יוכבד בת-רחל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוכבד בת-רחל (תרשיש)
יוכבד בת-רחל (תרשיש), מתוך כריכת ספרהּ בנתיב שהלכתי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

יוכבד בת-רחל (תרשיש) (14 בנובמבר[1] 1901 אוקראינה18 באוגוסט 1989 י"ז באב תשמ"ט, עין חרוד). חלוצה, פעילה במוסדות הקיבוץ המאוחד ותנועת אחדות העבודה, מבכירות מועצת הפועלות, פעילה בקופת חולים כללית ובמוסדות עליית הנוער. חברה באספת הנבחרים, בועד הלאומי וצירה בקונגרסים הציוניים. אשת חינוך ופעילה לשוויון נשים בקיבוץ.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בבמיכלפול, אוקראינה, בת בכורה לרחל ואליהו מלכימן. בעיירה לא היה בית ספר, ולכן עד גיל 12 רכשה את השכלתה אצל מורים פרטיים[2]. התקבלה לגימנסיה לנערות בעיר באר וגרה בחדר בפנסיון בבעלותה של רבקה מואיסייבנה ויינברג, מהפכנית, חברה במפלגת ס"ר שהתייחסה אליה כאל בת והותירה עליה רושם עז. עם פרוץ המהפכה, ב- 1917, עברה ללמוד בגימנסיה בעיר לטיצ'ב, שם גר סבא שלה. בעקבות גל פרעות ביהודים הפסיקה את לימודיה אחרי שנה ועברה עם הוריה לעיר פרוסקרוב, בה סיימה את לימודיה בגימנסיה "ניקוליבסקיה"[3]. בקיץ 1918 הצטרפה לתנועת החלוץ ויצאה להכשרה. בשנת 1919 הופסקה הפעילות בעקבות רצח של אלפי יהודים בפרעות פטליורה[4]. ב-1920 הצטרפה לקבוצת יהודים בדרכם לעיירה וולוצ'יסק, בגבול רוסיה-פולין. בסוף דצמבר 1920 הגיעה לעיר לבוב, אחרי עשרה שבועות נסעה לוורשה ומשם יצאה לארץ-ישראל[5].

עלייה לארץ והצטרפות לקיבוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיעה לארץ ישראל ב-12 בספטמבר 1921, ערב ראש השנה תרפ"א והחליטה לגור בתל אביב וללמוד עברית. לפרנסתה עבדה בבניין בית החרושת "סיליקט". תחילה שובצה לעבודת ניקיון אך בפועל עבדה בהבאת לבנים יחד עם הפועלים[6] ולמדה עברית אצל סמינריסטית מסמינר לוינסקי ובשיעורי ערב בגימנסיה הרצליה, שם יצרה קשר עם פעילים בההסתדרות, אנשי גדוד העבודה והתעצבה השקפת עולמה[7] אחר כך יצאה לעבודה בפרדסים בפתח תקווה. במטרה להגשים את חלומה ללמוד רפואה ניסתה להתקבל לבית ספר לאחיות בירושלים. היא לא שלטה בעברית ולכן לא התקבלה, הנרייטה סאלד אמרה לה כי אם תשפר את כושר הקריאה שלה בעברית תתקבל. לאחר מספר חודשים נבחנה שוב והתקבלה, אך החליטה להצטרף לקיבוץ וללמוד בסמינר לוינסקי, בו נחשפה לספרות עברית ויוצריה והשתלמה אצל טובה חסקינה, מחלוצות החינוך בארץ יישראל[6].

