טובה ינסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טוֹבֶה מַרִיקָה יַנְסוֹן (Tove Marika Jansson‏; ‏; 9 באוגוסט 1914 - 27 ביוני 2001), סופרת וציירת פינית שכתבה בשפה השבדית, מחברת סדרת ספרי המומינים.

טובה ינסון, 1956

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טובה ינסון נולדה בהלסינקי, פינלנד ב-9 באוגוסט 1914, לוויקטור ינסון - פסל פיני, וסיגנה האמרסטן ינסון - קריקטוריסטית ומעצבת גרפית שבדית. היא מזוהה כבת לקהילת הפינים-שבדיים.

ציוריה של ינסון התפרסמו לראשונה כשהייתה בת 14. בגיל 15 עברה משפחתה לשבדיה, שם למדה אמנות בבית הספר של סטוקהולם לאמנות בין השנים 1930 עד 1933. מ-1932 החלה להציג חלק מיצירותיה. בהמשך למדה רישום בבית הספר "האתנאום" שבהלסינקי. משם המשיכה ללמוד בגרמניה, איטליה, צרפת ולונדון. בתקופה זו ינסון הושפעה רבות מהצייר סמואל רספרוסוואני, ומהאימפרסיוניזם בכלל. בשנת 1943 הציגה ינסון תערוכת יחיד ראשונה. בתקופה זו התחוללו שינויים רבים בחייה. השינוי המשמעותי ביותר התרחש בשנת 1942, כאשר עזבה את בית הוריה בגיל 28. תערוכתה השנייה ב-1946 זכתה להצלחה מסחרית רבה ויצירותיה זכו לשבחי הביקורת.

ינסון חשבה לפתח קריירה של ציירת וקריקטוריסטית, אולם ב-1945 החליטה לכתוב סיפור קצר על אחת הדמויות הקבועות, שנהגה לצייר לצד חתימתה, ואשר אותה כינתה "מומינטרול". הסיפור נשא את השם "הטרולים הקטנים והשיטפון הגדול" (המוציא לאור סירב להשתמש בשם "מומינים" בכותרת הספר, מחשש שהדבר יבלבל את קהל הקוראים). אף על פי שהסיפור לא זכה להכרה רבה, החליטה ינסון להתרכז בכתיבת ספרי ילדים, ולאייר אותם בעצמה. הספר הראשון שפרסמה ושהיה מלווה באיוריה - "כוכב-שביט בעמק-מומין" - יצא ב-1946. ספר זה אמנם הופיע שני אחרי "המומינים והשטפון הגדול" אך הוא נחשב חשוב ויותר אופייני לסדרת הספרים על עמק המומינים, שפרסמה את ינסון והיוותה את עיקר יצירתה. ינסון הוסיפה לפרסם ספרים בסדרה זו עד 1970. הספר האחרון בסדרה הוא "עמק המומינים בנובמבר" אשר טרם תורגם לעברית.

בנוסף לסדרת ספרי המומינים אותה כתבה, עסקה ינסון גם באיור קלאסיקות שתורגמו לשבדית, כגון "ציד הסנרק" ו"אליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, ו"ההוביט" מאת טולקין.

ינסון זכתה להכרה בינלאומית, ואף קיבלה את פרס אנדרסן היוקרתי לספרות ילדים בשנת 1966.

בעקבות ההצלחה, הוקדשו ליצירתה בפינלנד מוזיאון עמק המומינים בטמפרה (Tampere) ופארק עמק המומינים בנאנטאלי (Naantali).

טובה ינסון, בצד סופרי ילדים כגון ד"ר סוס, לאה גולדברג וסופרי ילדים אחרים ברחבי העולם, שייכת לזרם שאפיין את ספרות הילדים אחרי מלחמת העולם השנייה. דור זה של סופרי ילדים הושפע מאוד מהמלחמה, ובעיקר מהשימוש שנעשה בגרמניה הנאצית בספרי ילדים לצורכי תעמולה. כתיבתם מתאפיינת במעין "תגובת נגד" - הצנעת ערכים לאומיים, ושימת דגש על ערכים הומניסטיים ובמידה מסוימת גם על ערכים אינדיבידואליסטיים.

ספריה תורגמו ל-34 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. כמו כן עובדו לסדרת טלוויזיה מצוירת. ספריה של ינסון תורגמו לעברית בידי אוריאל אופק, תמר שׂלמון, רות דנור וויויאן ברסקי. בהקדמה לתרגום לעברית של הספר "ספר הזכרונות של מומינאבא", פרסם אוריאל אופק מכתב ששלחה אליו טובה ינסון תיארה את נסיבות כתיבתו של הספר הראשון בסדרת המומינים. בין היתר היא כותבת:

Cquote2.svg

תחילה חשבתי לצייר על הדף שהיה מונח לפניי; אבל פתאום ירדה עליי השראה ממין אחר, תחושה שלא הכרתי עד אז - רצון לכתוב (...) בעוד אני מהרהרת ציירה ידי מבלי משׂים את מומינטרול הזעיר והחביב שלי (...) ואז בעוד אני מביטה בו קראתי בקול: מצאתי! אתה, מומינטרול שלי, תהיה גיבור סיפורי.

Cquote3.svg
– אוריאל אופק, "מילים אחדות על מומינאמא של משפחת החיות המוזרות"[1]

בספרה האוטוביוגרפי "בת הפסל" (1968) היא משחזרת את האווירה הבורגנית והבוהמיאנית של ילדותה הבטוחה אך מלאת ההרפתקאות, שהשפיעה על הספרים שכתבה בבגרותה.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות החמישים פגשה את המאיירת והמעצבת הגראפית טוליקי פייטילה (Tuulikki Pietilä), שהייתה לבת-זוגה. השתיים חיו ביחד עד יום מותה של ינסון, ושיתפו פעולה גם בחייהן המקצועיים. ינסון שמרה על פרטיותה ונהגה לבלות את עונות הקיץ יחד פייטילה בבית נופש שברשותה הנמצא באי קלובהארון (Klovharun). אף על פי כן, לכל אורך השנים שמרה על קשר חם עם קהל מעריצי המומינים ונהגה להשיב בכתב ידה לכל הפניות אליה.

ינסון נפטרה בגיל 86 בהלסינקי ב-27 ביוני 2001.

ספריה לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרים המקוריים בסדרת המומינים
ספרי התמונות בסדרת המומינים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתוך: טובה ינסון, "ספר הזכרונות של מומינאבא", תרגום: תמר שלמון, זמורה, ביתן, מודן - הוצאה לאור, תל אביב, תשל"ט 1978, עמ' 5-6