חמשת מיני דגן

חיטה

שעורה

שיבולת-שועל

כוסמין

שיפון

חמשת מיני דגן הם חמישה סוגים של דגן שנקבעו להם דינים מיוחדים בהלכה היהודית. ואלו הם:

• חיטה
• שעורה
• שיבולת-שועל
• כוסמין
• שיפון

מאפיינים

חמשת מיני דגן מהווים חלק חשוב מתפריט מזונו של האדם. מהם אופים לחם, שהיה ועודנו מרכיב חשוב במזונם של בני האדם. בהרכבם התזונתי של חמשת מיני דגן, זולת בשיבולת-שועל, קיים בנוסף לעמילן, גם חלבון הגלוטן, האחראי לתופעת החימוץ הייחודית לחמשת המינים, והמבחינה בינם לגידולי שדה וקטניות אחרים. העדר הגלוטן במין המוכר היום כשיבולת-שועל העלה מחלוקת לגבי שאלת הזיהוי של דגן זה. חמשת מיני דגן מתאפיינים בשלב נוסף של עיבוד חקלאי לאחר הקצירה, והוא האיסוף לערימה (=דיגון).

חמשת מיני דגן בתנ"ך

חמשת מיני דגן מיוצגים בשבעת המינים באמצעות החיטה, הכוללת כוסמין, והשעורה, הכוללת שיבולת-שועל ושיפון:

"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש"

— ספר דברים, פרק ח', פסוק ח'.

בספר ישעיהו, פרק כ"ח, פסוק כ"ה נרמזים חמשת המינים:

"הֲלוֹא אִם־שִׁוָּה פָנֶיהָ, וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק; וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן, וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ"

דינים מיוחדים לחמשת מיני דגן

לחמשת מיני דגן התייחדו הלכות רבות. חלק מהדינים הייחודיים לחמשת מיני דגן מנויים במשנה, מסכת חלה, פרק א'. דינים אלו כוללים:

• ברכות: לחמשת מיני דגן התייחדה ברכת בורא מיני מזונות, בשל חשיבותם ובשל היותם מזינים. על לחם הנעשה מחמשת המינים מברכים לפני האכילה ברכת המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ברכת המזון, ואם נאכל בשיעור של פחות מכזית אין לברך ברכה אחרונה. כמו כן, אם קבע על מאפה מחמשת המינים סעודה - צריך לברך המוציא.
• הלש עיסה מחמשת המינים חייב בהפרשת חלה.
• מצווה לאכול מצה העשויה מאחד או יותר מחמשת המינים בליל הסדר.
• אסור לאכול בחג הפסח חמץ העשוי מחמשת המינים, וכן אסור שיהיה חמץ ברשותו של האדם.
• אסור לאכול מן היבול החדש של חמשת המינים, לפני ט"ז בניסן יום הקרבת מנחת העומר, וכן אסור לקצור את היבול.
• חמשת מיני דגן חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה. לפי רוב הראשונים, הפירות היחידים שחיובם גם מהתורה הם זיתים וענבים, וכל שאר גידולי הקרקע חייבים רק מדרבנן.
• האוכל חמשת מיני דגן בחג הסוכות חייב לישב בסוכה.

דינים אלו חלים על כל אחד מחמשת המינים בנפרד וגם על תערובת המורכבת מכמה מיני דגן שונים. חלק מהדינים חלים גם על תערובת של דגן עם גידול אחר.

היחס בין מיני הדגן

לעניין כלאיים

בדברי חז"ל מובא כי השעורה ושיבולת השועל נחשבים למין אחד לעניין איסור כלאיים. הכוסמין והשיפון נחשבים אף הם למין אחד לעניין זה.

לעניין הפרשת חלה

כאשר אדם לש עיסה שיש בה תערובת קמחים של מיני דגן שונים - כולם מצטרפים לשיעור חלה. אמנם כאשר נילושו עיסות נפרדות ממינים שונים ונוגעות העיסות זו בזו - קיימת חלוקה בין המינים לעניין הצטרפות לשיעור חלה:

• עיסת חיטה מצטרפת רק עם עיסת כוסמין.
• עיסת שעורה מצטרפת עם כל המינים מלבד חיטה.
• עיסת כוסמין מצטרפת עם כל שאר המינים.
• עיסת שיפון ועיסת שיבולת שועל - כל אחת מהן אינה מצטרפת עם עיסת חיטה, אך מצטרפת עם עיסת כוסמין או עם עיסת שעורה. לדעת הרמב"ם עיסת שיפון ועיסת שיבולת שועל מצטרפות יחד, אך לדעת הרא"ש - אינן מצטרפות יחד.

