יואל שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יואל שרון
YoelsharonPortrait.jpg
לידה 10 באוקטובר 1949 (בן 73)
וינה, אזורי הכיבוש באוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.yoelsharon.co.il/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יואל שרון (נולד ב-10 באוקטובר 1949) הוא יוצר קולנוע ויזם חברתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יואל שרון נולד בווינה שבאוסטריה להורים ניצולי שואה שנפגשו לאחר מלחמת העולם השנייה בבודפשט. המשפחה התגוררה במושב רמת רזיאל ולאחר מכן במושב ניר ישראל. בשנת 1953 החל אביו לעבוד ב"מפעלי ים המלח" והמשפחה עברה להתגורר בבאר שבע.

שרות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון התגייס לצה"ל ב-1968, והתנדב לסיירת חרוב. בסיירת עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. בהמשך עבר קורס קציני חי"ר. בשנת 1971 השתחרר בדרגת סגן.

בספטמבר 1973 החל ללמוד בלונדון צילום וקולנוע ב-Ealing College, London.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב לישראל והצטרף לחייליו בסיירת חרוב[1]. שרון השתתף בצליחת תעלת סואץ למצרים. ב-24 באוקטובר, יומה האחרון של המלחמה, נשלח בנגמ"ש עם 18 מחייליו לחלץ כח צה"ל שנפגע במהלך הקרב בעיר סואץ. במהלך הנסיעה ספג הנגמ"ש פגיעה ישירה של פגז מטנק מצרי. מהפגיעה נהרגו 16 מתוך 19 חיילי המחלקה. שרון נפגע בעמוד השדרה, שותק בפלג גופו התחתון, ורותק לכיסא גלגלים. השניים האחרים לקו בהלם קרב[2]. שנת שיקומו בתל השומר תועדה על ידי הבמאי אלי כהן בסרט התיעודי "לעמוד על הרגלים"[3].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון השלים את לימודיו בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ועבד כעורך סרטים בטלוויזיה הישראלית בירושלים. מבין הסרטים אותם כתב, ביים והפיק:

  • 1976 - "ארבעים שנות בדידות" – (20 דק') כתב וביים את סרטו העלילתי הראשון הקצר עם השחקנית מרים נבו, במסגרת לימודיו באוניברסיטה.
  • 1978 - "מסע" - (40 דק') כתב וביים את סרט התעודה המתעד מסע אופני טנדם[4] של קבוצת עיוורים מירושלים לאילת. הסרט שודר בטלוויזיה הישראלית ונבחר כסרט הטוב ביותר בתחרות הסרט הישראלי הקצר.
  • 1979 - "מסתורי האנייה הטבועה" – (60 דק') הפיק בפועל את סרט התעודה הבינלאומי, קופרודוקציה של הטלוויזיה הישראלית וה– BBC בהפקת "סרטי קסטל", על מסע צלילה של קבוצת צוללנים הרפתקנים בעקבות אונייה טבועה של לורנס איש ערב במפרץ סואץ. במאי – אלי כהן.
  • 1980 - "בעקבות הר סיני" - (50 דק') כתב וביים את הסרט העלילתי המתרחש בלילה בו בעל (עמוס טל שיר) מתכונן לצאת עם חבריו לחפש את הר סיני וברקע מערכת יחסיו עם אשתו בנפרד (איריס ברנע) (אייל בן אסא). הסרט שודר בטלוויזיה הישראלית.
  • 1983 - "להיות שחקן" – (40 דק') בימוי דרמה תיעודית (לפי רעיון של חיים מקלברג) על חייו של ניצב שחולם כל חייו להיות שחקן קולנוע. מבוסס ומשוחק על ידי דויד כהן. הופק ושודר בטלוויזיה הישראלית. נבחר כסרט התעודה הטוב ביותר של השנה – עיתון "להיטון".
  • 1985 - "סיפורה של ידידות" – (30 דק') תסריט, בימוי והפקה סרט תעודה על רמת הגולן עבור חברה צרפתית.
  • 1988 - "בצילו של הלם קרב" – (90 דק') תסריט, בימוי והפקה. הסרט חשף לראשונה בישראל את תופעת הלם הקרב[5]. שחקנים: דן תורג'מן, ענת עצמון, אשר צרפתי, גילי בן אוזיליו, סטניסלב צ'פלין ועוד[6]. מפיקים- יחיאל יוגב, מאיר אמסלם. הסרט הופץ בעולם על ידי החברה האמריקאית "אנג'ליקה פילמס". בספטמבר 1988 הוקרן בהקרנת בכורה עולמית בניו יורק.
  • 1990 - "התקווה" – כתב בשיתוף עם המחזאי מוטי לרנר את התסריט לסרט עלילתי. זהו סיפור לידתו של ההמנון הישראלי על רקע משולש רומנטי בין נפתלי הרץ אימבר, לורנס אוליפנט ואשתו אליס, בתקופת העלייה הראשונה. התסריט זכה בפרס הראשון בתחרות "קרן וורנר" לשנת ה-40 של המדינה.
  • 2010 - "המדינה שבדרך- יומן מסע" – כתב, ביים והפיק את הסדרה התיעודית (5 פרקים), אשר שודרה בערוץ הראשון. הסדרה מתעדת את מסעו של שרון על אופני יד ברחבי הארץ.
  • 2013 - "קרב אחד יותר מדי" - סרט אנימציה תיעודי על הקרב על העיר סואץ במלחמת יום כיפור[7][8].
  • 2018 - "כדור סמרטוטים" – סרט קולנוע עלילתי (בהכנה)[דרושה הבהרה] – מבוסס על סיפורם האישי של יואל שרון ויוסי שחר הכותבים. חבורת ילדים להורים מהגרים במעברה הבאר שבעית בשנות החמישים, נאבקים בילדי שכונת הצברים הוותיקים וחולמים לנצח אותם בכדורגל.

