ממלכת איטליה במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכת איטליה
במלחמת העולם הראשונה
Flag of Italy (1861-1946).svg
דגל ממלכת איטליה
צד בעימות חלק ממדינות ההסכמה
כניסה לעימות 23 במאי 1915
העילה למלחמה הכרזת מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית
תאריך סיום העימות 4 בנובמבר 1918
אירועי הסיום כניעת האימפריה האוסטרו-הונגרית
ראש המדינה בפועל ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה
ראשי הממשלה:

אנטוניו סלנדרה
פאולו בוזלי
ויטוריו אמנואלה אורלנדו

מפקדים בולטים לואיג'י קאדורנה, ארמנדו דיאז
נתוני המדינה
אוכלוסייה במדינה 36 מיליון
פוטנציאל לגיוס 5.6 מיליון
נתוני הצבא
הצבא המלכותי 1.5 מיליון (290,000 צבא סדיר, השאר מילואים, מתנדבים ומגויסים)
הצי המלכותי האיטלקי 40,000
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש 462,000 הרוגים
953,000 פצועים

ממלכת איטליה התחילה את מלחמת העולם הראשונה כשותפה מכורח הברית המשולשת לגרמניה ואוסטרו-הונגריה, במעמד של מדינה נייטרלית. אולם, לאחר משא ומתן חשאי שניהלה עם הצדדים חתמה איטליה על ברית לונדון והצטרפה למדינות ההסכמה כשנה לאחר פרוץ המלחמה, במאי 1915. לאחר מלחמה סטטית בחזית צפון איטליה, שהקיזה הן את דם החיילים האיטלקים והן את דמם של יריביהם האוסטרו-הונגרים, מוטטו לבסוף האיטלקים, בסיוע בריטי, צרפתי ואמריקאי את קווי ההגנה האוסטרים. הלחימה בחזית האיטלקית תמה ב-3 בנובמבר 1918 בהכנעת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אולם, למרות השתתפות האיטלקים ומחיר הדמים ששילמו, לא זכתה איטליה בהישגים טריטוריאליים משמעותיים בהסכם ורסאי, דבר שהוביל לחוסר יציבות בשנים שלאחר מכן ולעליית בניטו מוסוליני.

מנייטרליות לכניסה למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלויה לחייל האיטלקי בחזית, 1915

ממלכת איטליה הייתה חתומה מאז 1882 עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה על הסכם הגנה הדדי שנקרא "הברית המשולשת". עם זאת, ב-1902 חתמה עם צרפת חוזה סודי נפרד, שרוקן את הברית המשולשת מתוכנה. עם הזמן אף הבינו המדינאים האיטלקים שהסכם עם האוסטרו-הונגרים לא יסייע להם להשיג את הטריטוריות האיטלקיות שנמצאו בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית כדרום טירול, טרנטינו, טרייסט, דלמטיה, איסטריה וצארה (זאדר).

עם פרוץ המלחמה סירבה איטליה להפעיל את הברית, בטענה הפורמלית שהברית היא ברית הגנתית ואילו אוסטרו-הונגריה הייתה התוקפנית במלחמה. במהלך החודשים שלאחר מכן ניהלו ראש ממשלת איטליה אנטוניו סלנדרה ושר החוץ שלה, סידני סונינו, משא ומתן חשאי עם מדינות ההסכמה, שהגיע לקיצו עם חתימת ברית לונדון. הברית, שנחתמה ב-26 באפריל 1915 בין איטליה לבין בריטניה, צרפת ורוסיה, הבטיחה לאיטלקים לאחר הניצחון נתחים מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וחלק מן המושבות הגרמניות באסיה ובאפריקה, בתנאי שאיטליה תכריז מלחמה על אוסטרו-הונגריה בתוך חודש.

כעת היה על סלנדרה להביא את ההחלטה על כניסה למלחמה בפני הפרלמנט. חלק גדול של האוכלוסייה – קתולים, סוציאליסטים ואחרים, דגלו בנייטרליות אבל התנועה הלאומנית דרשה התערבות מידית. לאחר הפגנות גדולות של מצדדי המלחמה הכריזה איטליה ב-23 במאי 1915, מלחמה על אוסטריה. ב-26 במאי 1916 הכריזה איטליה מלחמה גם על גרמניה.

