דיני שומרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיני שומרים הם קבוצת דינים משפטיים במשפט העברי המתארים את חובותיהם ואת זכויותיהם של שומרים.

סוגי השומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שומר" הוא מי שמחזיק עבור חברו ברכוש השייך לחברו. חובתו של השומר לשמור על הרכוש מפני נזק או גניבה.

ההלכה מבחינה בין ארבעה סוגי שומרים:

  1. שומר חינם - אדם שחברו הפקיד אצלו חפץ לשמירה, ללא תמורה.
  2. שומר שכר - אדם שחברו הפקיד אצלו חפץ לשמירה, תמורת שכר. בעת העתיקה, שמירה בשכר הייתה מקצוע. גם בעלי מקצוע נוספים נכללים בקטגוריה זו, כגון אמן שסיים עבודתו על חפץ לפני שבעל החפץ לוקח אותו.
  3. שוכר - אדם הלוקח חפץ מחברו בתשלום קבוע לצורך שימוש בחפץ. הלוקח נקרא שוכר.
  4. שואל - אדם הלוקח חפץ מחברו לצורך שימוש בחפץ, ללא תשלום. הלוקח נקרא שואל.

דיני השומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני השומרים עוסקים במצב בו "בעל הבית", כלומר בעל החפץ או בעל הכסף, תובע את רכושו בחזרה, והשומר לא יכול להחזיר אותו. הדינים מבדילים בין המקרים הבאים:

  • השומר שלח ידו בחפץ - השומר גנב את החפץ לעצמו ושיקר בבית הדין. במקרה זה דינו של השומר כדינו של גנב. כמו כן אם הוא השתמש בחפץ אף שלא במטרה לגוזלו, והחפץ נאנס, גם כן יהיה חייב השומר, כי מרגע השתמשותו בחפץ הרי הוא גזלן על החפץ.
  • השומר "פשע" - השומר התרשל בשמירה, כגון שלא שמר היטב על בעלי חיים או שם מטלטלין במקום שיהרסו אותו. במקרה זה השומר חייב לשלם לבעל הבית.
  • החפץ נגנב או אבד - שומר חינם נשבע שלא פשע, ולא משלם. שאר השומרים משלמים. אך אם השומר לא טוען שהחפץ אבד אך עם זאת אינו יודע היכן החפץ - זה נחשב לפשיעה ולא לאבידה וגם שומר חינם חייב לשלם.
  • החפץ "נאנס" - החפץ נפגע במקרה שלא בשליטת השומר, כגון שבעל החיים שניתן לשמירה מת מיתה טבעית ("מתה כדרכה"), או שהחפץ שניתן לשמירה נשבר, ללא כל פשע מצד השומר (כגון שנפגעה הבהמה מברק). במקרה זה שומר חינם, שומר שכר ושוכר נשבעים שלא פשעו, והם אינם משלמים.
  • החפץ "נאנס" וגם "בעליו עמו" (בעל החפץ נכח במקום) - כל השומרים פטורים, וגם השואל במקרה בו הבעלים עבד עבור השואל בזמן ההשאלה (כגון אם בעל השור עבד עבור השואל בזמן שמסר לידיו את השור).
  • "מתה מחמת מלאכה" - החפץ נתקלקל מחמת השימוש בו- שוכר ושואל פטורים. שומר חינם ושומר שכר הרי דינם כ"שולח יד" כלומר גזלן, וחייבים לשלם.

שבועת השומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שומר שפטור מלשלם על הנזק שקרה לחפץ הנשמר (שומר חינם בגנבה ואבדה ושומר שכר באונס) חייב להשבע ג שבועות א. נשבע שאכן החפץ אינו ברשותו ב. נשבע שהחפץ אכן נגנב או נאנס ג. נשבע שלא "שלח יד" בחפץ, כלומר, שלא נשתמש בחפץ שימוש כל שהוא לפני מקרה הגניבה או האונס. אם נשבע השומר ונפטר מתשלום ולאחר מכן נודע על ידי עדים ששיקר בשבועתו חייב לשלם לבעלים "קרן וחומש" כלומר את מחיר החפץ ותוספת חמישית (מלבר, כלומר רבע מהמחיר של החפץ) שומר חינם שטען שנגנב החפץ ונמצא משקר דינו "טוען טענת גנב" וחייב לשלם כפל כגנב עצמו. האמוראים נחלקו האם בטבח ומכר יתחייב בתשלומי ארבעה וחמישה[1]

בנוסף, שומר שהודה שפשע בחפץ ומוכן לשלם לבעלים את שוויו, חייב להשבע שבועה שאין החפץ ברשותו, וזו, כדי למנוע מהשומר לתת עינו בחפץ ולכפות על הבעלים בעקיפין למכור לו את החפץ[2].

