האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה האוסטרו-הונגרית
במלחמת העולם הראשונה
Flag of Austria-Hungary (1869-1918).svg
דגל אוסטרו-הונגריה
צד בעימות חלק ממעצמות המרכז
תאריך כניסה לעימות 28 ביולי 1914
העילה למלחמה הכרזת מלחמה על סרביה
תאריך סיום העימות 4 בנובמבר 1918
אירועי הסיום כניעת האימפריה האוסטרו-הונגרית
ראש המדינה בפועל

פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה (עד ה-21 בנובמבר 1916)
קרל הראשון, קיסר אוסטריה (מה-21 בנובמבר 1916 ועד סוף המלחמה)
ראשי הממשלה:

קרל פון שטורק (Karl von Stürgkh)
ארנסט פון קרבר
היינריך קלם-מרטיניק (Heinrich Clam-Martinic)
מפקדים בולטים קונרד פון הצנדורף
ארתור ארץ פון שטראוסנבורג
הרמן קבש
נתוני המדינה
אוכלוסייה 48.5 מיליון
פוטנציאל לגיוס 8 מיליון
נתוני הצבא
הצבא האוסטרו-הונגרי 3.615 מיליון (415,000 צבא סדיר, השאר מילואים, מתנדבים ומגויסים)
הצי האוסטרו-הונגרי 20,000
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש 1.2 מיליון הרוגים
1,943,000 פצועים
אבדות בשטח התפרקות האימפריה למדינות-לאום

האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה הייתה מרכיב עיקרי ממעצמות המרכז, יחד עם האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית. הניצוץ לפרוץ המלחמה היה סכסוך פנימי של האימפריה מול סרביה, שגרר אחריו, בשל מערכת הבריתות, את כל מדינות אירופה למלחמה. במהלך המלחמה הציג צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית כושר צבאי ירוד למדי שנבע מחיילים חסרי-מוטיבציה בני לאומים רבים חסרי-זכויות, מפקדים בלתי-כשירים וציוד מיושן ולקוי ונאלץ להסתייע בסיוע גרמני על מנת לחלצו מהפסדים אותם נחל בכל החזיתות. בסיום המלחמה נותרה האימפריה מפוררת וחדלה למעשה להתקיים כיישות פוליטית וכמעצמה. הנקודה העשירית מתוך 14 הנקודות של וילסון, על בסיסן נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה תבעה מתן אוטונומיה לאומית לאומות השונות שהרכיבו את האימפריה וחוזה סן-ז'רמן וטריאנון שנחתמו במסגרת ועידת השלום בפריז פירקו את המעצמה.

פרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברילו פרינציפ (שני מימין) נעצר על ידי המשטרה האוסטרו-הונגרית
לחצו כדי להקטין חזרה
בולגריה במלחמת העולם הראשונה פרדיננד הראשון האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה מהמט החמישי האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה פרנץ יוזף הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה וילהלם השני, קיסר גרמניהLeaders of the Central Powers - Vierbund.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה ומנהיגיהן. למידע על מעצמה או מנהיג, לחצו על החלק המתאים בתמונה


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח פרנץ פרדיננד

סרביה הייתה מדינה חופשית מאז קונגרס ברלין (1878), וקיימה ברית פאן-סלאבית עם האימפריה הרוסית, איתה חלקה מאפיינים של מוצא, דת ותרבות. באותו הסכם קיבלה אוסטרו-הונגריה את השליטה על הטריטוריה של בוסניה, לגביה היו ללאומנים סרבים תביעות טריטוריאליות. יורש העצר האוסטרו הונגרי, פרנץ פרדיננד הצטייר בעיני הסרבים כמי שתומך באיחודם של השטחים הסלאביים כמלכות שלישית (אוסטרית-הונגרית-סלאבית) תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אף שבמציאות השקפתו הייתה כי צעדים כאלה צריכים להינקט תוך התחשבות ברצונותיהם של המיעוטים האתניים בשטחים אלה. ממלכה סלאבית הייתה יכולה להכשיל את שאיפותיהם הלאומיות של הסרבים להתאחד יחדיו למדינה עצמאית ולכן פרנץ פרדיננד נתפס כאיום על ידי חלק מן הלאומנים הסרביים.