הכניסה למלחמה לוותה בהתלהבות לאומנית ובקריאות מיליטריסטיות, כמו זו של המשורר גבריאלה ד'אנונציו, לפיהן על הלטינים (איטליה וצרפת) לשבור, לרסק ולהשמיד את ה"הונים" (הגרמנים והאוסטרים) ולהטביע אותם בנהרות של דם. ראש המטה הכללי לואיג'י קאדורנה הוכרז כדוג'ה (מנהיג, תואר הלקוח מתארו של ראש הרפובליקה הוונציאנית ושלאחר מכן עשה בו שימוש בניטו מוסוליני).

המערכה המלחמתית בחזית איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה
הרמטכ"ל האיטלקי (עד ה-24 באוקטובר) 1917, לואיג'י קאדורנה
הרמטכ"ל האיטלקי בסוף המלחמה, ארמנדו דיאז
חיילים איטלקים באלפים

קרבות הנהר איזונצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרבות הנהר איזונצו

מפקד הצבא האוסטרו-הונגרי, קונרד פון הצנדורף, החל לתכנן מתקפה גדולה נגד האיטלקים אותה כינה בשם "משלחת עונשין" (Strafexpedition), כדי להעניש את איטליה, בעלת הברית לשעבר, על בגידתה. הצנדורף תכנן מתקפה גדולה באזור טרנטינו, משם עתיד היה הצבא האוסטרו-הונגרי להתקדם לעבר עמק הפו ולסגור על הצבא האיטלקי הערוך בעמק (כיום סוצ'ה בסלובניה). בצורה כזאת הוא תכנן להוציא את איטליה מהמלחמה במתקפה אחת. הצנדורף ביקש מעמיתו הגרמני, גנרל אריך פון פלקנהיין, שיאפשר לו להעביר כוחות אוסטרו-הונגריים מחזית גליציה לטירול ולהחליפם בכוחות גרמניים, אבל פלקנהיין סירב היות שבאותה תקופה לא הייתה גרמניה עדיין במלחמה עם איטליה. אי לכך, הצנדורף החליט לבצע את המתקפה בעצמו – הוא ריכז כוח גדול של 300 גדודים ו-2,000 תותחים. בכל קרבות האיזונצו פיקד על הצבא האוסטרו-הונגרי הגנרל סבטוזר בורוייביץ'.

מנגד, קיבל הרמטכ"ל האיטלקי, לואיג'י קאדורנה, דו"חות מודיעין על ההתקפה האוסטרו-הונגרית ופקד על מפקד הארמייה הראשונה, רוברטו ברוזטי, לנקוט מיד קו הגנה, אך האחרון התעלם מכך ובחר לפתוח בהתקפות מקומיות מעמק האיזונצו ולהתקדם משם לעבר ליובליאנה וטריאסטה.

האוסטרים נהנו מיתרון טופוגרפי, והאיטלקים לא הצליחו לפרוץ את קו החזית. הגנרלים האיטלקים שילחו עוד ועוד התקפות באותו מבנה אחיד, בהם הסתערו חיילים איטלקים מלמטה על עמדות מבוצרות ונקטלו באמצעות אש מקלעים. מיוני 1915 עד ספטמבר 1917 נערכו אחד-עשר ‏‏קרבות על האיזונצו שגבו מהאיטלקים כ-150,000 הרוגים, וההישג היחידי היה כיבוש העיר גוריציה בקרב השישי על האיזונצו באוגוסט 1916. עם זאת הדיווחים שהועברו על ידי קאדורנה לעורף (הן למלך והן לציבור) סיפרו רק על הצלחות וניצחונות.

קרב אסיאגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אסיאגו

ב-15 במאי 1916 פתחו האוסטרו-הונגרים בהפגזה ארטלירית גדולה ומיד לאחריה החלה הסתערות של חיל הרגלים לאורך חזית של 50 ק"מ. האיטלקים הופתעו מהסתערות זו. ב-29 במאי 1916 כבשו האוסטרו-הונגרים את אסיאגו והתקרבו לעיירת המחוז ויצ'נצה, כעת כל הצבא האיטלקי עמד לפני כיתור.

קאדורנה התעשת ברגע האחרון, והודות למערכת מסילות ברזל טובה, הצליח לשנע כוחות מחזית איזונצו לחזית טרנטינו ולעצור את התקדמות האוסטרו-הונגרים. ב-4 ביוני 1916 פתחה האימפריה הרוסית בהתקפה בגליציה, והצנדורף נאלץ להפסיק את המתקפה באיטליה ולהעביר כוחות נגד הרוסים. ב-10 ביוני 1916 נסתיים קרב אסיאגו והאיטלקים הצליחו להחזיר את החזית לגבולות שלפני הקרב.