אמנם, כאשר בכל אחת מעיסות יש שיעור חלה בפני עצמה - אין להפריש ממין דגן אחד על מין דגן אחר, אלא אם כן הם מוגדרים כמין אחד לעניין כלאיים. כמו כן אין להפריש תרומות ומעשרות ממין אחד על מין אחר אלא בתנאי הנזכר.

זיהויים

בין מפרשי המשנה הראשונים נפלה מחלוקת דבר זיהוי חמשת המינים: לפי רש"י השיפון המוזכר במשנה הוא המין המכונה כך בימינו. לעומת זאת, לדעת רבי נתן מרומי בספר ערוך השיפון המוזכר בדברי חז"ל אינו המין המכונה כיום 'שיפון', אלא המין המכונה כיום 'כוסמין'. לצד זאת, הוא מזהה את שיבולת השועל המוזכרת במשנה בתור המין המכונה כיום שיפון. רש"י מזהה את שיבולת השועל בתור הדגן הקרוי בשם זה כיום (Avena), אך הרמב"ם מתרגם שיבולת שועל כמין שעורה (Hordeum Sativum Distichum) בפירושו למשנה (כלאיים א, א). כך גם זיהויו של נתן בן אברהם, אב בית דין בארץ ישראל (1038).

בין חוקרי הריאליה בתקופת המשנה והתלמוד, חלוקות הדעות בשאלה אם הצמחים הנקראים כיום כוסמין ושיבולת-שועל (קוואקר), הם אכן הצמחים שנקראו בשם זה במשנה.

פרופסור יהודה פליקס זיהה את שיבולת השועל עם זן של השעורה וטען שלא ייתכן ששיבולת-שועל היא סוג הדגן הקרוי בשם זה כיום (Avena), והמשמש להכנת דייסות ודגני בוקר, מכיוון שבדגן זה אין גלוטן והוא לא היה מוכר לחז"ל בימי המשנה והתלמוד. פרופסור פליקס סיפר שבעקבות זיהויו הרב שלמה זלמן אוירבך היה מברך ברכת שהכל על ארוחת הבוקר שלו שהכילה דייסת שיבולת-שועל במשך כשנתיים, עד שהרב יוסף שלום אלישיב גער בו בטענה שהוא לא יכול לשנות מנהג ישראל של מאות שנים עוד מימי הראשונים בגלל חוקר אחד. מנגד טען הרב יוסף אפרתי שבניסוי שנערך לצורך בירור סוגיה זו על ידי ד"ר משה זקס גילו כי שיבולת-שועל החמיצה, על אף היעדר הגלוטן בה, ולכן הוא תומך בזיהוי המקובל, המבוסס על פירוש רש"י.

פרופ' זהר עמר פרסם מונוגרפיה מקיפה ביותר על חמשת מיני דגן (תשע"א) ובמחקרו הציג את כל מסורות הזיהוי והצעות החוקרים. במחקרו הוא מביא ראיות ופרשנויות חדשות, ותומך למעשה באפשרות שבעבר גידלו בצפון ארץ ישראל שבולת שועל ושיפון באופן מוגבל.

לקריאה נוספת

• חמשת מיני דגן, זהר עמר. הוצאת מכון הר ברכה, ה'תשע"א.
• זהר עמר, "לזיהוי ה'שיפון'", בדד, 20 (תשס"ח), עמ' 67–84.

קישורים חיצוניים

• חמשת מיני דגן בקיצור שולחן ערוך
• שיבולת-שועל כאחד מחמשת מיני הדגן, מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/373.pdf(הקישור אינו פעיל)
• הכשרות של מצה העשויה מקמח שיפון, מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/420.pdf (אורכב 02.06.2020 בארכיון Wayback Machine)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.