ב-28 ביוני 1914, ביקר פרנץ פרדיננד בבוסניה כדי להשתתף בתרגילים צבאיים מטעם הקיסר פרנץ יוזף. במהלך ביקורו בסרייבו עם אשתו, תכננו חבורת קושרים, חברי הארגון המחתרתי היד השחורה, להתנקש בחייו. לאחר כישלון הניסיון עברה מכוניתו של פרנץ פרדיננד, שזכתה לאבטחה דלה בלבד, מול גברילו פרינציפ, אחד הקושרים, שבמקרה נכח במקום. פרינציפ התקרב לרכב וירה לעבר יורש העצר ואשתו סופי. שניהם נפגעו קשה ומתו לאחר זמן קצר. במהלך החקירה, התגלה כי הקושרים התארגנו בבלגרד, בירת סרביה, ולכן התעורר החשד שהייתה מעורבות סרבית בהתנקשות. תגובת הציבור האוסטרי הייתה צוננת וכמעט לא נרשמה התרגשות כתוצאה מהמעשה בימים הסמוכים לביצועו, עם זאת מדינות העולם הביעו גינוי לרצח השפל. לעומת הקיסר פרנץ יוזף הזקן (שהיה בן 84 באותה עת) ושוחר השלום, ביקשו בכירים אוסטרים (בהם הרמטכ"ל קונרד פון הצנדורף ושר החוץ לאופולד פון ברכטולד) לעשות שימוש ברצח כהזדמנות לחסל אחת ולתמיד את האיום הסרבי. משהסתיימה החקירה הפלילית ב-23 ביולי והתגלה שבתכנון וארגון ההתנקשות היה מעורב רב סרן בצבא הסרבי, הגישה אוסטרו-הונגריה מכתב רשמי לממשלת סרביה[1]. המכתב הזכיר לסרביה את מחויבותה לכבד את החלטת המעצמות בקונגרס ברלין ביחס לבוסניה-הרצגובינה ולשמור על יחסי שכנות טובים עם אוסטרו-הונגריה. המכתב אף הכיל דרישות מפורטות שמטרתן להרוס את מקורות המימון ובסיסי הפעולה של ארגוני הטרור אשר לדעת אוסטרו-הונגריה עמדו מאחורי הרצח בסרייבו. אוסטרו-הונגריה אף איימה כי במידה וסרביה לא תקבל את מלוא דרישותיה בתוך 48 שעות, תחזיר אוסטריה את שגרירה מן המדינה. סרביה קיבלה למעשה את כל הדרישות האוסטרו-הונגריות, להוציא את הדרישה (אחת מתוך עשר שנקבעו באולטימטום) כי יותר לסוכנים אוסטרים לנהל חקירה בבלגרד, כיוון שהדבר פגע לטענתה בריבונותה.

חיילי מילואים סרביים אשר הושטו על נהר הדנובה בספינות קיטור, חצו כנראה בטעות את הנהר לגדה האוסטרו-הונגרית בטמש-קובין וחיילים אוסטרו-הונגריים ירו באוויר כדי להרחיקם. תקרית זו יצאה מכל פרופורציה וממשלת אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה והחלה לגייס את צבאה ב-28 ביולי 1914. רוסיה אשר תמכה באופן מסורתי בשאיפות הלאומיות של הסרבים, מיהרה להתייצב לצידם וגייסה את צבאה. בהתאם להסכם סודי משנת 1892 בין צרפת לרוסיה, הייתה אף צרפת מחויבות לגייס את צבאה. גרמניה מצידה, מתוקף הסכם עם אוסטרו-הונגריה, גייסה אף היא את צבאה. עד מהרה הצטרפו כל המעצמות לצדדים היריבים (להוציא את ממלכת איטליה, ששמרה על נייטרליות ולא כיבדה את הברית המשולשת שכרתה עם אוסטריה וגרמניה בשל הטיעון כי הברית הייתה הגנתית ואילו אוסטריה הייתה התוקפן) והמלחמה פרצה.