לאוסטרו-הונגרים היו בקרב 15,000 הרוגים, 75,000 פצועים ו-15,000 שבויים ונעדרים. לאיטלקים היו 12,000 הרוגים, 80,000 פצועים ו-50,000 שבויים.

אולם בעקבות המתקפה האוסטרית המוצלחת אולצה ממשלתו של סלנדרה להגיש את התפטרותה למלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי ובמקומו נכנס לתפקיד פאולו בוזלי.

קרב קפורטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קפורטו

הקרב האחד עשר על האיזונצו הסתיים ב-12 בספטמבר 1917 ללא הישג משמעותי, עם 20,000 הרוגים איטלקים ו-30,000 חיילים אוסטרו-הונגרים. החיילים האיטלקים היו מותשים והמשמעת הצבאית התקיימה על פי הוראותיו החמורות של קאדורנה שכללו הדחות מפקדים והוצאות להורג של מאות חיילים שנאשמו בעריקה.

לאחר הקרב האחד-עשר על האיזונצו החליטו הגרמנים להתערב ולהביא לשינוי בחזית זו. כוחות גדולים הובלו מהחזית המזרחית, שם נחלו הצלחה בכיבוש ריגה בעזרת הטקטיקה שפותחה על ידי גנרל אוסקר פון הוטיאר שעיקרה: חדירה מהירה של יחידות קטנות ומהירות מצוידות בלהביורים, רימונים ונשק קל, פגיעה במפקדות ובסוללות התותחים תוך גרימת בהלה אצל האויב ולאחר מכן כניסת הדרג השני והשלישי שמשלימים את המלאכה.

על הכוחות האוסטרו-גרמניים מונה הגנרל הגרמני אוטו פון בלוב שהשתתף קודם לכן בקרבות בפרוסיה ובמקדוניה. לקאדורנה נודע על הכוח הגרמני באזור על ידי סיורי אוויר וחקירת עריקים. הוא הזהיר את המפקד האיטלקי באזור, גנרל לואיג'י קאפלו, והורה לו לנקוט בפעולות הגנתיות נגד המתקפה הקרבה אך הוא התעלם מכך.

הקרב החל ב-24 באוקטובר 1917 בשעה 02:00 בהפגזה ארטילרית מלווה בהתקפת גזים ומסך עשן. החיילים האיטלקים הופתעו כשמתוך הערפל הגיחו עליהם יחידות המחץ הגרמניות מצוידות בלהביורים ורימוני יד. במהרה נבקעו פרצות גדולות בחזית האיטלקית. הפריצה הגדולה הייתה באזור קפורטו. הכוחות האיטלקים הצליחו לעמוד בפני התקפות האוסטרים משני צדיו של פון בלוב, אבל תוך זמן קצר החלה מנוסת בהלה של הצבא האיטלקי. קאדורנה לא ראה היטב את תמונת הקרב ואסר על קאפלו לסגת. רק ב-30 באוקטובר 1917 נתן קאדורנה רשות לסגת, אבל היה זה מאוחר מדי. הצבא האיטלקי התמוטט. בגלל התארכות קווי האספקה של האוסטרו-גרמנים הואטה ההתקדמות שלהם וקאדורנה ניצל זאת כדי לבנות במהירות קו הגנה לאורך הנהר פיאווה כ-30 ק"מ מצפון לוונציה לאחר נסיגה של יותר מ-100 ק"מ.

אבידות האיטלקים בקרב היו קשות, 11,000 הרוגים, 20,000 פצועים ו-265,000 שבויים. כן נלקחו שלל כמויות עצומות של נשק ותחמושת.

עקב המפלה נאלץ ראש הממשלה פאולו בוזלי להתפטר ותחתיו התמנה ויטוריו אמנואלה אורלנדו.