עמותת אתגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1995 ייסד שרון את עמותת אתגרים יחד עם קבוצת נכי צה"ל ואנשי שיקום[9]. "אתגרים" פיתחה, לראשונה בישראל, כ-20 ענפי ספורט אתגרי חדשים עבור ציבור הנכים[10]. במשך 13 שנה ניהל שרון את העמותה. התורה האתגרית מהווה היום מודל הנלמד בקרב אנשי שיקום בעולם כולו[11].

יואל ניהל את עמותת אתגרים במשך 13 שנה. עם פרישתו מהניהול הפעיל באוגוסט 2007, הוענק ליואל התואר - "מייסד ונשיא כבוד של אתגרים". לאחר הפרישה, יואל ממשיך ללוות ולסייע לאתגרים בקשרי החוץ של העמותה.

  • 2001 - קרן שלם - ציון לשבח על פיתוח תוכניות חדשניות לאנשים עם בעיות התפתחותיות.
  • 2002 - אות כבוד על מפעל ההתנדבות ותרומה ייחודית לשיפור פני החברה בישראל.
  • 2003 - פרס יגאל אלון - על מעשה מופת חלוצי ותרומה ייחודית לחברה בישראל.
  • 2003 - פרס מרכז אדלר באונ' ת"א – על פריצת דרך בשיקומם של ילדים ונוער בסיכון.
  • 2004 - אות החסד – על תרומה ייחודית לשיקומם של ילדים עם נכויות התפתחותיות.
  • 2005 – פרס היזם החברתי – (היזם החברתי הראשון בישראל) הוענק על ידי ארנסט אנד יאנג, קוסט פורר גבאי את קסירר, אוניברסיטת תל אביב, עיתון גלובס[12].
  • 2006 - פרס מוביל חדשנות חברתית בעולם – הוענק על ידי הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס-שווייץ. "על חזון מרחיק לכת ומימושו המעשי, על אומץ לב ונתינה חסרת גבולות לשיפור מציאות חייהם של אנשים בעולם"[13].
  • 2010 - "אות הנשיא למתנדב"
  • 2010"אות וינגייט לקידום הספורט" – על קידומם של אנשים עם מגבלות באמצעות ספורט.
  • 2012 – "פרס טבע למצוינות בחינוך" – ע"ש אלי הורביץ.
  • 2014איש המופת בספורט הישראלי – תרומה ייחודית לשיקומם של אוכלוסיות מיוחדות באמצעות ספורט אתגרי - משרד הספורט, וועד אולימפי, תנועת אומ"ץ.
  • 2018 - דוקטור לשם כבוד - הוענק ע"' אוניברסיטת בר-אילן[14].

חתירה לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים פעל שרון לקידום השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות: בספטמבר 1993 יזם הפגנת הזדהות של נכי צה"ל עם הסכמי אוסלו. באוקטובר 1996 יזם והפיק בשיתוף עם גידי קטנוב את "מסע השלום" הבינלאומי מירושלים לירדן בהשתתפות משלחת ירדנית ומשלחות נכים מהעולם. בין השנים 1996 – ספטמבר 2000 (עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה), יזם וקידם פרויקטים משותפים עם ארגוני נכים מהרשות הפלסטינית ברצועת עזה ויהודה ושומרון בראשות ד"ר פתחי ערפאת, וכן עם ארגון הנכים בירדן, בראשו עמד הנסיך הירדני ריעד אבו זיעד.

יזמות חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצאות - יואל מרצה ברחבי הארץ בפני ארגונים, חברות, בתי ספר וצבא על מישוש חלומות ומימוש פוטנציאל אישי וקבוצתי.

מכללה בינתחומית בהרצליה - יואל מנחה סטודנטים הלומדים בבית הספר למנהיגות ע"ש רבין, במכללה הבינתחומית.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון מתגורר ברמת השרון. נשוי לדינה, אב לשני בנים ובת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה התיעודית "המדינה שבדרך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אודות יואל שרון מתוך אתר הבית של יואל שרון.
  2. ^ מערכת, קרב אחד יותר מדי - הסרט המלא, באתר של "רשת 13", 12 בספטמבר 2013 (במקור, מאתר "nana10").
  3. ^ יוסי ביילין, כמעט כמו כולם, דבר, 7 בנובמבר 1974
  4. ^ אופנים לזוג רוכבים
  5. ^ מאיר שניצר, הוא הלך בקוצים, חדשות, 4 באפריל 1988
  6. ^ עידית שחורי, הלם קרב לסגן־אלוף, חדשות, 24 במרץ 1987
  7. ^ עכבר העיר, קרב אחד יותר מדי, באתר הארץ
  8. ^ צפו: הרגעים הקשים של הכישלון בסואץ, באתר וואלה!‏, 13 בספטמבר 2013
  9. ^ זהבה דברת, ‏המגזר העסקי מצטרף ל"אתגרים", באתר גלובס, 2 בינואר 2002
  10. ^ תמרה טראובמן, הספורט משפר הדימוי העצמי של נפגעי טרור, באתר הארץ, 21 ביוני 2002
  11. ^ אריאל רובינסקי, רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2008
  12. ^ רועי ברגמן, ‏יואל שרון מעמותת אתגרים זכה בפרס מוביל החדשנות החברתית בישראל, באתר גלובס, 3 בדצמבר 2005
  13. ^ אבי טמקין, ‏זה עולם קטן מאוד, באתר גלובס, 24 בינואר 2006
  14. ^ יואל שרון, אני לא יכול ללכת – אבל אני יכול לעוף, באתר ynet, 8 במאי 2018