האימפריה כללה ערב-רב של מיעוטים אתניים, ובה מתחים הן בין העמים השולטים (הונגרים וגרמנים אתנים) והעמים הנשלטים (צ'כים, סלובקים, רותנים, ואלאכים (רומנים אתנים ואחרים), והן בין העמים השולטים ובין עצמם. לעמים הנשלטים לא הייתה כל זכות הצבעה, ולא הייתה כל השפעה על מדיניות האימפריה, הן בשטח מדיניות החוץ והן בשטח מדיניות הפנים. הכרזת המלחמה נעשתה שלא על דעתו של ראש הממשלה ההונגרי אישטוון טיסה הזהיר, אשר חשש מתוצאות המלחמה, ובמיוחד מהתקפה רומנית על טרנסילבניה, אך משהוכרזה המלחמה נענו ההונגרים לקריאה בהתלהבות. הצטרפותם של הרוסים למלחמה ב-30 ביולי, אך הלהיבה את ההונגרים, אשר פיתחו טינה כלפי הרוסים עוד מהזמן שבו סייע הצאר ניקולאי הראשון בדיכוי המרידה ההונגרית בשנת 1849.

הצבא האוסטרו-הונגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא האוסטרו-הונגרי

הצבא היה מורכב משלושה חלקים: הצבא המשותף שחייליו גויסו מכל רחבי האימפריה, הצבא האוסטרי שחייליו הגיעו מהשטח האוסטרי באימפריה והצבא ההונגרי שחייליו הגיעו מטרנסילבניה. עם פרוץ המלחמה גויסו בגיוס חירום ראשון 2.5 מיליון חיילים מרחבי האימפריה שדיברו 15 שפות שונות. דרגי הפיקוד והקצונה היו ברובם דוברי גרמנית. עד תום המלחמה שירתו בצבא כ-8 מיליון חיילים. מתוכם נהרגו 1.2 מיליון ו-1,943,000 נפצעו[2]. רוב החיילים גויסו מהלאומים שנכללו במסגרת האימפריה ולא גילו כלפיה נאמנות, באשר נאמנותם הייתה נתונה בראש ובראשונה ללאום אליו השתייכו. בפרט לאור הפסדי האימפריה והתפוררותה לקראת סוף המלחמה לא הייתה לחיילים אלו מוטיבציה גבוהה להלחם בעבור הקיסר והם נטו להיכנע במהירות כדי לערוק ולעבור לצד היריב או למצער להפסיק להלחם.

כבר באוגוסט 1914 ערקה קבוצת לוחמים מצ'כוסלובקיה (שהייתה בשלטון בית הבסבורג האוסטרי) לצבא הצאר הרוסי, על מנת להלחם נגד אוסטרו-הונגריה. עריקים אחרים הצטרפו ללגיון הזרים הצרפתי. בהמשך הצטרפו שבויי מלחמה צ'כוסלובקים למדינות ההסכמה ונלחמו בשורותיהם במסגרת הלגיונות הצ'כוסלובקיים במלחמת העולם הראשונה.

הפלישה לסרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סרביה במלחמת העולם הראשונה

עם תחילת המלחמה פלש הצבא האוסטרו-הונגרי לסרביה בכוח של שלוש ארמיות תחת פיקודו של אוסקר פוטיורק. עם כניסת הרוסים למלחמה עברה ארמייה אוסטרו-הונגרית אחת לחזית המזרחית והותירה כוח של 270,000 חיילים אוסטרו-הונגרים מול 180,000 סרבים. על אף יתרונם המספרי, לא הצליחו האוסטרו-הונגרים להביס את הסרבים ואיבדו כ-40,000 חיילים. מערכי הצבא האוסטרו-הונגרי נותרו בתצורתם מאז מלחמת צרפת-פרוסיה והתבססו על הסתערות שורות חיל רגלים קלאסית. שיטת לוחמה זו גבתה אבדות כבדות מהצבא האוסטרו-הונגרי בחלקה הראשון של המערכה על סרביה. האוסטרו-הונגרים תגברו את הכוחות לסדר גודל של 450,000 חיילים, אולם הפסידו בקרב קולובארה ונסוגו מסרביה.

