טיגריס שנחרבי

טיגריס שנחרבי
שלד של טיגריס שנחרבי 3 מיני סמילודון בהשוואה לאדם
תקופה
פליסטוקן-תחילת הולוקן כ-2,500,000–10,000 שנה לפני זמננו PreЄ Є O S D C P T J K Pg N
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
תת־סדרה:	דמויי חתול
משפחה:	חתוליים
תת־משפחה:	שנחרבים
סוג:	טיגריס שנחרבי
מינים
S. gracilis S. fatalis S. populator
שם מדעי
Smilodon ‏לונד, 1842

שחזור של "Smilodon fatalis"

ה-"Smilodon fatalis" לעומת אדם

גולגולת של טיגריס שנחרבי

טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי או סמילודון (שם מדעי: Smilodon) הוא סוג טורף נכחד מתת-משפחת השנחרבים שחי באמריקה הצפונית והדרומית בתקופת הפליסטוקן, מלפני 2.5 מיליון שנים עד לתחילת ההולוקן לפני 10,000 שנה, אז נכחד.

הסמילודון הוא מאובנה הלאומי של קליפורניה, בה התגלה בבורות הזפת.

אטימולוגיה

הכינוי "שן חרב" מתייחס לניבים הארוכות במיוחד של סוג זה. למרות השם "טיגריס שנחרבי", הסמילודון אינו טיגריס, שכן הטיגריס שייך לסוג פנתר. השם סמילודון מגיע מיוונית: σμίλη (סמיל), שפירושה "סכין חותכת", ו-οδόντος (אודונטוס), שפירושה "שן".

סיווג ומינים

הסוג סמילודון תואר על ידי חוקר הטבע והפלאונטולוג הדני פיטר וילהלם לונד (Peter Wilhelm Lund) בשנת 1841. הוא מצא מאובנים של Smilodon populator במערות בעיירה קטנה במדינת מינאס ז'ראיס שבברזיל. מספר מינים של סמילודונים תוארו, אך היום רק 3 מוכרים לרוב. הוכחות גנטיות מעידות שהמינים בסוג זה התפתחו מהחתוליים לפני כ-14–18 מיליוני שנים.

• Smilodon gracilis: חי לפני 2.5 מיליון - 500,000 שנים. זהו המין הקטן והקדום ביותר. מעריכים שמשקלו היה בין 55–100 קילוגרם. הוא התפתח מהמגנתריאון (Megantereon) באמריקה הצפונית, וממנו הוא כנראה התפתח. המינים האחרים בסוג זה כנראה התפתחו ממין זה.
• Smilodon fatalis: חי לפני 1.6 מיליון - 10,000 שנים. החליף את ה-Smilodon gracilis באמריקה הצפונית ופלש למערב אמריקה הדרומית גם כן. גודלו תאם את החתול החי הגדול ביותר כיום, טיגריס סיבירי, הוא הגיע למשקל של 160–280 ק"ג. לפעמים שני מינים נוספים מוכרים: Smilodon californicus ו-Smilodon floridanus, אך לרוב הם נחשבים כתת-מין של ה-Smilodon fatalis.
• Smilodon populator: חי לפני מיליון - 10,000 שנים. הוא שכן בחלקים המזרחיים של אמריקה הדרומית. הוא אולי החתול הגדול ביותר שאי פעם חי עם משקל של 220–400 קילוגרם. הוא היה בעל רגליים קדמיות וחזה מסיבי, הגיע לגובה של 1.4 מטרים בכתף, לאורך ממוצע של 2.6 מטרים וזנב באורך 30 סנטימטרים. הניבים העליונים שלו הגיעו לאורך 30 סנטימטרים ובלטו עד ל-17 סנטימטרים מחוץ ללסתו.

אנטומיה

המינים של הטיגריס השנחרבי היו מהחתוליים הגדולים ביותר שאי פעם חיו. המין הגדול ביותר, S. populator, עשוי היה להגיע למשקל של מעל 400 קילוגרם.

