יוסף אלטמן
 | |
| לידה |
29 ביולי 1818 כ"ה בתמוז תקע"ח  מוסבך (אנ'), הדוכסות הגדולה של באדן  |
|---|---|
| פטירה |
1 בנובמבר 1874 (בגיל 56) כ' בחשוון תרל"ה קרלסרוהה, הדוכסות הגדולה של באדן |
| השכלה | הקלויז במנהיים, ישיבת וירצבורג, אוניברסיטת וירצבורג ואוניברסיטת היידלברג |
| תקופת הפעילות |
? – 1 בנובמבר 1874 |
| השתייכות | יהדות אורתודוקסית בגרמניה |
| רבותיו | הרבנים יעקב אטלינגר, ויצחק דב במברגר |
| תלמידיו | הרב אליעזר ליפמן קאהן, רבי שלמה קרליבך (ליבק) |
| בני דורו | הרש"ר הירש, הרב מאיר להמן הרב עזריאל הילדסהיימר |
| חיבוריו | קונטרס פני זקן |
  | |
הרב יוסף יוזל הכהן אלטמן (בכתיב מיושן: אלטמאנן; בגרמנית: Josef Altmann; כ"ה בתמוז תקע"ח, 29 ביולי 1818 – כ' בחשוון תרל"ה, 1 בנובמבר 1874) היה רב, פוסק וממנהיגי יהדות באדן. כיהן כמזכיר של המועצה העליונה היהודית של באדן (גר') והיה בה חבר רבני. היה רבם של רבים מרבני יהדות גרמניה בדור שאחריו וכינויו היה ה'אובר ראט' (חבר מועצה בכיר).
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד במוסבך (אנ') ליחיאל מיכאל אלטמן שהיגר מכפר קטן בצ'כיה ליד רנשבורג[1] ולרבקה לבית הלד- שטרן מקילצהיים (גר') הרב אלטמן היה רביעי מתוך שבעה ילדים. אביו נפטר כשהיה בן 12[2]. בגיל 14 נשלח ללמוד בבית ספר תיכון בקרלסרוהה ואחריו עבר ללמוד בקלויז[3] של מנהיים אצל הרב יעקב אטלינגר, בעל ערוך לנר, שם למד חברותא עם הרב אליקים געטשליק שלזינגר, לימים דיין בהמבורג.
בשנת ת"ר (1840) התמנה הרב יצחק דב במברגר לרב העיר וירצבורג והקים שם ישיבה. הערוך לנר, שעזב את מנהיים בתקצ"ו (1836), ארבע שנים קודם לכן, יעץ לאלטמן לעבור לישיבת הרב במברגר, ולאחר שלמד בה ארבע שנים, בשנת תר"ד (1844), עבר לאוניברסיטת וירצבורג ולמד בה שני סמסטרים (שנה אחת). לאחר שעזב את וירצבורג השלים את לימודיו באוניברסיטת היידלברג ועבר את הבחינות לקבלת תואר רשמי של "מועמד לרבנות".
בחודש שבט תר"ו (פברואר 1846) נשא לאישה את מינה מינקה בת ר' אפרים גיפל מוסבכר במוסבאך, וכן בשנה זו הוסמך לרבנות. נולדו להם שלושה עשר ילדים, שניים מהם נפטרו בינקותם.
ה"אובר ראט"[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מתן האמנציפציה ליהודי גרמניה, הוכרה יהדות באדן על ידי הנסיך כ"דת נסבלת המוכרת על ידי המדינה", מה שגרם ליהודים להחשב כאזרחים לכל דבר, וללא קהילה יהודית אוטונומית כמו שהיה עד אז. בשנת תקס"ט (1809), יצא "הצו היהודי(גר')" המחייב את היהודים בבאדן לדאוג לעצמם לחינוך כללי, חינוך דתי, עריכת טקסים ציבוריים, מתן תעודות נישואין, תפילה לשלום המלכות וכן כל שירותי הדת. בעקבות כך, הוקמה "מועצה עליונה כנסייתית" (Oberrat der Israeliten Badens(גר')) עבור יהודי באדן, על מנת להעניק שירותי דת ליהודים, כגון הכשרת רבנים, מורים, שוחטים וחזנים. המועצה הורכבה משני חברים רבניים, שני חברי מועצה לא רבניים, שלושה נציגי מחוזות, מפקח נוכרי, ומזכיר. הדוכס הגדול מינה את אלקן רויטלינגן[4] למזכיר המועצה הראשון בשנת תקס"ט (1809), ובשנת 1814 התמנה נפתלי אפשטיין[5] ושימש כמזכיר המועצה עד סמוך לפטירתו.
פועלו הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת תרי"א (1851)[6] עבר אלטמן לקרלסרוהה והתמנה למזכיר המועצה, שם התעמת עם חברי המועצה הרפורמים. מינויו השנוי במחלוקת גרם לחבר מועצה ליבראלי להתפטר. באלול של שנה זו, הערוך לנר כבר פונה אליו בתואר "מורה צדק בקרלסרוהה"[7]. בחודש ניסן תרט"ו (אפריל 1855) מונה לחבר רבני במועצה, תפקיד שכיהנו בו לפניו בין השאר הערוך לנר ור' אשר וולרשטיין בן השאגת אריה. בשנת תרכ"ב יסד קופה לצורכי הציבור, ולאחר שראה שהחינוך היהודי בשפל המדרגה החליט לגייס תרומות ולהקים סמינר למורים[8]. מינה את הרב צבי הירש פלאטו, חתנו של רש"ר הירש ולימים אב"ד קלן, למנהל הסמינר עד שנת תרל"ו. בשנת תרכ"ה יסד קרן עבור אלמנות ויתומים של חזנים ומחנכים יהודים.
לימוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא לימד שיעורים בהלכה לצעירים והדריך אותם בלימודי הוראה על מנת להכינם לסמיכה, וכן הוא העביר שיעור יומי בביתו במשניות לקבוצה שהמשיכה את הלימוד אף לאחר מותו עקב פועלה של רעייתו. הוא הקים ישיבה, לימד בה בשיטה הישיבתית הקלאסית ונהג "לדבר בלימוד" עם תלמידיו בביתו. הרבה להשמיע באוזני תלמידיו את חידושי הערוך לנר והרב במברגר אותם שמע בעצמו מפיהם, כמו כן היה מלמד פירושים על התנ"ך, סדר התפילה, רעיונות מוסריים וביאורים באגדות חז"ל. נהג להעביר שיעורים בהלכה לתלמידי הגימנסיה בקרלסרוהה שבה למד בנערותו. מתלמידיו:
- הרב אלחנן גומפרץ, אב"ד המבורג.
- הרב אליעזר ליפמן קאהן, אב"ד וייסבאדן.
- הרב אליעזר שלזינגר רב מחוז ברטן בבאדן.
- הרב אשר מארקס אב"ד עדת ישורון דרמשטט.
- הרב דוד האנובר אב"ד וונדיסבק.
- הרב יהודה לייב לוינשטיין אב"ד מוסבאך.
- הרב יעקב ברט, ראש קהילת פלהינגן ומורה בסמינר לרבנים בברלין.
- הרב שלמה קרליבך, אב"ד ליבק.
הנהגתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישיבתו לא למדו לימודי חול, אך השמיע את דעתו לתלמידיו כי להבנת התורה כראוי צריך לדעת כמה חכמות כמו מתמטיקה ומדעים[9].
הפרדת הקהילה בקרלסרוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף חיי ר' אשר וולרשטיין ניסו עשרה משפחות להקים בעיר "טמפל" אך שר הפנים אסר עליהם וחייבם להמשיך לשלם מיסים לקהילה כשאר החברים. בתחילת שנות ת"ר (1840) התחילה הרפורמה בעיר להתפתח, ובשנת תרי"א הגיע אלטמן לעיר לאחר שהחרדים התחילו להתארגן באגודה משלהם. בשנת תרט"ו (1855) שלח אלטמן מכתב חריף אל משה פראגר- הרבינר הרפורמי של יהודי מנהיים, בו פסל לחלוטין את הטמפל הרפורמי שהוקם שם, ואת הסידור ה"מתוקן". אלטמן איים על פראגר כי אם לא יחדל ממגמותיו הקיצוניות- ייאלץ האוברראט לפנות אל שר הפנים בתביעה לפטר אותו ממשרת רב עירוני במנהיים. תומכי פראגר החתימו עצומות כנגד האיומים אך ללא הועיל ואלטמן לא חזר בו מהצהרתו.
בשנת תרי"ט (1859) המצב החמיר, ובהוראת הרש"ר הירש והרב במברגר[10] הוקמה קהילה נפרדת בקרלסרוהה, ועקב כך נשות החרדים הפורשים נאלצו לטבול בקהילות סמוכות עקב המחיר המופקע שנתבע מהם על ידי הקהילה הרפורמית (50 זהובים). אלטמן, למרות תמיכתו בהקמת הקהילה הנפרדת נשאר במועצה העליונה ונאבק במתינות ברפורמים, ולמרות זאת הרפורמים נלחמו בו. למרות הפרישה, עד שנת תרכ"ח (1868) המועצה העליונה המשיכה לפעול על שתי הקהילות, אולם אז הוכנס עוגב לביהכנ"ס והסידורים הוחלפו בסידורים "מתוקנים". למרות צערו הרב על הכנסת העוגב (שניגן רק בימי חול), אלטמן לא פרש מהמועצה העליונה מחשש שיקום תחתיו רבינר רפורמי[11]מה עוד שהעוגב ניגן רק בימי חול מה שמתיר לאורתודוקסים כניסה אליו[12].מספר שנים אחרי פטירתו, בעקבות טענות שונות נאלצו בניו להוכיח כי הרב לא התיר את נגינת העוגב. בשנת תרכ"ט עם תחילת פעולת העוגב נאסר על האורתודוקסים להיכנס לבית הכנסת על ידי רש"ר הירש והם הקימו את "קהל עדת ישורון", חדלו לשלם מיסים וקיבלו אישור מהערכאה השיפוטית העליונה בבאדן. בראשות הקהילה החדשה עמד הרב גדליה גויטיין. גם חרדים שלא פרשו הגיעו לבית הכנסת של הקהילה הפורשת, וכן שלחו את ילדיהם לבית הספר של הקהילה. הקהילה החדשה הייתה מבוססת כלכלית, והחזיקה מקוה, בית קברות, מאפייה, מסעדה וג' אטליזים. הפרישה נעשתה ברוחו של הרב במברגר שביקש לצמצם ככל האפשר את פער ההפרדה. למרות השתייכותו של אלטמן לקהילה הכללית הייתה לו אחריות כלל קהילתית והוא נשאר במועצה העליונה. המועצה, שרוב חבריה היו רפורמים הוציאה הודעה ארוכה נגד פרישת האורתודוקסים ורש"ר הירש הגיב בחריפות על הודעה זו באיגרת ארוכה התומכת בפורשים.
פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשבת וירא תרל"ה אלטמן דרש בביתו לחברי הקהילה על מצות הכנסת אורחים, לפתע חש ברע ומצבו הידרדר. הוא הושכב במיטתו ונפטר במוצ"ש בשתיים בלילה. דבר הפטירה נודע בכל גרמניה על ידי הודעות טלגרפיות, ההלויה התקיימה ביום ראשון בשעה 14:00 כ"א בחשוון, 1 בנובמבר 1874. המספידים בביתו היו שניים מבניו, ר' עזריאל הילדסהיימר ור' אשר מארקס, ובבית הקברות- הרבינר הרפורמי וילשטטר שהשכיל לא להזכיר את דבר הפרישה, ולאחריו דיבר ד"ר פריימן שקרא בהספדו לחרדים לחבור לקהילה הכללית. אחריו עלה הרב מאיר להמן ובהספד שנשא שזר תגובה נוקבת וחריפה לדבריו של פריימן. אשתו נפטרה בניסן תרמ"ח 1888 בת 63, בהלוייתה השתתפו רב העיר שוורץ, וילשטטר, מנדל הירש, הרב מארקס מדרמשטט והרב שיפר- רב קהל עדת ישורון קרלסרוהה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על יוסף אלטמן בקטלוג הספרייה הלאומית
- הרב שלמה יוסף מאיר, "ויחי יוסף - תולדות חייו של הרב יוסף הכהן אלטמן זצ"ל", ירושתנו, ספר ראשון תשס"ז עמ' רנג, באתר היברובוקס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שם הכפר: בישופטייניץ (אנ')
- ^ התאריכים ע"פ הערך עליו באנציקלופדיה על רבנים בגרמנית- Biographisces Handbuch der Rabbiner, Teil I: Die Rabbiner der Emanzipationzeit in den deutschen, bohemishen und grosspolnischern Laendern,1781-1871 dearbeitet von Carsten Wilke, Teil 1, Muenchen: K.G. