טיגריס שנחרבי

טיגריס שנחרבי
	; שלד של טיגריס שנחרבי ; 3 מיני סמילודון בהשוואה לאדם
תקופה
	פליסטוקן-תחילת הולוקן כ-2,500,000–10,000 שנה לפני זמננו PreЄ Є O S D C P T J K Pg N
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
תת־סדרה:	דמויי חתול
משפחה:	חתוליים
תת־משפחה:	שנחרבים
סוג:	טיגריס שנחרבי
מינים
	S. gracilis ; S. fatalis ; S. populator
שם מדעי
	Smilodon; ‏לונד, 1842

טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי או סמילודון (שם מדעי: Smilodon) הוא סוג טורף נכחד מתת-משפחת השנחרבים שחי באמריקה הצפונית והדרומית בתקופת הפליסטוקן, מלפני 2.5 מיליון שנים עד לתחילת ההולוקן לפני 10,000 שנה, אז נכחד. לפי ההערכות הוא נחשב לאחד מגדולי החתוליים שהתקיימו אי-פעם.

הסמילודון הוא מאובנה הלאומי של קליפורניה שבה התגלה, בבורות הזפת בלה בריאה.

אטימולוגיה

הכינוי "שן חרב" מתייחס לניבים הארוכים במיוחד של סוג זה. למרות השם "טיגריס שנחרבי", הסמילודון אינו טיגריס, שכן הטיגריס שייך לסוג פנתר. השם סמילודון מגיע מיוונית: σμίλη (סמיל), שפירושה "סכין חותכת", ו-οδόντος (אודונטוס), שפירושה "שן".

סיווג ומינים

הסוג סמילודון תואר על ידי חוקר הטבע והפלאונטולוג הדני פיטר וילהלם לונד (Peter Wilhelm Lund) בשנת 1841. הוא מצא מאובנים של Smilodon populator במערות בעיירה קטנה במדינת מינאס ז'ראיס שבברזיל. תוארו כמה מינים של סמילודונים, אך היום מוכרים לרוב רק שלושה. הוכחות גנטיות מעידות שהמינים בסוג זה התפתחו מהחתוליים לפני כ-14–18 מיליוני שנים.

Smilodon gracilis: חי לפני 2.5 מיליון – 500,000 שנים. זהו המין הקטן והקדום ביותר. מעריכים שמשקלו היה בין 55–100 קילוגרם. הוא התפתח מהמגנתריאון (Megantereon) באמריקה הצפונית, והמינים האחרים בסוג זה כנראה התפתחו ממין זה.
Smilodon fatalis: חי לפני 1.6 מיליון – 10,000 שנים. החליף את ה-Smilodon gracilis באמריקה הצפונית ופלש גם למערב אמריקה הדרומית. גודלו תאם את החתול החי הגדול ביותר כיום, טיגריס סיבירי, הוא הגיע למשקל 160–280 ק"ג. מוכרים גם שני מינים נוספים: Smilodon californicus ו-Smilodon floridanus, אך לרוב הם נחשבים כתת-מין של ה-Smilodon fatalis.
Smilodon populator: חי לפני מיליון – 10,000 שנים. הוא שכן בחלקים המזרחיים של אמריקה הדרומית. הוא כנראה החתול הגדול ביותר שחי אי פעם, במשקל של 220–400 קילוגרם. הוא היה בעל רגליים קדמיות וחזה מסיביים, הגיע לגובה 1.4 מטרים בכתף, לאורך ממוצע של 2.6 מטרים וזנב באורך 30 סנטימטרים. הניבים העליונים שלו הגיעו לאורך 30 סנטימטרים ובלטו עד 17 סנטימטרים מחוץ ללסתו^[1].

אנטומיה

המינים של הטיגריס השנחרבי היו מהחתוליים הגדולים ביותר שאי פעם חיו. טיגריס שנחרבי בוגר שקל כ-400 קילוגרם, תלוי במין. היה לו זנב קצר, רגליים חזקות, צוואר שרירי וניבים ארוכים. הוא היה בנוי בצורה מוצקה יותר מכל חתול מודרני. הגב שלו היה קצר יחסית, והגפיים התחתונות שלו היו קצרות ביחס לעליונות בהשוואה לפנתריים מודרניים. הדבר מצביע על כך שהוא לא התבסס על מהירות, אלא על כוח מתפרץ.

למין הדרום אמריקאי, S. populator, היו כתפיים גבוהות מן המותניים, בדומה לצורה של צבוע כיום, בניגוד לגב הישר של המין S. fatalis, שדמה יותר לחתולים של היום.

לסת ושיניים

הטיגריס השנחרבי מפורסם בזכות ניביו, הארוכים יותר משל כל מיני החתוליים השנחרבים. ניבים אלו הגיעו לאורך כ-28 סנטימטרים במין הגדול ביותר, Smilodon populator.

הניבים הללו היו שבירים ולא יכלו לנשוך לתוך עצם; מכאן שחתולים אלו לא השתמשו בניבים שלהם תוך כדי תפיסת הטרף, מחשש שיישברו. רק כאשר טרפם הוכרע לגמרי הם היו נועצים בו את ניביהם כדי להעצים את אובדן הדם ולסגור את קנה הנשימה של הטרף, וכך להרוג אותו בזריזות.

אף על פי שהיו חזקים יותר משאר החתולים הגדולים, היו להם נקודת תורפה. היה להם מבנה גולגולתי שונה שגרם לכך שנשיכתם הייתה חלשה יותר מאשר חתולים גדולים מודרניים. אנליזה שנעשתה על הלסת הצרה שלו מראה שעוצמת הנשיכה שלו הייתה כשליש מזו של אריה. אולם קיימת גם אנליזה שבדקה את חוזק שבירת הניבים (כוח הנשיכה המרבי שבו הניבים לא ישברו), המצביעה כי עוצמת הנשיכה שלו הייתה חזקה משל החתולים הגדולים כיום. בנוסף, יכול היה לפתוח את הלסת שלו עד ל-120 מעלות, בניגוד לאריה שהלסת שלו נפתחת רק עד 60 מעלות.

תזונה

טיגריס שנחרבי ניזון כנראה ממגוון רחב של טרף, שכלל: ביזון, טפירים, מקרוקניה, איילים, גמלים אמריקאים, סוסים ועצלנאי קרקע. כמו שידוע אצל ההומותריום, ייתכן שגם צד ממותות ומסטודונים צעירים. בבורות הזפת בלה בריאה שבקליפורניה נלכדו מאות שנחרביים, ייתכן שזה קרה כאשר ניסו לטרוף ממותות שהיו לכודות שם.

חתולים גדולים מודרניים הורגים את טרפם על ידי כך שהם סוגרים את קנה הנשימה שלו בנשיכה עד שהוא מת מחנק, דבר שעשוי לקחת כמה דקות. שרירי הלסת של הטיגריס השנחרבי היו כנראה חלשים מדי, והניבים הארוכים והגולגולת השבירה שלו היו פגיעים לנשיכה תוך כדי מאבק או נשיכה של טרף רץ. מחקר משנת 2007 הגיע למסקנה כי קרוב לוודאי שהוא נעזר בכוח של פלג גופו העליון כדי להכריע את הטרף לקרקע, ואז השתמש בניביו הארוכים לניקוב עמוק בגרון, דבר שהיה חותך את עורק הצוואר או את קנה הנשימה ומביא למוות מהיר של הקורבן.

הכחדה

הטיגריס השנחרבי נכחד בסוף תקופת הפליסטוקן, כ-10,000 שנים לפנה"ס, תקופה שבה נכחדו יונקים גדולים רבים באמריקה, טורפים ואוכלי צמחים. האדם הפרה-היסטורי הגיע לצפון אמריקה בערך באותה תקופה, וייתכן שהיה לו תפקיד בהכחדת הסמילודון.

בתרבות

הסמילודון מופיע בסרטים, בסדרות ובמשחקי מחשב שונים:

דמותם של דייגו ושל שירה מסרטי עידן הקרח הם סמילודונים וכך גם הלהקה הראשית של דייגו.
בסרט 10,000 לפנה"ס נראה סמילודון הגדול בהרבה ממה שהיה במציאות.
סמילודון מככב בפרק החמישי של הסדרה ללכת עם חיות מסדרות ללכת עם... הוא נראה גם בסדרה בראשית.
הסמילודון מופיע בפרק הרביעי של הסדרה פארק פרהיסטורי של נייג'ל מארוון, במהלכו נייג'ל מחזיר לפארק זוג סמילודונים.
הסמילודון מופיע בסדרות העולם החדש הפראי, מפלצות שפגשנו, מפלצות חוזרות לתחייה וענקי עידן הקרח.
הסמילודון מופיע בפרק הראשון של הסדרה טורפים פרהיסטוריים.
סמילודונים נראים בסדרה צ'ימה מ-2013.
במייטי מורפין פאוור ריינג'רס ובפאוור ריינג'רס: גאוות הדינוזאור מוצגים זורדים של סמילודונים.
הסמילודון לא נראה בסרטי פארק היורה, אך נראה בסדרה עולם היורה: מחנה הקרטיקון פרט המתקיף את החבורה ובהמשך נהרג בידי ספינוזאורוס. בפארק היורה מוצגת בובת סמילודון ובעולם היורה: נפילת הממלכה מופיעה גולגולת סמילודון. הוא מופיע גם במשחקי המחשב עולם היורה: המשחק, Jurassic World: Alive ו-Jurassic Park Builder.
במשחקי Zoo Tycoon ו-Zoo Tycoon 2 נראים סמילודונים בתצוגות החיות הנכחדות.
כמו כן הסמילודון הוא המאובן הלאומי של מדינת קליפורניה.
באנימה וואן פיס יש פיראט בשם הוז הו מפיראטי חיות הפרא בקבוצת הטובי רופו שביכולתו להפוך לטיגריס שנחברי.
בספרו של ג'יימס רולינס "מושבת השטן" מופיעה גולגולת של טיגריס שנחרבי.