לאחר סיום לימודיה פנתה למזכירות קיבוץ עין חרוד כדי להתקבל כחברת משק. כמו כן, פנתה באופן אישי ליצחק טבנקין כשפגשה בו במקרה בנחלת בנימין בתל אביב וסיפרה לו על שאיפותיה. הוא הציע לה להצטרף לפלוגת הקיבוץ בפתח תקווה, מכיוון שזקוקים שם למחנכות לילדים. ביולי 1923 הגיעה לפלוגת הקיבוץ שישבה במחנה אוהלים בגבעת השלושה בסביבת בית הפועלים בפתח תקווה והקימה את בית הילדים[8]. שם הכירה את אברהם תרשיש, חבר עין חרוד. בשנת 1925 הם נישאו וב–1940 נולדה בתם היחידה, רחל[9]. לאחר חג פסח תרפ"ה (1925) הגיעו לעין חרוד והיא שובצה לעבודה במזכירות המשק. לאחר כשבועיים הדרדרה בריאותה כתוצאה מתנאי החיים בקיבוץ. בעקבות מצבה הבריאותי נתבקשה לעזוב את הקיבוץ והומלץ לה לשהות בתל אביב לזמן מה[10].

בשליחות החלוץ באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשליחות החלוץ בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1925 הצטרפה יחד עם בן זוגה לשליחות תנועת החלוץ בפולין. היא עבדה בווילנה בארגון החלוץ הצעיר וביקרה בסניפים שונים של התנועה למטרת הסברה ופעלה לקשר עם התנועה בארץ ישראל[11]. על כך כתבה: "בגליל ווילנה התקיימו עיירות גדולות וקטנות מאוכלסות יהודים ונוער רב שאת קשריהם לארץ ספגו מילדותם במשפחה ובבית הספר, או ב'חדר'. בשבילם ארץ ישראל לא הייתה מושג אבסטרקטי אלא חלק בלתי נפרד מהווייתם הנפשית. התבוללות טרם פגעה בהם – וסניף החלוץ הפך להיות ביתם – עד הליכתם להכשרה"[12]. ב-14 באוקטובר 1925 הגיעה המשלחת לוורשה במטרה לבסס את ההכשרה מבחינה כלכלית ולארגן קיבוצי עלייה בקרב הנוער היהודי[13].

בשליחות החלוץ בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 יצאה עם אברהם תרשיש לשליחות החלוץ לגרמניה. שליחותם התבצעה על רקע המרד הערבי והוויכוחים הפנימיים בתוך התנועה. היא ביקרה בסניפים, בבתי החלוץ, בקיבוצי ההכשרה, השתתפה בימי העיון ובייצוג מרכז החלוץ במוסדות היהודיים הכלליים. בשנת 1938 גורשו מגרמניה רבים מקרב שליחי החלוץ, ביניהם תרשיש, על ידי השלטון הנאצי. באותה שנה נמנתה עם השליחים הבודדים מהארץ שנותרו שם. בעקבות כניסת הנאצים לווינה, החשש מפני מלחמה וסגירת בתי החלוץ המקומיים לנוכח מדיניות השלטון הנאצי, כינסה את חברי המרכז בברלין והם סיכמו כי אין לעכב עוד את החזרה לארץ. באוקטובר 1938 חזרה לקיבוץ עין חרוד[14].

בשליחות החלוץ במערב אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אחרי שובה לארץ דאגה לגורל הנוער שנשאר בגרמניה ויחד עם פעילים נוספים החליטה לצאת למערב אירופה במטרה להציל גרעינים חלוציים ככל האפשר. בנובמבר 1938 יצאה לכיוון צרפת, משם המשיכה להולנד ובלגיה ובראשית ינואר 1939 הגיעה ללונדון, שם שהתה כשלושה חודשים[15], שם התרכזה באיתור מקום הכשרה בעבור הנוער שהגיע מגרמניה, בסיוע פילנתרופים. בין היתר השתתפה בפגישה של נשות ויצו עם בן אחיו של הלורד בלפור במטרה לבקש ממנו למסור לידיהם את החווה של דודו בסקוטלנד, להכשרה לתנועה החלוצית ולקליטת 180 נערים ונערות מגרמניה בה. כאשר הגיעו, קיבל אותם בלפור עצמו והחל להוביל אותם ברחבי הבית. למעט חדר השינה וחדר העבודה, שאר חדרי הבית הועמדו לרשות החברה הצעירה שתבוא[16].