ההתאוששות האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר פיאווה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הנהר פיאווה

בעקבות הכישלון בקרב קפורטו הודח הגנרל קאדורנה ובמקומו מונה גנרל ארמנדו דיאז. עקב התערבות הגרמנים החליטו בריטניה וצרפת לשלוח כוחות לעזרת האיטלקים. האנגלים שלחו חמש דיוויזיות חיל רגלים והצרפתים - שש. ביחד עם האיטלקים הם בנו קו ביצורים חזק על הנהר פיאווה שהצליח להדוף התקפה נוספת של האוסטרו-גרמנים בין ה-15 ל-23 ביוני 1918 (קרב הנהר פיאווה, שנודע באיטליה בשם Battaglia del Solstizi - "קרב נקודת היפוך). מודיעין צבאי טוב ומדויק ומערך אספקה קרבי מצאו את האיטלקים ערוכים ומוכנים להתקפה האוסטרית וקידמו אותה בהרעשת-נגד ארטילרית. למרות שהאוסטרים הצליחו לחצות את הנהר במספר נקודות, נהדפו עד כי ב-23 ביוני נתן קרל הראשון, קיסר אוסטריה (שמינה את עצמו למפקד המתקפה) פקודת נסיגה.

הקרב, שהיה המתקפה הגדולה האחרונה של הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמה, סימן את תחילת התפוררות צבא זה. ארנסט המינגוויי שימש בקרב זה כנהג אמבולנס מתנדב וכתב עליו בספרו "הקץ לנשק".


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב ויטוריו ונטו

בין ה-23 באוקטובר ל-3 בנובמבר 1918 התחולל הקרב האחרון בחזית האיטלקית. אל נהר הפיאווה התקבצו כוחות עזר אמריקאים וצ'כוסלובקים, שהבינו שככל הנראה די יהיה במתקפה אחת אחרונה כדי למוטט כליל את האימפריה האוסטרו-הונגרית. דיאז בחר את מועד ההתקפה ל-24 באוקטובר 1918, תאריך סמלי - בדיוק שנה לתבוסה הקשה בקרב קפורטו.

האיטלקים הצליחו וחצות את הנהר פיאווה ולהתקדם צפונה. ב-28 באוקטובר 1918 הכריזה צ'כוסלובקיה על עצמאות וב-29 באוקטובר 1918 הכריזו הסלבים על עצמאות. ב-31 באוקטובר 1918 הכריזה הונגריה על ניתוקה מאוסטרו-הונגריה. הצבא האוסטרו-הונגרי התפורר.

ב-29 באוקטובר 1918 כבש הצבא האיטלקי את העיר ונטו והתקדם לעבר טרנטו. טריאסט נכבשה ב-3 בנובמבר 1918. ב-29 באוקטובר 1918 ביקשו האוסטרים שביתת נשק. ההסכם נחתם ב-3 בנובמבר 1918 ונכנס לתוקף כעבור 24 שעות, ב-4 בנובמבר 1918 בשעה 15.00.

הלחימה ההררית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל ללחימה הסטטית בעמקים, התחוללו קרבות בראשי הרכסים האלפיניים בהם בלמו כוחות לוחמה הררית איטלקיים ניסיונות פלישה אוסטרו-הונגריים. בין הקרבות ההרריים החשובים בגיזרה זו, קרב הר אורטיגרה ביוני 1916, קרב מונטה גראפה הראשון, שהיה חלק מהמאמץ של קרב קפורטו וקרבות מונטה גראפה השני והשלישי בסוף המלחמה. כמו כן התקיים ב-13 באוגוסט 1918 קרב סן מתאו, שהיה קרב חסר חשיבות, פרט לכך שהיה הקרב שניטש במקום הגבוה ביותר בהיסטוריה הצבאית עד לקרב קארגיל בין הודו ופקיסטן בהרי ההימליה במחוז קשמיר ב-1999.

הלוחמה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה החזיק הצי המלכותי האיטלקי (ה"רג'ה מרינה") שש אוניות מערכה מטיפוס "דרדנוט" ("דנטה אליגיירי" כאב-טיפוס, "ג'וליו צ'זארה", "קונטה די קאבור" ו"לאונרדו דה וינצ'י" מסוג "קאבור", "אנדריאה דוריה" ו"קאיו דואיליו" מסוג "דוריה"), אך הן לא השתתפו בקרבות ימיים גדולים במלחמה.

רוב שנות המלחמה השתדלו הציים האיטלקי והאוסטרי להימנע מעימות, אם כי שניהם יזמו פעולות אחדות. האוסטרים חיבלו באוניות המערכה "בנדטו ברין" (Benedetto Brin) בברינדיזי ב-27 בספטמבר 1915 ו"לאונדרדו דה וינצ'י" (Leonardo da Vinci) בטאראנטו ב-2 באוגוסט 1916 והטביעו אותן. הרג'ה מרינה תקף בכלי נשק תת-מימיים: ספינות הטורפדו MAS 21 ו-MAS 15 הטביעו את אוניית המערכה ההונגרית "סנט אישטבן" (Szent István) בים האדריאטי ב-10 ביוני 1918; אחד מראשוני הטורפדות המאוישים, "מיניאטה" (Mignatta), חדר לנמל פולה (Pula) והטביע את אוניית הדגל האוסטרו-הונגרית "ויריבוס יוניטיס" (Viribus Unitis) ב-1 בנובמבר 1918. אוניית המערכה "טגטהוף" (Tegetthoff), אחותן של השתיים הקודמות, הועברה לאיטליה כשלל מלחמה ב-1919.

