ועדת לנדוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועדת לנדוי הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה"ל מן העדה הצ'רקסית, סגן עיזאת נאפסו. בהחלטת הממשלה מיום 31 במאי 1987 הוחלט על כינון ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושאי פעילות חבלנית, ואת מתן העדות בבית המשפט על חקירות אלה. בנוסף, מטרת הוועדה הייתה להמליץ לגבי הנהלים ושיטות החקירה של השב"כ בעתיד.

דו"ח הוועדה הוגש לממשלה ב־30 באוקטובר 1987. מרכיב חשוב בהמלצות הוועדה קבע שבחקירות שירות הביטחון הכללי שמטרתן סיכול פעולות טרור, "אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא־אלים של חקירה נמרצת וממושכת ובשימוש בתחבולות", אך "כאשר אלה אינם משיגים את המטרה, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי".

מאורעות שקדמו לוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות השמונים של המאה העשרים התנהל שירות הביטחון הכללי כמעט ללא ביקורת ופיקוח ציבוריים, גם לא מצד העיתונות (שחלה עליה צנזורה). מעמדו של השב"כ נסדק לאחר פרשת קו 300 בשנת 1984, ואף יותר מכך לאחר פרשת סגן עיזאת נאפסו, שנחשפה בשנת 1987.

פרשת נאפסו היא שהובילה במישרין להקמת ועדת לנדוי. נאפסו שירת כקצין בצה"ל ביחידת אד"ל, אזור דרום לבנון, שעסקה ביצירת קשרים עם האוכלוסייה המקומית במטרה להשיג שליטה במקום. אחד מתפקידיו של נאפסו היה להיפגש עם מודיעים מהצד השני. אחד מהמודיעים שעימו היה נפגש הוא אבו קאסם. כשלוש שנים לאחר שירותו ביחידה, נישא נאפסו וביקש לפרוש. בזמן חופשת השחרור שלו מצה"ל נאסף על ידי כמה אנשי שב"כ לבית מלון בחיפה ושם החלו החקירות נגדו, על בסיס טענתו של אבו קאסם כי נאפסו נפגש עם מפקד אש"ף בלבנון והעביר לו מזוודות מלאות בחומרי חבלה תמורת כסף. נגד נאפסו ננקטו מעשי אלימות ועינויים בחקירה, ולבסוף הוא הודה באשמתו בכתב ומסר את ההודאה לחוקרי השב"כ.

נאפסו הואשם בבית הדין הצבאי על סמך הודאתו. במהלך המשפט טען כי הודאתו הייתה תוצאה של כפייה ומעשי אלימות מתמשכים. כך תוארו טענותיו בפסק דינו של בית המשפט העליון:

לטענתו, נמסרו ההודאות בעקבות הפעלתם לגביו, על־ידי חוקרי שב״כ, של אמצעי לחץ פסולים, אשר מנעו קבילותן לאור האמור בסעיף 477 לחוק השיפוט הצבאי, לפיו לא יקבל בית־דין צבאי הודאת נאשם כראיה, אלא אם שוכנע, כי ניתנה על־ידי הנאשם מרצונו הטוב. לפי דברי המערער, ננקטו לגביו מעשי אלימות, אשד כללו משיכה בשערותיו, טלטולים, הפלה ארצה, בעיטות, סטירות ועלבונות. הוא נצטווה להתפשט מבגדיו ונשלח להתקלח במקלחת קרה. נמנעה ממנו שינה במשך שעות ארוכות ביום ובעיקר בלילה, והוא נאלץ לעמוד בחצרו של מיתקן הכליאה במשך שעות רבות, גם כאשר לא נחקר. כן הושמעו כלפיו איומים בקשר למעצרם של אמו ואשתו ובקשר לפרסום שיינתן למידע אישי אשר היה בידי החוקרים בקשר אליו.

חוקרי השב"כ הכחישו כל שימוש בלחץ פיזי, ובית הדין קיבל את עדויותיהם כמהימנות. נאפסו הורשע על בסיס הודאתו (בצירוף "דבר מה נוסף") בבגידה, בריגול חמור, בעזרה לאויב ובסיוע לאויב במלחמה. נגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל. נאפסו ערער לבית הדין הצבאי לערעורים, אך ערעורו נדחה.