שומר שמסר לשומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי הגמרא תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"א, עמוד ב', הדעה השלישית מוזכרת רק בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו, עמוד א'. נחלקו האם מותר לשומר, למסור לשומר אחר את החפץ שנמסר לו.

לפי דעה אחת, הדבר מותר והוגן, ובכך הוא מקיים את שמירתו, שכן הוא מוסר את החפץ לאדם בן דעת ואחראי, ולכן גם במקרה שהוא עצמו היה שומר שכר ואילו השומר השני היה שומר חינם, ובהנחה ששומר חינם מבצע שמירה פחותה מזו של שומר שכר מכיוון שהאחריות המוטלת עליו קטנה יותר, גם אז הוא פטור. הסבר המוזכר בראשונים, הוא "אוקימנא גברא בחריקאי", כלומר יש כח משפטי לשומר הראשון להעמיד את השומר השני במקומו, כך שהשומר הראשון מסתלק לחלוטין מחיוב השמירה. ההסבר הוא ששמירתו של הראשון נמסרה כליל לשני, ולא ששניהם שומרים.

לפי דעה אחרת, הדבר אסור. ההסבר הוא בכך שכאשר אדם מפקיד בהמה אצל שומר, הוא מוסר זאת אצלו בהנחה שאם יארע לחפץ דבר כל שהוא, הוא יחייב את השומר שבועה, ואז, לפי היכרותו עם השומר ומהימנותו, הוא יודע שאם הבהמה אכן נאנסה בפשיעתו, הוא לא ישבע לשקר, ויקבל חזרה את התשלומים. אבל אדם אחר לא נאמן לו בשבועתו, ולכן אין רשות ביד השומר למסור את הדבר לאדם אחר. דין זה, המחייב את השומר השני במקרה שהוא מסר את החפץ לאדם אחר, נאמר גם אם השמירה השנייה מעולה יותר, שכן הראשון היה רק שומר חינם והשני הוא שומר שכר, שהאחריות המוטל עליו גדולה יותר, שכן הוא חייב לשלם גם במקרה של גניבה או אבידה ולא רק במקרה של אונס.

לפי דעה זו, שכמותה פוסק הרמב"ם[3], אם מדובר באדם שהמפקיד רגיל להפקיד אצלו, מותר לשומר למסור לו את החפץ שניתן לשמירה, אם כי בתנאי שהשמירה השנייה אינה פחותה יותר מהראשונה, כדוגמת שומר שכר המעביר את החפץ לשומר חינם. רבי חיים סולובייצ'יק[4] מסביר, שהעברת השמירה לאדם אחר מועילה מטעם שיש כח לשומר הראשון להעמיד את שומר השני במקומו, כך שהשומר הראשון מסתלק לחלוטין מחיוב השמירה. וזאת הוא דווקא אם האדם השני שהוא מעמיד במקומו הוא כדוגמת השומר הראשון, אך אם הוא אינו מבצע את אותה השמירה שהייתה מוטלת על האדם הראשון, לא נפטר הראשון משמירתו בכך, והעברת החפץ לאדם השני נחשבת כפשיעה.

דיעה שלישית, אוסרת למסור את החפץ לשומר אחר, אבל מטעם שונה, בהנחה שאדם אינו מסכים שיעבירו את חפציו לאדם אחר. הגמרא מתבטאת "אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר". ולכן, העברת החפץ לאדם אחר שנעשית בניגוד להסכמת הראשון נחשבת לפשיעה בחפץ ואי קיום חיוב השמירה, דבר המעמיד את השומר באחריות מלאה לכל נזק שיגרם לחפץ.

חקיקה ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני השומרים במשפט העברי הועתקו לדיני השומרים במשפט הישראלי בחוק השומרים תשכ"ז-1967. הבדלי ניסוח וכללי פרשנות שונים, הביאו לתוצאות משפטיות שונות בין פסיקת בתי המשפט בישראל למשפט העברי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר שמות, פרק כב, פסוקים ו-יד
  • מסכת בבא מציעא, פרק ראשון (שנים אוחזין), פרק שלישי ("המפקיד"), ופרק שביעי ("השוכר את הפועלים")
  • דוד הנשקה, משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים - עיונים בדיני שומרים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1997
  • הרב גדעון בנימין, "הפקדתי שומרים" - הלכות שמירה ופקדון, לפי סדר השולחן ערוך, תשס"ו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבלי, בבא קמא, קו, ב
  2. ^ בבלי בבא מציעא, לד, ב
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שכירות, הלכות א, פרק ד'.
  4. ^ חידושי הגר"ח על הש"ס על מסכת בבא קמא סימן כ"ב עמ' י"ט.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.