טיגריס שנחרבי בוגר שקל כ-400 קילוגרם, תלוי במין. היה לו זנב קצר, רגליים חזקות, צוואר שרירי וניבים ארוכים. הוא היה בנוי בצורה מוצקה יותר מאשר כל חתול מודרני, בר השוואה לדוב. הגב שלו היה קצר יחסי, והגפיים התחתונות שלו היו קצרות ביחס לעליונות בהשוואה לפנתריים מודרניים. הדבר מצביע על כך שהוא לא התבסס על מהירות, אלא על כוח מתפרץ.

למין הדרום אמריקאי, S. populator, היו כתפיים גבוהות מן המותניים וגב בעל נטייה יורדת, בדומה לצורה של צבוע כיום, וזאת בניגוד למראה הגב הישר של המין S. fatalis, שדמה יותר לחתולים של היום.

לסת ושיניים

הטיגריס השנחרבי מפורסם בזכות ניביו, הארוכים יותר מכל מיני החתוליים השנחרבים. ניבים אלו הגיעו לאורך של כ-28 סנטימטרים במין הגדול ביותר, Smilodon populator.

הניבים הללו היו שבירים ולא יכלו לנשוך לתוך עצם; מכאן שחתולים אלו לא השתמשו בניבים שלהם תוך כדי תפיסת הטרף, מהחשש שישברו. רק כאשר טרפם הוכרע לגמרי הם היו נועצים את ניביהם כדי להעצים את אובדן הדם, ולסגור את קנה הנשימה של הטרף, ובכך להרוג אותו במהרה.

אף על פי שהיו חזקים יותר משאר החתולים הגדולים, היו להם נקודת תורפה. היה להם מבנה גולגולתי שונה שגרם לכך שתהיה להם נשיכה חלשה יותר מאשר חתולים גדולים מודרניים. אנליזה שנעשתה על הלסת הצרה שלו מראה שעוצמת הנשיכה שלו הייתה כשליש מזו של אריה. אולם קיימת גם אנליזה שבדקה את חוזק שבירת הניבים (העוצמה המרבית בהם הניבים לא ישברו), המצביעה כי עוצמת הנשיכה שלו הייתה חזקה משל החתולים הגדולים כיום. בנוסף, יכול היה לפתוח את הלסת שלו עד ל-120 מעלות, וזאת בניגוד לאריה שהלסת שלו נפתחת רק עד 60 מעלות.

תזונה

טיגריס שנחרבי כנראה ניזון ממגוון רחב של טרף שכלל: ביזון, טפירים, מקרוקניה, איילים, גמלים אמריקאים, סוסים ועצלנאי קרקע. כמו שידוע אצל ההומוטריום, ייתכן שגם צד ממותות ומסטודונים צעירים. בבורות הזפת בלה בריאה, שבקליפורניה, נלכדו מאות שנחרביים, ייתכן שזה קרה כאשר ניסו לטרוף ממותות שהיו לכודות שם.

חתולים גדולים מודרניים הורגים את טרפם על ידי כך שהם מוחצים את קנה הנשימה שלהם, דבר שעשוי לקחת מספר דקות. שרירי הלסת של הטיגריס שנחרבי היו כנראה חלשים מידי והניבים הארוכים והגולגולת השבירה שלו היו פגיעים לנשיכה תוך כדי מאבק או נשיכה של טרף רץ. מחקר משנת 2007 הגיע למסקנה כי קרוב לוודאי שהוא נעזר בכוח של פלג גופו העליון כדי להכריע את הטרף לקרקע, אז השתמש בניביו הארוכים לניקוב עמוק בגרון, דבר שהיה חותך את עורק הצוואר או את קנה הנשימה ומביא למוות מהיר של הקורבן.

הכחדה

הטיגריס השנחרבי נכחד בסוף תקופת הפליסטוקן, כ-10,000 שנים לפנה"ס בערך, תקופה בה נכחדו יונקים גדולים רבים באמריקה, טורפים וצמחונים. האדם הפרה-היסטורי הגיע לצפון אמריקה בערך באותה תקופה, וייתכן שהיה לו תפקיד ישיר או עקיף בהכחדת הסמילודון.

ראו גם

• ספרסודונטה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טיגריס שנחרבי בוויקישיתוף

• טיגריס שנחרבי, באתר NCBI (באנגלית)
• טיגריס שנחרבי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• טיגריס שנחרבי, באתר GBIF (באנגלית)