נאפסו ביקש וקיבל רשות לערער לבית המשפט העליון. עם פתיחת הדיון בבית המשפט, הודיע הפרקליט הצבאי הראשי שנערכה בדיקה בשירות הביטחון הכללי, ולפיה יש אמת במרבית הטענות שהעלה נאפסו לגבי לחצים שהופעלו עליו בחקירתו. המדינה הודיעה בכתב:

1. משפט זוטא

מרבית טענותיו של הנאשם במשפט הזוטא, לעניין הלחצים שהופעלו עליו למסור הודאות ואשר פגעו לטענתו, ברצונו הטוב והחופשי למעט אמצעי אלימות ישירים, כגון, בעיטות וסטירות, נבדקו ונמצאו נכונות ביסודן...

לפיכך הגיעה המדינה להסדר טיעון עם נאפסו, לפיו יודה נאפסו בחריגה מסמכות עד כדי סיכון ביטחון המדינה, בכך שנפגש פעמיים עם מפקד בכיר בפת"ח ולא דיווח על פגישות אלה, ויבוטלו פסקי הדין של בתי הדין הצבאיים. בית המשפט העליון קיבל את הסדר הטיעון וגזר על נאפסו, ביום 24 במאי 1987, שנתיים מאסר והורדה לדרגת רב־סמל. כיוון שנאפסו ישב בכלא כבר 7.5 שנים, הוא שוחרר מיד.

מקרה זה חשף באופן ברור שהשב"כ השתמש באמצעי חקירה אלימים והפעיל לחץ פיזי ופסיכולוגי כדי להשיג הודאה של חשוד. עוד נחשף שחוקרי השב"כ העידו עדות שקר בפני בתי הדין הצבאיים, בהכחישם שימוש בלחץ פיזי, ושאף התובע מטעם הצבא לא ידע שמדובר בעדויות שקר. בית המשפט העליון מתח ביקורת נוקבת על תופעת עדות השקר, והוסיף שגם האמצעים שננקטו בפרשה חרגו מהמותר.[1]

לאור מקרה זה, החליטה ממשלת ישראל ביום 31 במאי 1987:

לכונן ועדת חקירה, בהתאם לסעיף 1 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, לגבי שיטות ונוהלי החקירה של השב"כ בנושאי פח"ע [פעילות חבלנית עוינת], ומתן עדות בבית-המשפט בקשר לחקירות אלה.

הועדה תמליץ ותציע, ככל שתמצא לנכון, גם לגבי השיטות והנהלים המתאימים בנושאי חקירות אלה בעתיד, תוך הבאתם בחשבון של הצרכים הייחודיים של המאבק בפח"ע.

חברי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה לנדוי, יו"ר הוועדה

מרכז הוועדה היה השופט אלון גילון שכיהן כסגן רשם בית המשפט העליון.

פעילות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהוקמה הוועדה, הוחלט על ידי הממשלה, באישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי עקב רגישות הפרשה, נושאי החקירה והדיונים מחויבים בסודיות. כפועל יוצא, הוועדה הייתה בעלת אוטונומיה באשר לפרסום הדו"ח שלה. בין תפקידי הוועדה היו פתרון הדילמה בין הצורך למידור מוחלט של שיטות החקירה לבין החובה לאמירת אמת בהופעה בבית משפט, וכן המלצה על הנהלים שעל פיהם יפעלו בעתיד בחקירות השב"כ בנושאי פח"ע.

לוועדה ניתן תקציב על סך 500,000 ש"ח. ממנו ניצלה 384,946.96 ש"ח ואת היתרה החזירה למשרד האוצר.

התקיימו 43 ישיבות, במהלכן נשמעו 42 עדים במגוון התפקידים במערכת הביטחון, הכנסת והממשלה. הוועדה עיינה בחומר כתוב שנשלח אליה על ידי השב"כ, גם מרצונו וגם על פי בקשתה, אספה חומר משפטי וכן הזמינה את הציבור לפנות אליה. חברי הוועדה ראו עצמם כמדריכים ומכוונים של השירות הכללי לשמירת החוק, בד בבד עם מילוי התפקיד ושמירה על הביטחון. בשל רגישות הנושא הוגבלו אמצעי התקשורת על דיווחים בהתקדמויות עבודתה של הוועדה.