החזית המקדונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה

באוגוסט 1916 שלחו האיטלקים לחזית המקדונית את אוגדת הרגלים ה-35 בפיקודו של קרלו פטיטי די רורטו, ואליה הצטרפו בהמשך יחידות מטה, הנדסה ורפואה. בשיאו פעל הכוח האיטלקי במתכונת של קורפוס (גיס) שמנה כ-55,000 חיילים. במהלך חודש מאי נקרא הגנרל די רורטו לרומא ומונה למפקד ארמייה בחזית האיטלקית הצפונית ובמקומו מונה הגנרל ג'וזפה פנלה אשר הוחלף לאחר זמן קצר בגנרל ג'ובאני בטיסטה. ב-2 ביולי מונה ארנסטו מומבלי לפקד על הגיס האיטלקי והוא נותר בתפקידו עד לסיום המלחמה.‏[1]

ממועד הגעתו ועד לפתיחת מתקפת הווארדאר, שסיימה את הלוחמה בחזית זו, הוצב הכח האיטלקי בגזרת אגם דויראן.‏[2] במתקפת הווארדאר הצטרפו האיטלקים לכוח התקיפה הסרבו-צרפתי בגזרת אגם אוחריד, ובהמשך השתתפו בכיבוש העיר קומאנובו.‏[3]

המלחמה באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המלחמה הצליחה ממלכת איטליה להשיג שליטה על שטחים בקירנאיקה (מזרח לוב) ובטריפוליטניה, תוך הסגת כוחות האימפריה העות'מאנית, אולם ההישגים האיטלקיים באזור נותרו מוגבלים עד 1922.

המלחמה בחזיתות אלבניה ויוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוקטובר ועד דצמבר 1914 כבשו כוחות איטלקיים את עיר הנמל ולורה (Vlorë) שבאלבניה ומספר איים בסביבתה, שחלקם נשלטו על ידי יוון (כחלק מצפון אפירוס). שטחים אלה הוחזקו על ידי איטליה עד כיבושם בידי האלבנים ב-1920.

ממלכת איטליה השתלטה על האיים הדודקאנסיים כבר בזמן המלחמה האיטלקית-עות'מאנית (1912) ובעת מלחמת העולם הראשונה שימשו חלק מאיים אלה כבסיס לכוחות בריטניה וצרפת בעת מערכת גליפולי, בתמיכה איטלקית. איטליה המשיכה לשלוט על איים אלה, כולל רודוס, עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

הישגי איטליה במלחמה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטוריו אמנואלה אורלנדו (מימין) יחד עם ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו וראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' בוורסאי 1919

נציג איטליה לועידת השלום בפריז עם תום המלחמה היה ויטוריו אמנואלה אורלנדו. בתחילת הוועידה נחשב לאחד מ"ארבעת הגדולים", יחד עם ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' ונשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. אולם לאחר שנתקל בסירובן של בעלות-בריתו לקיים כלשונן את ברית לונדון ולהעניק לאיטליה את חלקי האימפריה האוסטרו-הונגרית שנקבעו בהסכם, נטש את הוועידה בזעם. ההישגים הטריטוריאליים שנפלו בחלקה של איטליה היו זעומים ביחס למחיר הדמים ששילמה.

התחושה המרה ששררה לאחר הסכם ורסאי הובילה לשנתיים של חוסר יציבות, שאחריהן עלה לשלטון בניטו מוסוליני.

ב-4 בנובמבר מצוין באופן מסורתי "יום הצבא" ונחגגות חגיגות הניצחון במלחמת העולם הראשונה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הצבא האיטלקי בחזית המקדונית, באתר bulgarianartillery.it (באנגלית).
  2. ^ וילארי לואיג'י, החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, באתר ebooksread.com (באנגלית).
  3. ^ " דיווח הנספח הצבאי היווני ללונדון על מתקפת הווארדאר", באתר firstworldwar.com (באנגלית).