טווס מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןטווס מצוי
Pfau imponierend.jpg Male Peacock in courtship display at Ranthambhore Tiger Reserve.jpg
מצב שימור
נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: תרנגולאים
משפחה: פסיוניים
תת־משפחה: פסיונים
סוג: טווס
מין: טווס מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Pavo cristatus
לינאוס, 1758
תחום תפוצה
Indian Peacock Range.svg
וידאו: טווס מצוי פורש את זנבו.
טווס זכר פורש את נוצותיו בטקס חיזור ומציגן לראווה בפני הנקבה.

טווס מצוי (שם מדעי: Pavo cristatus), קרוי גם טווס הודי ולעתים גם טווס כחול, הוא מין של עוף צבעוני מהסוג טווס, שבוית בעיקר לצורכי נוי (הטווס מהווה אטרקציה פופולרית בגני חיות ופינות חי) אך נפוץ בטבע גם כחיית בר. בתי הגידול הטבעיים שלו הם יערות נשירים פתוחים, ברום של כ-600 עד 1,800 מטרים מעל גובה פני הים[2]. הן בטבע והן בשבי הטווס הוא אוכל כול. למרות זנבו הארוך הכבד והמפואר הטווס יכול לעוף כאשר יש לו צורך בכך.

בשל יופיו והידורו הרב השפיע הטווס על התרבות והדת ברחבי הודו (שם מקורו), אסיה ואירופה, לשם הובא על ידי האדם. קארולוס לינאוס הגדיר את המין לראשונה ונתן לו את שמו המדעי, בו משתמשים גם היום. כאמור הטווס נפוץ היום בעיקר כחיית נוי בשל גופו הכחול הבוהק וזנבו הארוך והמפואר בעל עשרות העיניים הירוקות. ישנם פרטים שבהם מוטציה מסוימת גורמת לטווס להיות לבן כולו, ולעתים נחשבת בטעות ללבקנות. גם הטווס הלבן פופולרי כחיית נוי. הטווס הוא הציפור הלאומית של הודו ואיראן.

מראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופו של הזכר בצבע כחול מתכתי, ומעל ראשו יש ציצת נוצות שמורכבת מ"פסים" שחורים שבקצהם נוצות כחולות-ירקרקות, בדומה לנוצות הראש. מעל ומתחת לעין ישנם פסים לבנים, שהינם למעשה עור חשוף. הגב בצבע ירוק-ארד עם פסים בצבעי שחור ונחושת. הכנפיים חומות-צהבהבות ומפוספסות בשחור. הזנב חום-כהה, ומשמש לתצוגות חיזור; את רוב אורכו תופסות "נוצות סיכוך" (נוצות שבדרך כלל מכסות נוצות אחרות ומסייעות לתיעול זרמי האוויר) מוארכות באופן קיצוני: יש כ-200 נוצות סיכוך מוארכות, בעוד שלמעשה יש כ-20 נוצות זנב "רגילות" בלבד[2]. בנוצות הסיכוך משובצות עשרות "עיניים" בצבעי כחול-ירוק מוקפות במסגרת צהובה ונוצות ירוקות. בניגוד לשאר גופו, מקורו ורגליו של הטווס הם בעלי צבע דהוי ולא בולט - ורוד-אפור.

אורכו של הזכר כ-100 עד 115 ס"מ מהראש עד לתחילת זנב, לעומת 195 עד 225 ס"מ כולל הזנב; משקלו כ-4-6 ק"ג. הנקבות קטנות יותר, אורכן כ-95 ס"מ ומשקלן כ-2.75 עד 4 ק"ג.[2]

נוצות הטווס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוצות הטווס

זנבו הארוך של הטווס מהווה דוגמה קלאסית לעקרון ההכבדה ומשמש אותו בטקסי חיזור אחר נקבות (בדרך כלל בשטחי לק שבהם מתקבצים מספר זכרים). הזנב מפותח, צבעוני וארוך יותר אצל הזכר אך קיים גם אצל הנקבות.

לטווס הזכר יש נוצות זנב ססגוניות ירוקות-כחולות או ירוקות. בנוצות יש סדרות "עיניים" הנראות בצורה מיטבית כאשר הטווס פורש את זנבו. נוצות זנבו הן הנוצות הארוכות מבין כל בעלי חיים. צבעיו הבוהקים של הזנב אינם מגיעים מפיגמנטים ירוקים או כחולים, אלא ממבנה מיקרוסקופי שמקנה להן תכונות אופטיות, תכונה הנקראת צבעוניות מבנית.

בשביה יש לטווס מגוון רחב של גוני נוצות. מדובר במוטציות שנשמרו בשל רבייה מכוונת על ידי האדם. נכללים בהם צבעי לבן, פחם, ארד, לשם (Opal), אפרסק, סגול ושילוב בין הנ"ל. מוטציה מסוימת של טווסים גורמת לטווס להיות לבן כולו, ולעתים נחשבת בטעות ללבקנות.