הדו"ח שפורסם כלל שני חלקים: הראשון פורסם ברבים ואילו השני נשאר סודי מטעמי ביטחון המדינה.

בחלק הראשון (הפומבי) כלולים ארבעה פרקים. הפרק הראשון הוא מבוא. הפרק השני עוסק בתיאור העובדות: תחילתו היא בסקירת פרשת נאפסו, ולאחר מכן ישנו דיון במכלול הבעיות בהן נתקל השב"כ במאבק נגד פח"ע ותיאור הנוהג של מתן עדויות שקר במשפטי זוטא (ומעירה שבמשפטים בהם עוסק השב"כ, חומר הראיות העיקרי ולעתים היחיד שניתן להגיש לבית המשפט הוא הודאת הנאשם בחקירתו, ולכן קביעת קבילות ההודאה, שנעשית במשפט זוטא, קובעת למעשה את גורל המשפט כולו). בפרק השלישי ישנו דיון בהיבטים המשפטיים והמוסריים של המצב: באחריות הפלילית של החוקרים על התנהלותם בזמן חקירה ובקבילותן של הודאות שניתנו תחת הפעלת אמצעי לחץ. ישנו גם דיון קצר באמנות בינלאומיות. הפרק הרביעי והאחרון כלל מסקנות והמלצות בדרכי החקירה המותרות.

בחלק השני (החסוי) צורפו מסמכים שונים המתעדים את כוח האדם בשירות אל מול הנחקרים, מספרי הפיגועים, הרוגים ופצועים (יהודים וערבים), מספר האנשים בשירות מן המגזר הערבי, כמויות של חומרי לחימה שנתפסו, חוליות מחבלים שנתפסו, וטבלה השוואתית על מספר הנחקרים שהודו בחקירות ואלו שהועמדו לדין. בנוסף, כולל החלק השני סקירה של שיטות החקירה שהיו נהוגות בשירות ואת מספר הפעמים שאושר שימוש פיסי בחקירות. מתועד גם דיון במקרים בהם הייתה חריגה מן האמצעים שהשימוש בהם הותר וכיצד טופלו מקרים אלו. עוד כולל החלק השני קובץ הנחיות מפורט לחוקר השב"כ, המגדיר את המותר והאסור בחקירה.

מסקנות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרי מסקנות הוועדה:

  1. אין ללכת בדרך של החרגת שירות הביטחון הכללי מהחוק, וגם אין ללכת בדרך של הכרזה למראית עין על דבקות בשלטון החוק תוך התעלמות מהנעשה מתחת לפני השטח. יש ללכת בדרך השלישית - דרך האמת של שלטון החוק.
  2. אמנם ישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת לשמירה על ערכים, בהם כבוד האדם; אך פעילות יעילה של השב"כ לסיכול פעולות טרור מחייבת חקירה של חשודים, ובמקרה של סיכול פעולות טרור, היא חייבת לכלול אמצעי לחץ "כדי לגבור על רצון עיקש שלא לגלות מידע ועל פחדו של הנחקר שיבולע לו מידי אנשי ארגונו, אם יגלה מידע". עוד קבעה הוועדה ש"אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא־אלים של חקירה נמרצת וממושכת ובשימוש בתחבולות", אך "כאשר אלה אינם משיגים את המטרה, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי". הוועדה כללה בחלק השני, החסוי, הנחיות מפורטות לכך, וקבעה שהן יובאו לעיון מחדש מדי שנה בפני ועדת שרים מצומצמת, שתוכל לבצע בו שינויים, וכן יובאו בפני ועדת המשנה לשירותים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. יחד עם זאת, הדגישה הוועדה שאין להגיע למדרגת "ענויי גוף או נפש, התעללות בנחקר או השפלת כבוד האדם שלו", וטענה שההנחיות נותנות ערובה לכך.
  3. יש לשפר את מצבם הפיזי של מתקני החקירה.
  4. בשלב זה אין צורך בחקיקה המסמיכה את השב"כ לפעולות אלה. הפעלת השב"כ (לפי הפרשנות הלא-מחייבת של הוועדה, שחלקה נדחה על ידי בית המשפט העליון בשנת 1999) מתבצעת מכוח "הסמכות השיורית" של הממשלה (לפי חוק יסוד: הממשלה), לפעול בשם המדינה בכפוף לכל דין, ובעזרת "סמכויות עזר" הנתונות לבעל תפקיד בהתאם לחוק הפרשנות מעוגנת סמכות החקירה. אף הפעלת אמצעי הלחץ עליהם המליצה הוועדה היא בסמכות החוקר, וזאת לפי הגנת ה"צורך" בחוק העונשין, הפוטרת מאחריות פלילית במקרים מסוימים. היא סברה שמפסיקת בית המשפט העליון עולה שהודאות שהתקבלו בשיטות החקירה עליהן המליצה, יהיו קבילות בבתי המשפט.
  5. חוקר הנקרא להעיד לפני בית משפט, בית דין, או רשות אחרת כלשהי - חייב להעיד את האמת והאמת כולה. אם חיסוי החומר נדרש מטעמי ביטחון המדינה, ניתן להוציא תעודת חיסיון, ובמידת הצורך לוותר על הגשת הראיה במשפט.
  6. יש להגביר את הפיקוח והבקרה על החקירות, בעזרת סנקציות משמעתיות על חוקרים (ובמידת הצורך - גם פליליות), בדיקת תלונות נחקרים (על פי הצעת השב"כ שהובאה בחלק החסוי), בדיקת מבקר המדינה שתורחב גם לפעילותה של יחידת החוקרים, הרחבת מנגנון הביקורת מטעם הממשלה (על ידי הרחבת סמכויות המזכיר הצבאי והקמת ועדת שרים מצומצמת בנושאי השב"כ), וביקורת פרלמנטרית על ידי ועדת המשנה לשירותים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