באירופה פגשה בקבוצת נוער עולה ובה תלמידי הגימנסיה העברית בברלין ונערים ללא הכשרה קודמת. חברי הקבוצה היו רשומים במזכירות המשרד של עליית הנוער ויועדו לחברת הנוער בעין חרוד[15]. מזכירות המשק הטילה עליה ועל שני חברים נוספים להדריך קבוצה זו. במרץ 1939 חזרה לארץ[17]. בשנים הבאות מילאה תפקידים שונים בקיבוץ: בגן הילדים, במזכירות ובחדרי החולים[18].

פעילות ציבורית בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכירת ועדת הפועלות בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחזרה מפולין גויסה על ידי אחדות העבודה לעזרת מועצת פועלי חיפה ומונתה לתפקיד מזכירת ועידת הפועלות בעיר. המשבר הכלכלי ביישוב העצים את מצוקת הפעולות והמחסור השפיע על היחסים שבין הפועלים ומוסדותיהם. שיבוצה בתפקיד זה העלה אותה לדרגת פעילה בעלת חשיבות בהיררכיה ההסתדרותית[19]. לפי כתביה של בת-רחל, בחיפה עבדו אז 500 פועלות, מהן 120 קיבלו סיוע: חמישים עבדו במשק בית והיתר עבדו בתפירה, בבתי חרושת לסיגריות, לקופסאות ובבתי מלאכה קטנים. תחילה החלה לארגן את עובדות משק הבית, שהיו לא מאורגנות בהסתדרות ומחוסרות כל הגנה מקצועית. היא נהגה לפגוש אותן ולדבר איתן על תנאי עבודתן ועל הצורך בהתארגנות במסגרת ההסתדרות והזמינה אותן לשיחת חברות או לאספה. היא החלה לפעול כדי לארגן את החייטים והתופרות לאגודה אחת ולצרפם להסתדרות. הייתה זו עבודה חלוצית בתחום ארגון עובדים ועובדות בחיפה, שחיזקה את כוחה של הסתדרות העובדים הכללית[20].

תפקידים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 19441947, לאחר הפילוג במפא"י, עבדה במרכז קופת חולים כחברת מרכז ראשונה[21]. בנוסף, גויסה למזכירות אחדות העבודה[22] והייתה נציגת המפלגה באספת הנבחרים, חברה בועד הלאומי וחברת הנשיאות בו.

לאחר הפילוג בעין חרוד שימשה מזכירת ועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות וייצגה את אחדות העבודה בכינוסים ובוועידות הבינלאומיות של פדרציית הנשים הדמוקרטית העולמית[23], והייתה צירה בקונגרס הציוני ה-20 והקונגרס הציוני ה-23 בקונגרס למען השלום בהלסינקי, בקונגרס האימהות בלוזאן, בכינוסים של הפדרציה לנשים הדמוקרטיות בז'נבה ובפקינג, ובקונגרס היהודי העולמי[24].

המאבק לשוויון נשים בקיבוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל נחשפה לאי השוויון בין גברים לנשים עוד בזמן עבודתה בבניין בבית החרושת בתל אביב כשראתה שפועל גבר השתכר שכר גבוה יותר לפי שעת עבודה מפועלת אישה, על אף שתפוקתם הייתה שווה. כמו נשים אחרות בעלייה השלישית, שהמהפכה הבולשביקית וקידוש ערך השוויון עיצבו את תפיסת עולמן, האמינה כי על השוויון לחול גם בין גברים לנשים:

האישה המתקדמת, המשכילה, שחונכה על רעיונות הסוציאליזם והשוויון מאז ראשית התנועה המהפכנית ברוסיה במאה הי"ט, הקרינה מהשפעתה גם על חלוצות העליה השלישית[25]