מלבד האיבה הלאומית שחשו האוסטרו-הונגרים כלפי הסרבים ורצונם בנקמה על מות הארכידוכס. סרביה ניצבה בראשית 1915 בעמדה אסטרטגית עבור מעצמות המרכז. אפשרות הגישה היבשתית בין גרמניה לטורקיה, באמצעותה יכלו הגרמנים להעביר באמצעות רכבות סיוע ותחמושת לאימפריה העות'מאנית, עברה דרך סרביה. באוקטובר 1915 שכנעו הגרמנים את קונרד פון הצנדורף לנסות לכבוש את סרביה פעם נוספת, ובסיוע כוחות גרמניים ובולגריים, הצליח הצבא במשימתו וכבש את סרביה. התבסס על ניסיונם של הגרמנים בחזית המערבית, החלו האוסטרו-הונגרים לבנות עמדות מבוצרות בנות מספר קווי הגנה.[3]. הכוחות הסרבים הלוחמים חולצו במבצע ימי, בסיוע מדינות ההסכמה לאי קורפו. בינואר 1916 הפעיל הצבא האוסטרו-הונגרי משטר צבאי בכל שטחה של סרביה ושל מונטנגרו. אדולף פון רמן צו בארנספלד לתפקיד המושל הצבאי של המדינה מטעם מעצמות המרכז. האוסטרו-הונגרים הציבו בסרביה כוחות ז'נדרמריה בלבד לצורכי שיטור פנים והסתמכו על הכוחות הבולגריים והגרמניים לצורך הגנת גבולות המדינה.

באלבניה הוצב הקורפוס ה-19 אשר החזיק בקו חזית בן 100 קילומטרים מול הקורפוס ה-16 האיטלקי והיה מעורב במספר קרבות מול הסרבים בגזרת אגם אוחריד. בין ינואר 1915 לאוקטובר 1917 פיקד על הקורפוס איגנץ טרולמן פון לובצ'נברג, ממועד זה ועד יולי 1918 לודוויג קונן הוראק פון הנקמפף ומיולי ועד התבוסה באוקטובר קרל פון פלאנצר באלטין.

החזית המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה

החזית העיקרית של אוסטרו-הונגריה הייתה יחד עם גרמניה מול רוסיה, בה ריכזה את רוב כוחותיה. האוסטרו-הונגרים פרסו נגד הרוסים 4 ארמיות שכללו 35 דיוויזיות חיל רגלים ו-11 דיוויזיות פרשים, סך הכל כ-850,000 חיילים ולמעלה מ-1000 תותחים.

התוכנית האוסטרו-הונגרית בראשית המלחמה הייתה לפלוש לחלקה הרוסי של פולין (פולין הייתה מחולקת מאז סוף המאה ה-18 בין גרמניה, אוסטריה ורוסיה) ולכתר את הכוחות הרוסיים העיקריים בדרום פולין. הרוסים למדו על התוכניות האוסטרו-הונגריות ממודיעין צבאי איכותי, רובו פרי הפעלת המרגל קולונל אלפרד רדל, ונערכו מולן. בתאריכים 18 באוגוסט 1914 - 26 בספטמבר 1914 התחולל קרב גליציה בו נלחמו הרוסים מול האוסטרו-הונגרים ללא סיוע גרמני. הקרב הסתיים בניצחון רוסי מוחץ. לקראת סוף ספטמבר הרוסים כבשו את כל מזרח גליציה ובוקובינה כולל העיר צ'רנוביץ. ב-10 בנובמבר הצבא הרוסי עבר את הרי הקרפטים והחל לפעול מערבה להרים. בנוסף לכך הצבא הרוסי החל במצור על פשמישל שנמשך כ-100 ימים. הרוסים הפסיקו את המתקפה רק בעקבות הריסת גשרים על הנהרות והגעת תגבורת גרמנית לאזור.

אמנם הרוסים לא הצליחו להביס את הצבא האוסטרו-הונגרי אך הצליחו להשיג הישג קרקעי משמעותי ואיפשרו לסרביה להמשיך בלחימה עד לשנת 1915. הצבא האוסטרי לא הצליח לשקם את עצמו לאחר הקרב והיה צריך להסתמך על העזרה מבת בריתה - האימפריה הגרמנית. הדבר ריתק לחזית המזרחית כוחות גרמניים והגביל את אפשרותם להעביר כוחות לחזית המערבית.