לגבי המעשים בעבר, הוועדה קבעה כי הדרגים הגבוהים בשב"כ (לרבות ראשי השב"כ) לא נקטו במספיק פעולות כדי למנוע עבירות על החוק, ובפרט לא מנעו שימוש בעדות שקר. עם זאת, באשר להעמדתם לדין של החוקרים על מעשים אלה גילתה הוועדה כמעט סלחנות, ולמרות שגינתה את העבירות המיוחסות להם - תקיפה וסחיטה באיומים, ובמיוחד עדות שקר, החליטה לא לנקוט נגדם בהליכים משפטיים בטענה כי הדבר יגרום לנזק גדול למעמד השב"כ[2]. הוועדה תלתה את האשמה בדרגים הגבוהים בשירות שהיו מודעים לשיטת מתן עדות שקר. אחד מראשי השירות שהופיע בפני הוועדה אף סיפר כי תמך וחיזק את השיטה תוך כדי אמונה שאין אלטרנטיבה אחרת. לפיכך המליצה הוועדה לסגור את התיקים בעבירות אלה: על תקיפה וסחיטה באיומים - בשם הגנות ה"צידוק" (ציות לצו של רשות מוסמכת) וה"צורך", ועל עדות שקר - על בסיס חוסר עניין לציבור (שכן הוועדה אמרה שהגנת ה"צידוק" אינה חלה, שכן הצו לשקר, אם ניתן, הוא בלתי חוקי בעליל).

הדיון הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־8 בנובמבר 1987 החליטה הממשלה, ברוב של 19 שרים, לאמץ את דו"ח הוועדה על כל המלצותיו. ראש השב"כ טען כי ההמלצות כולן ייושמו והחקירות מתנהלות על פי הנהלים החדשים שנקבעו.

פרסום הדו"ח גרר תגובות חיוביות, אך גם לא מעט תגובות שליליות וביקורתיות. המחאה הציבורית נגד המסקנות התמקדה בטענה כי על השב"כ לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר האפשרית. לשם כך, חברי כנסת קראו לעגן בחוק שימוש באמצעים פיזיים ופסיכולוגיים בחקירות. [דרוש מקור]

זמן קצר לאחר פרסום דו"ח הוועדה פרצה האינתיפאדה הראשונה. בתחומי הקו הירוק ובשטחים נרשמה פעילות חבלנית רבה ונהרגו אזרחים ישראלים רבים. לשב"כ היה חלק לא מבוטל במניעת פיגועים ובמציאת אחראים להם - סיכול פעילות עוינת. עם זאת, מספר הנחקרים עלה בצורה קיצונית ומערך החוקרים חרג מההנחיות שקבעה ועדת לנדוי. הסעיפים בדו"ח אשר שללו דיווח כוזב נשכחו גם הם מספר בלתי מבוטל של פעמים, הן בדיווח בתוך הארגון והן בדיווח לגופים מחוצה לו.