כמו נשים אחרות בעלייה השלישית ציפתה למצוא בארץ ישראל הוויה פועלית שיתופית ושוויונית, אך עם הזמן התברר כי השתלבותן בקרב הפועלים חייבה אותן לצנן את להט מהפכני זה[26]. האפליה התבטאה גם בוועד הפועלים, אליו נבחרו חברים בלבד וחבריו לא ראו צורך מיוחד בהגנה על השוויון בשכר הפועל והפועלת, כיוון שלא הבינו שבכך נגרם עוול לחברה. היא האמינה כי על החברה "לחנך את עצמה לעצמאות, לפעילות, ליכולת להתמודד באותם תחומים שהיא מסוגלת לגלות בהם את יכולתה, משוחררת מכבלים של מסורת, של משפטים קודמים[25].

שיתוף נשים בחיים הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעין חרוד ראתה כי גם בקיבוץ לא שורר שוויון, כי החברים הם שהכריעו ונשים נטו להימנע מהבעת עמדה באסיפות, והגיעה למסקנה כי יש הכרח באקטיבציה של החברה כדי לשבור את השגרה המקובלת. היא פרסמה בביטאון ההסתדרות דבר רשימה בנושא הקמת בית תינוקות לאימהות עובדות[27], כדי שהאישה לא תהיה כבולה לבית ולילדים, תוכל לצאת לעבודה ולהשתתף בחיים הציבוריים, החברתיים והמדיניים. לדבריה, "חוג החברות בעין חרוד הגיע למסקנה כי הפעלת החברה צריכה גם יוזמה ארגונית וקביעת כללים מסוימים לבחירת מוסדות משקיים ביישוב הקיבוצי ובארגוני הקיבוץ הכלליים"[28]. החלטה זו הצמיחה את הרעיון אותו הובילה ליליה בסביץ, לפיו בכל רשימת מתמודדים ביישוב ובקיבוץ יוקצה שליש מהמקומות לחברות. בשנת 1928 הוציאה עם בסביץ חוברת על החברה בקיבוץ. על פי בת-רחל, יצחק טבנקין עודד מאבק זה ופעל תמיד לקידום החברה בכל התחומים. "חוק השליש" התקבל והיה לאבן יסוד בתנועות הקיבוציות, ההסתדרות, והמפלגות. למרות זאת לא תמיד מומש והיו חברות שראו בכך פגיעה וטענו כי בקיבוציהן הן אינן זקוקות לכך. לאחר זמן מה, כשלאחת המועצות של הקיבוץ הארצי לא נבחרה אף חברה, הגיעה התמיכה והדרישה גם מחברות קיבוץ זה[29].

היא כתבה רשימות לביטאון הפועלות דבר הפועלת ובמרץ 1940 ערכה יחד עם ליליה בסביץ את הקובץ "חברות בקיבוץ" בו השתתפו כ-120 חברות. עיקרה של העבודה היה רישום מפי חברות ביישובי הקיבוץ על חייהן, עבודתן, התלבטויותיהן ופעילותן בכל תחומי החיים הקיבוציים במשק ובחברה. מטרתו של הספר, כתבה, הייתה "שסיפור חיי הנשים החלוצות, שמסרו נפשן לעבודה ולבניין החברה הקיבוצית יישאר כעדות לדורות". ממרחק הזמן כתבה כי "אין ספק שהקובץ העלה לא רק את ההערכה העצמית של האישה בקיבוץ, הוא נתן דחיפה רבת עוצמה ליתר פעילות של החברה בחיי החברה הקיבוצית. ואף בחי האישה במשפחה בעיר"[30].