לטווסת (נקבת הטווס) תערובת של נוצות בצבעי ירוק דהוי, חום ואפור. היא חסרת הזנב הארוך שיש לזכר אך בעלת ציצה. הנקבות יכולות אף הן להציג את נוצותיהן כדי להדוף סכנות או נקבות מתחרות מפני צאצאיהן.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטווסים מסתובבים בדרך כלל בקבוצות קטנות, שכוללות זכר וכ-2 עד 5 נקבות; לאחר עונת הרבייה, לעומת זאת, הקבוצות מורכבות אך ורק מנקבות וגוזלים. קבוצות של טווסים נצפות לרוב באמבטיית-אבק או בהליכה אל מקור המים הקרוב.

הטווסים מצויים רב הזמן בין ענפי העצים אך כשהם על הקרקע הם עשויים להיטרף על ידי טורפים כמו הנמר, הטיגריס והדהול שממתינים להם במארב. טווסים במשכנות האדם עשויים להיתפס על ידי כלבים או על ידי ציידים. הזכרים בעלי הזנב הארוך נטרפים בעיקר עקב זנבם המגושם, כחלק מעקרון ההכבדה.

כשמחרידים אותם, הטווסים בורחים בדרך כלל על ידי ריצה ולעתים נדירות על ידי מעוף. הם בדרך כלל נחים ולנים על עצים כדי להיות מוגנים יחסית מטורפים פוטנציאליים[3], אך גם שם הם עלולים להיתפס על ידי עופות דורסים גדולים כמו אוח הודי, עיט נצי מצויץ ומיני עיטים.

הטווסים קולניים, בייחוד בעונת הרבייה, וטווס עשוי לקרוא גם בלילה אם הוא מרגיש מאויים. קריאות אלה יכולות להיענות גם על ידי הטווסים השכנים. ידועות 7 קריאות של זכרים, ו-6 קריאות שאופייניות לזכר ולנקבה[4].

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווס זכר פורש את נוצותיו בטקס חיזור ומציגן בפני הנקבה.

הטווס ידוע בעיקר בשל תצוגת החיזור שלו שבמהלכה הוא פורש את נוצות זנבו המרהיבות, שהן למעשה נוצות סיכוך מוארכות. צבעיו הבוהקים אינם מגיעים מפיגמנטים ירוקים או כחולים, אלא ממבנה מיקרוסקופי שנותן להן תכונות אופטיות[5]. למרות שטווסים יכולים להתרבות כבר בגיל שנתיים רק בגיל שלוש שנים בערך מגיעות נוצות הטווס לאורכן המקסימלי.

תקופת הייחום מתחילה בתחילת האביב ומסתיימת בתחילת הסתיו. טקסי הזיווג כוללים את הצגת זנבו הפרוס של הזכר, הרעדת הנוצות וקריאה רמה, כזו הנשמעת דומה ל"מיאו" מודגש מאוד של חתול[2]; בעוד קול קריאת הנקבה מזכיר במידה מסוימת קול נביחת כלב. הטווס מנער את נוצותיו בכיוון הטווסת, קרוב לוודאי כדי לזכות בתשומת לבה. טווסים הם פוליגמיים - הם יכולים להזדווג עם 2-5 נקבות במהלך עונת הייחום[2].

אם הצליחה ההרבעה, הטווסת תטיל בגומה בקרקע בין 4 ל-8 ביצים, הבוקעות לאחר כ-28 ימים, בהם היא דוגרת עליהן לבדה[2].

הקשר בין הטווס האב לבין צאצאיו עשוי לארוך זמן רב. טווסים בני שנה הנגמלים מטיפול אימם מצטרפים לרוב לתא החברתי של אביהם ובתוכו חיים.


תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווס מצוי מלקט מזון מהקרקע

בטבע הטווסים הם אוכלי כול. הם ניזונים בעיקר מחלקי צמחים, כגון עלי כותרת של פרחים וראשי זרעים אך גם מחרקים ומפרוקי רגליים אחרים[6]. הטווס צד בעלי חיים קטנים, דגים קטנים, ופרוקי רגליים על הקרקע, בנחלים רדודים ובאזורים עשביים. נחשים קטנים וזוחלים אחרים חביבים על הטווס החי באזורי פרא. הרכב הירקות מעניק לטווס את הסיבים התזונתיים הנחוצים לו לעיכול שריונות חרקים קשים ועצמות זוחלים קטנים. הטווס הוא אוכל בשר מתוך כורח, כלומר חלבוני בעלי החיים מהם הוא ניזון חיוניים לו לבריאותו ולהתרבותו.

הטווס הירוק הורג את הזוחלים הקטנים שמהם הוא ניזון על ידי גירוים לתקיפה חוזרת ונשנית, עד שהם מותשים. אז מצליף הטווס בטרפו ברגליו וכנפיו הקשים. טופרי רגליו משמשות גם כהגנה מפני טורפים.