אחת הפרשות שאירעו לאחר פרסום דו"ח הוועדה היא מקרה המוות של עוואד חמדן. במהלך חקירת האירוע הישעה ראש השב"כ שלושה חוקרים ששיקרו לגבי נסיבות מותו בזמן החקירה. סיבת המוות שנקבעה לבסוף היא חנק. איש השב"כ שהואשם בגרימת מוות ברשלנות, זוכה מחמת הספק.

בעקבות חשיפת יותר ויותר פרשות של התעללות בעצירים, קמו תנועות שמטרתן לשמור על זכויות האדם בשטחים. תנועות אלו קוראות למצוא דרכים חלופיות, בדומה למדינות דמוקרטיות אחרות שעשו כך. לטענתן, על מדינת ישראל לחוקק חוק שאוסר עינויים ואלימות בחקירות, בטענה שהשב"כ משתמש בעינויים וכי ועדת לנדוי אישרה אותם למעשה, ושללא חוק יימשכו העינויים.[3]

תוצאות בטווח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרים רבים של התעללות בפלסטינים תושבי השטחים הגיעו לבתי המשפט בשנים שאחרי פרסום דו"ח הוועדה, אולם מרבית העונשים שנגזרו על אנשי השב"כ היו קלים - מאסר על תנאי או מאסר בפועל למספר שבועות.

בשנת 1999 דן בג"ץ בנושא שיטות החקירה בשב"כ ופסק כי שיטות חקירה הכוללות שימוש בכוח אסורות, אך ייתכן שהגנת ה"צורך" תעמוד לחוקר בודד שהשתמש בשיטות אלה. בג"ץ קבע שסמכות החקירה של השב"כ זהה לסמכות החקירה של המשטרה, ושהסמכתו לחקירה נובעת אך ורק מהסמכה אישית של כל חוקר על פי החוק, ולא על בסיס ה"סמכות השיורית" של הממשלה (שאינה מקור סמכות לפעולות הפוגעות בזכויות אדם). נפסק שסייג ה"צורך" אינו מקור סמכות לקביעת נהלים ושיטות חקירה, אך ייתכן שלחוקר מסוים שחרג מהנהלים תעמוד הגנת ה"צורך".

בשנת 2000 פרסם משרד מבקר המדינה דו"ח העוקב אחרי מערך החקירות בשב"כ משנת 1988 ועד 2000. הדו"ח קבע כי האמצעים שהתירה ועדת לנדוי ככשרים לשימוש בזמן חקירות צריכים להיבדק באופן תדיר על ידי ועדת השרים. בדו"ח נלקח בחשבון כי המציאות מאז ועדת לנדוי השתנתה וההחרפה במצב פעילות הפח"ע דורשת הרחבת ההיתרים כדי להשיג תוצאות אפקטיביות. בנוסף ממליץ הדו"ח לתעד בכתב את מהלך החקירות ולאפשר שקיפות מלאה לכל גוף שירצה מידע. לטענת הדו"ח, זו הדרך היחידה לעקוב אחר התנהלות החקירות[4].

בשנת 2002 נחקק לבסוף חוק שירות הביטחון הכללי, הקובע מסגרת חוקית לביצוע פעולות השב"כ. החוק החדש אינו כולל סעיף המתיר לחוקרים שימוש בלחץ פיסי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (ל.מ). (1987). ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עוינת - דין וחשבון, ירושלים
  • (ל.מ). (2000). תמצית מדוח הביקורת בנושא מערך החקירות בשירות הביטחון הכללי לשנים 1992-1988, ירושלים, מבקר המדינה
  • חקיקה המתירה לחץ פיסי ונפשי בחקירות השב"כ , בצלם, נייר עמדה, 2000
  • רחום, א. (1990). פרשת השב"כ.ירושלים, הוצאת כרמל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"פ 124/87, מגן עיזאת נאפסו נגד התובע הצבאי הראשי, פסק דין מיום 24 במאי 1987.
  2. ^ ועדת החקירה, 1987
  3. ^ עמדה, 2000
  4. ^ מבקר המדינה, 2000