המאבק על שיתוף החברות בשמירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המרד הערבי דרשו החברות בקיבוץ עין חרוד להשתתף שמירה ובהגנה יחד עם החברים. חברי המפקדה טענו כי הדבר רק יכביד על השמירה. בסופו של דבר, כתבה, "ניצחה הדעה שאין לעצור בעד החברה, כי היא אחראית לחייה כשם שהגבר הוא אדון לחייו, ושאין כאן הכבדה אלא עזרה להגנה". על פי בת-רחל, למאבק זה היו הדים ביישוב כולו: "לאחר השתתפות חברות ונשים בבריגדה בימי מלחמת העולם השנייה, השתתפות חברות בפלמ"ח בשנות מלחמת העצמאות, וגיוס נשים לצה"ל במדינת ישראל, התחיל עידן חדש במאבקה של האישה לזכויותיה ולעצמאותה"[31].

בשנותיה האחרונות חיה בקיבוץ נען, בו חיו בתה ונכדיה. נפטרה ב-18 באוגוסט 1989 ונקברה לבקשתה בקיבוץ עין חרוד[32].

כתביה ובעריכתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכה את הביטאון "צרור מכתבים" ואת יומן משק עין חרוד. פרסמה מאמרים ורשימות בעיתונים דבר ולמרחב, בביטאון הקיבוץ המאוחד מבפנים ודבר הפועלת ובעיתון "בעתיד" של תנועת החלוץ בפולין.

  • בנתיב שהלכתי: פרקי-חיים ומוקדי-פעילות, אפעל: יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, 1981.
  • יוכבד בת-רחל במפתח ביבליוגרפי : למאמרים ורשימות של חברי עין-חרוד בכתבי עת של הקיבוץ, 1921-1970, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תשל"א.
  • דאגה לאימהות, מרכז קופ"ח, תל אביב, תש"ה.
  • השתתפות בעריכת חברות בקיבוץ, הקיבוץ המאוחד: עין חרוד, תש"ד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1920-1939, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2006, עמ' 139–140.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריך הלידה שלה מצוין אחרת במקורות שונים. תאריך זה הוא על פי מקור מאת יוכבד בת-רחל, ארכיון יד טבנקין, אפעל (בת רחל (תרשיש), מיכל 1, תיק 2).
  2. ^ חטיבה 15, יוכבד בת-רחל (תרשיש), מיכל 1, תיק 2, ארכיון יד טבנקין, אפעל.
  3. ^ יוכבד בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 15-17.
  4. ^ חטיבה 15, בת-רחל (תרשיש), מיכל 1, תיק 3, ארכיון יד טבנקין.
  5. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 17-19.
  6. ^ 6.0 6.1 בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 27.
  7. ^ בת-רחל (תרשיש), מיכל 1, תיק 3, ארכיון יד טבנקין.
  8. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 43-44.
  9. ^ חטיבה 25, אריאלי (תרשיש) רחל, מיכל 31, תיק 08, ארכיון יד טבנקין.
  10. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 54.
  11. ^ חטיבה 15, בת-רחל (תרשיש), מיכל 1, תיק 3, ארכיון יד טבנקין.
  12. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 75.
  13. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 71-72.
  14. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 152-153.
  15. ^ 15.0 15.1 חטיבה 15, בת רחל (תרשיש), מיכל 1, תיק 2, ארכיון יד טבנקין.
  16. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 238-239.
  17. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 240.
  18. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 54-55.
  19. ^ בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראליות 1920-1939, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2006, עמ' 139-140.
  20. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 79-80.
  21. ^ חטיבה 15, בת-רחל (תרשיש), מיכל 1, תיק 2, ארכיון יד טבנקין.
  22. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 62.
  23. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 63.
  24. ^ דוד תדהר (עורך), "יוכבד בת-רחל (מלכימן)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3496.
  25. ^ 25.0 25.1 בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 93.
  26. ^ בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים, עמ' 67.
  27. ^ יוכבד בת-רחל, מכתבי חברים, דבר, 19 באוגוסט 1925.
  28. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 95.
  29. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 94–95, עמ' 96.
  30. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 96-97.
  31. ^ בת-רחל (תרשיש), בנתיב שהלכתי, עמ' 98.
  32. ^ יוכבד בת-רחל תרשיש, אתר תנועת העבודה הישראלית.