בסביבת בני האדם, כגון ביישובים חקלאים ועירוניים, וכן בגני חיות, הטווסים אוכלים גם שאריות מזון שהאדם משליך כמו קליפות פירות. ביישובים חקלאים הם ניזונים גם מגידולים חקלאיים כגון ירקות.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום תפוצתו הטבעי של הטווס המצוי משתרע על פני דרום אסיה במדינות סרי לנקה והודו. הטווס הובא על ידי האדם לאזורים רבים בעולם, בהם הוא מוחזק בשבייה אך בחלקם הוא גם התפשט בבר וחי פרא בטבע.

בתי הגידול הטבעיים שלו הם יערות נשירים פתוחים, ברום של כ-900 עד 1,200 מטרים מעל גובה פני הים אך ניתן למצאם גם באזורי סוואנה טרופית ויערות השוכנים בקרבת חופים.

לטווסים יכולת תעופה. עם זאת באופן כללי נמנעים הטווסים מתעופה פרט לצורך הגעה לענפי עצים, היכן שהם נחים.

הטווס המצוי והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטווס המצוי הוא אחד העופות ההדורים ביותר ויופיו הרב הרשים מאוד את האדם שביית אותו והפיץ אותו ברחבי העולם. הטווס המצוי נחשב עוף חסון המתרבה היטב בשבייה. בעבר היה הטווס עוף נוי בחצרות מלכים, קיסרים וסולטנים ובימי הביניים אף שימש למאכל, כאשר בשרו נחשב למעדן מלכים. הטווס הוא גם יעיל כעוף שמירה בשל קריאותיו החזקות. כיום הטווס נפוץ ברחבי העולם וניתן למצאו כמעט בכל גן חיות או פינת חי.

במיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לפי המיתולוגיה היוונית הטווס הוא החיה המקודשת לאלה הרה, אשתו הנקמנית של זאוס. מקור ה"עיניים" על זנבו של הטווס הוא ארגוס בעל 100 העיניים, שומרה הנאמן של הרה. אחרי שנקטל בידי הרמס הנציחה אותו הרה על ידי העברת עינייו לזנב הטווס. (אובידוס I, 625)
  • בשני השירים האפיים של קאלידאסה (מגהדוטה וקומאראסמאמבהווה) משמש יופיו של הטווס כקישוט ספרותי.
  • באגדות הג'קטה, מהמאיור ג'קטה מתאר את לידתו המוקדמת של בהגוואן בודהה כטווס מוזהב.
  • לפי סיפורים אחרים, סוחרים הודים לקחו טווסים עד לבבל ושם מכרו אותם למקומיים.
  • בסיפורי הפולקלור של הודו לטווס יש מקום מיוחד. סיפור עם פונג'אבי מספר על מלכה המבקשת מבעלה לא לצוד טווסים שכן אחיה הוא טווס.
  • בתת-השבט המיורי של בהילס בהודו, נשים מסירות את רעלתן כאשר הן רואות טווס, וסוגדים לטווסים במהלך חגיגות וטקסי פולחן.
  • בדתם של היזידים יש מקום מרכזי ל"מלאכּ טאוס" - "מלאך הטווס" - הבכיר מבין שבעה מלאכים שלהשגחתם מסר האל את העולם.

הטווס במקורות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים רבים סבורים שה"תכיים" הנזכרים במקרא (מל"א י, כב) הם הטווסים. הטווס נזכר בספרות חז"ל, ביחד עם התרנגול והפסיון כעוף נאכל שטעמו משובח. מהמקורות עולה בבירור שמדובר בעוף כשר. בספרות ההלכה של האחרונים היו דיונים אחדים בעניין ההיתר לאכלו. בעת החדשה נותרה מסורת אכילה פעילה בידי יהודי איטליה, שפסקה כנראה במהלך המאה התשע עשרה[7].

הטווס בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטווס המצוי הוא הציפור הלאומית של הודו ואיראן.

הטווס מופיע כסמל של רשת הטלוויזיה "NBC" וכמו כן הופיע בעבר בתור הסמל של "אולפני הרצליה".

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טווס מצוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טווס מצוי באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 המדריך לעופות הודיים, טווס מצוי
  3. ^ Ali, S and Ripley, S D, מדריך לעופות הודו ופקיסטן, אוניברסיטת אוקספורד, 1980
  4. ^ Takahashi M and Hasegawa, T, שימושים עונתיים ויומיים של 8 קריאות על ידי הטווס המצוי, Journal of Ethology 26
  5. ^ Steven K. Blau, קל כנוצה: מבנים מיקרוסקופיים נותנים לנוצות הטווס את צבעיהן, פיסיקה היום, 57
  6. ^ גן החיות הלימודי חיפה, טווס מצוי
  7. ^ להרחבה: זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 59 – 68