בקיץ 1915 נערכה מתקפת גורליצה-טרנוב, מתקפה משולבת של גרמניה ואוסטרו-הונגריה בחזית גליציה, שהצליחה להסיג את הרוסים מהשטחים שכבשו. הפיקוד על המבצע היה גרמני ואוסטרו-הונגריה השתתפה בו בכוח של ארמייה אחת (הארמייה השלישית). בקיץ הבא תקפו הרוסים דרך אוקראינה (מתקפת ברוסילוב) ושבו ותפסו שטחים עד הרי הקרפטים, תוך שהם מכים את הצבא האוסטרו-הונגרי וגורמים לו אבדות של למעלה מחצי מיליון הרוגים ופצועים וכמספר הזה שבויים. הצבא האוסטרו-הונגרי בחזית המזרחית לא התאושש עוד ממכה זו. ביוני 1917 תקפו הרוסים בפעם האחרונה, במסגרת מתקפת יוני, שכשלה בשל כושר העמידה הגרמני והתפוררות ממשלת המעבר הרוסית של אלכסנדר קרנסקי לקראת מהפכת אוקטובר.

החזית האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווי אספקה אוסטרים-גרמניים בחזית האיטלקית, אוקטובר 1917
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה

ממלכת איטליה הייתה חתומה מאז 1882 עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה על הסכם הגנה הדדי שנקרא "הברית המשולשת". עם זאת, ב-1902 חתמה עם צרפת חוזה סודי נפרד, שרוקן את הברית המשולשת מתוכנה. עם הזמן אף הבינו המדינאים האיטלקים שהסכם עם האוסטרו-הונגרים לא יסייע להם להשיג את הטריטוריות האיטלקיות שנמצאו בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית כדרום טירול, טרנטינו, טרייסט, דלמטיה, איסטריה וצארה (זאדר). עם פרוץ המלחמה סירבה איטליה להפעיל את הברית, בטענה הפורמלית שהברית היא ברית הגנתית ואילו אוסטרו-הונגריה הייתה התוקפנית במלחמה. ב-26 באפריל 1915 נחתמה ברית לונדון בין איטליה לבין בריטניה, צרפת ורוסיה, שבטיחה לאיטלקים לאחר הניצחון נתחים מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-23 במאי, בעקבות הבאת ההסכם לפרלמנט ובתמיכת המיעוט הלאומני, הכריזה ממלכת איטליה מלחמה על אוסטרו-הונגריה.

ההתקפה האוסטרית, שהוגדרה כ"משלחת עונשין" (Strafexpedition) מצאה את צבא איטליה ערוך במערך הגנתי בעמק איזונצו (נהר סוצ'ה בסלובניה של ימינו). מערך זה בלם את ההתקפה האוסטרו-הונגרית בקרב הראשון על האיזונצו והוביל לעוד אחד-עשר הקרבות על הנהר איזונצו בהם לא הושגה הכרעה של ממש, למעט הישגים זעירים. בכל קרבות האיזונצו פיקד על הצבא האוסטרו-הונגרי הגנרל סבטוזר בורוייביץ', אחד המפקדים המעולים במלחמה ואחד המפקדים הבכירים הבודדים בצבא אסטרו-הונגריה שהיה ממוצא קרואטי והבכיר שבהם. בין 10 עד ה-15 במאי 1916 התחולל קרב אסיאגו, מתקפה גדולה של צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית נגד הצבא האיטלקי שצליחה בהתחלה אך נהדפה ובסיום הקרב שבו הכוחות האוסטרים לנקודת ההתחלה.

המצב הסטטי בחזית זו נשבר באוקטובר 1917, כאשר לעזרת האוסטרו הונגרים נחלץ כוח גרמני של חיילי סער גרמניים בפיקודו של גנרל אוטו פון בלוב. הכוח המשולב הימם את האיטלקים שלא יכלו לו. תוך זמן קצר החלה מנוסת בהלה של כל הצבא האיטלקי. ב-30 באוקטובר היה הצבא האיטלקי על סף התמוטטות כללית. הוא נסוג כ-100 קילומטרים והתייצב על גדות הנהר פיאווה, 30 ק"מ בלבד מצפון לוונציה. רק התארכות קווי האספקה הגרמניים-אוסטריים גרמה להפסקת ההתקדמות.

