקברות היהודי בסוכצ'ב המרוחקת כ-60 ק"מ מוורשה. בין אלו שנדדו לוורשה כדי לקבור שם את מתיהם היו גם יהודים עשירים בוורשה, שהעדיפו את הקבורה בבית הקברות שבסוכצ'ב מאשר להגיש לזביטקובר את בקשת הקבורה בשטחו. כדי למנוע את תופעה זו, נקבע על ידי השלטון שאם הנפטר הוא עשיר ובני משפחתו בחרו לקבור אותו בסוחצ'וב, עליהם יהיה לשלם סך של שליש מדמי הקבורה, 30 אדומים. בית הקברות בפראגה הפך למקור סכסוכים בינו לבין הקהילה היהודית בוורשה ובפראגה. לבעלות זביטקובר על שטח בית הקברות, קשורה גם עובדת היותו נשיא החברה קדישא בוורשה ובפראגה.

עוד בחיי זביטקובר, בסוף המאה ה-18, הושג אישור לבניית בית קברות חדש בוורשה. מספר שנים לאחר פטירת זביטקובר, בשנת ה'תקס"ז (1806) - בימיו האחרונים של השלטון הפרוסי בוורשה, נפתח בית הקברות היהודי בוורשה הידוע כבית העלמין "גנשא". באותה שנה, החלה הכנתו של בית הקברות, שניהולו הופקד בידי אנשי חברא קדישא, ולקראת סוף השנה האזרחית הוא נפתח לציבור. הקבורה הרשמית הראשונה, של אדם בשם נחום מסמיאטיץ', נערכה בכ"ה בכסלו ה'תקס"ז (המצבה, שנעשתה קרוב לוודאי בשנת 1807, לא שרדה עד ימינו). טקס הקבורה השני היה של אישה בשם אלקה יונגהוף לבית מולראט, בתו של יהודה ליב מקאליש.^[9] במשך שנים רבות נחשב בית הקברות לאליטיסטי, ונקברו בו בעיקר האמידים שבקרב הקהילה.

לאחר מספר עשורים מפטירתו (באמצע המאה ה-19) הורחב שטח בית הקברות הפראגאי והוא עמד על כ-180 דונם. החל משנות ה'תק"ל (שנות ה-70 של המאה ה-19) נוהל בית הקברות הפראגאי על ידי המועצה היהודית המקומית; זו האחרונה ייעדה את השטח לקבורת עניים וחסרי אמצעים, ובכך החלה הזנחה של המקום, לטובת בית הקברות החדש בוורשה.

במהלך השואה נקברו בבית הקברות הרבה מנספי הגטו, חלק גדול מהם בלא מצבה וסימון קבר. כמו כן יהודים רבים מצאו בשטח בית הקברות הרחב מקומות מסתור בהם התגוררו לאורך זמן.

גלריה[עריכת קוד מקור]

קברו של לודוויג זמנהוף: במרכז הכוכב המעטר את קברו ניתן לראות את האות E, המסמלת את פועלו בשפת האספרנטו
"אוהל פרץ" – מאוזוליאום שלושת הסופרים של ספרות יידיש: ש. אנסקי, י"ל פרץ ויעקב דינזון – מעשה ידיו של הפסל אברהם אוסצ'גה
קברה של השחקנית אסתר רחל קמינסקה, "אֵם התיאטרון היהודי"
קברו של הסופר והמשורר יוליאן טובים
קבר הסופר אברהם שלום פרידברג ("הר שלום") ועליו מצבה בדמות גל של ספריו
האוהל על קברו של רבי שמואל וינברג מסלונים
אנדרטה לזכר המחנך יאנוש קורצ'אק
קברים סמליים לזכר קורבנות השואה
אנדרטה בבית הקברות היהודי בוורשה לזכר לוחמי הבונד במרד גטו ורשה
רחוב אוקופובה ליד הכניסה לבית הקברות
הכניסה לבית הקברות
שלט על חומת בית הקברות מסמן את תחילת רחוב מרדכי אנילביץ'
מצבות באנדרטה על קבר אחים של אפר לוחמים מגטו ורשה, פרטיזנים מהיחידה על שמו של מ. אנילביץ'
אחד מקברי אחים של נספי הגטו