אולם הזרמת תגבורות צרפתיות, בריטיות ואמריקאיות לצבא האיטלקי הצליחו לשקמו ויחד עם כוחות צ'כוסלובקיים שביקשו לנקום באוסטרו-הונגרים. ביוני 1918 הסכימו הרמטכ"ל האוסטרו-הונגרי ארתור ארץ פון שטראוסנבורג ומפקד הצבא האוסטרו-הונגרי בדרום טירול קונרד פון הצנדורף, לבקשתו של קרל הראשון, קיסר אוסטריה, לפתוח בהתקפה רחבת היקף על האיטלקים. שטראוסנבורג בחר לתקוף בחזית רחבה באזור הנהר פיאווה ואילו פון הצנדורף העדיף לתקוף באזור אסיאגו לעבר ויצ'נצה, חזית בה נחלו תבוסה שנתיים לפני כן בקרב אסיאגו. לבסוף נוהלה המתקפה בשתי החזיתות, דבר שהיה אחת הסיבות לכישלונה. הצבא האיטלקי הכיר את התוכניות האוסטריות ונערך מולן במערך מחוזק מבחינה לוגיסטית. אף על פי שקרב הנהר פיאווה פרץ אור ל-15 ביוני בהתקפה אוסטרו-הונגרית בהנהגת שטראוסנבורג בחזית הפיאווה, הצליחו הכוחות האיטלקים להתקדם ולהביס את ההתקפה. באותו זמן תקף קונרד פון הצנדורף באזור אסיאגו, אבל נהדף על ידי כוחות בריטים וצרפתים שגרמו לו אבידות כבדות. במקום להפסיק את ההתקפות באזור זה ולחבור לצבא האוסטרו-הונגרי בחזית הפיאווה, העדיף פון הצנדורף להמשיך בהתקפות כושלות במישור אסיאגו. לאור כישלון ההתקפה נתן הקיסר קרל שלקח על עצמו פיקוד על ההתקפה ב-20 ביוני פקודת נסיגה. עד 23 ביוני 1918 החזירו האיטלקים לעצמם את כל השטחים שאיבדו בתחילת ההתקפה. מפלת האוסטרו-הונגרים הייתה קשה במיוחד מבחינה מורלית כיוון שמפקדם העליון במתקפה זו היה הקיסר עצמו. הם לא התאוששו עוד מכישלון זה. ארבעה חודשים מאוחר יותר הצליחו האיטלקים ומדינות ההסכמה להשיג ניצחון מוחלט בקרב ויטוריו ונטו. האוסטרו-הונגרים נכנעו ב-3 בנובמבר 1918 לאחר כיבוש טריאסט.

במקביל לקרבות האחרונים על הנהר פיאווה, התקיימו שלושה קרבות על רכס ההרים השולט, קרבות מונטה גראפה היו קרבות הרריים קשים בשל הטופוגרפיה ומזג האוויר, בהם הצליחו הכוחות האיטלקים להגן על צפון איטליה מפני פלישה.

החזית המקדונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה

הפלישה הרומנית לטרנסילבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רומניה במלחמת העולם הראשונה

ב-27 באוגוסט 1916 הצטרפה רומניה אל מדינות ההסכמה, והחלה בפלישה לטרנסילבניה שהייתה שייכת להונגריה, אך בעלת רוב אתני של רומנים. בתחילה נסוגו הכוחות ההונגרים מפני הפלישה הרומנית, אך לאחר קבלת סיוע גרמני נהדפה הפלישה בקרב טורטוקאיה על ידי כוחות גרמנים ובולגרים. בהמשך נכבש כמעט כל שטח רומניה בידי הגרמנים והאוסטרו-הונגרים (רומניה הודיעה על כניעתה בדצמבר 1917).

מעורבות בחזיתות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזית המערבית לא היו מעורב הצבא האוסטרו-הונגרי למעט פלוגות ספורות שסייעו לגרמנים בצרפת ובבלגיה, בעיקר בארטילריה[4].

סיום המלחמה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חוזה סן-ז'רמן, חוזה טריאנון
חלוקת אוסטרו-הונגריה לפי ההסכמים

עם מותו של פרנץ יוזף ב-21 בנובמבר 1916, עלה לשלטון בווינה קרל הראשון. אחת מפעולותיו הראשונות הייתה כניסה לשיחות שלום סודיות עם צרפת; כמתווך שימש גיסו, הנסיך סיקסטוס מבורבון-פארמה, אחיה של אשתו, אשר היה קצין בצבא בלגיה. כאשר דבר השיחות דלף באפריל 1918, התנער קרל ממעורבות עד אשר ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו חשף את ההתכתבות הסודית. הדבר גרם לאוסטריה להסתבך יותר ונדרשה ממנה מעורבות רבה יותר במלחמה מצד האימפריה הגרמנית בת בריתה.

המצב הכלכלי הפנימי הלך והתדרדר ועורר, יחד עם הכשלונות הצבאיים ומחיר הדמים הכבד, גלים של חוסר-שקט מבית, התקוממויות ושביתות, בפרט מצד סוציאליסטים שראו את המלחמה כמשחק של אריסטוקרטים לאומניים השולחים פועלים משני הצדדים להרוג אלה את אלה.

במקביל גברה התסיסה בקרב הלאומים שהבחינו בחולשתה של האימפריה וביקשו לצאת לעצמאות. אף ראש ממשלת הונגריה, אישטוון טיסה, סירב לתקצב מזון לאוסטריה וביקש לנצל את ווינה השוקעת לשם קבלת יתר השפעה וייצוג להונגרים במסגרת הצבא והממשל. דרישות הלאומים מצאו הד ב"ארבע עשרה הנקודות" שהציג נשיא ארצות הברית וודרו וילסון על מנת לשקם את אירופה. קרל הביע נכונות לכנס מחדש את הפרלמנט, והציע לכל טריטוריה המוכנה לכך שותפות בקונפדרציה שתקום בשטחי האימפריה. אולם היה זה צעד קטן מדי ומאוחר מדי; הקבוצות האתניות השונות ראו את העצמאות כאפשרית, ולא נטו להתפשר על פחות מעצמאות מלאה. ב-14 באוקטובר 1918 כתב מזכיר המדינה של ארצות הברית רוברט לאנסינג לקיסר שארצו ומדינות ההסכמה לא יסתפקו בפחות מעצמאות לצ'כיה, סלובקיה ועמי סרביה הדרומית (יוגוסלביה), כך שאפילו אוטונומיה לא תספק אותן. ב-28 באוקטובר הכריזה צ'כוסלובקיה על עצמאותה. ב-31 באוקטובר הודיעה ממשלת הונגריה שהיא מסיימת את האיחוד הפרסונלי עם הקיסרות האוסטרית, והאימפריה הגיעה למעשה לקִצה, כאשר כל קבוצה מבססת עצמאות בשטחה על בסיס ממשל מקומי. הכישלון המוחץ בקרב ויטוריו ונטו בחזית האיטלקית וכיבוש טרייסט, הובילו את הקיסר למסור הודעת כניעה, שנכנסה לתוקף רשמי ב-4 בנובמבר 1918 וסיימה את המלחמה. שבוע לאחר מכן שיחרר הקיסר את חייליו ונתיניו משבועת האמונים כלפיו כנציג בית הבסבורג וקיומה של האימפריה תם באופן מעשי.

לאחר כניעתה של אוסטריה, וכניעת גרמניה כשבוע מאוחר יותר נפתחה ועידת השלום בפריז. האימפריה האוסטרו-הונגרית פורקה לשתי מדינות נפרדות אוסטריה והונגריה ומול שתיהן נחתם הסכם נפרד, חוזה סן-ז'רמן נחתם ב-10 בספטמבר 1919 עם אוסטריה וחוזה טריאנון נחתם ב-4 ביוני 1920 עם הונגריה. מן האימפריה לשעבר נקרעו שטחים גדולים לטובת המדינות שנמנו עם הצד המנצח - איטליה, רומניה וסרביה, והמדינות החדשות שהוקמו: פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. לאוסטריה ולהונגריה אבד גם המוצא לים התיכון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]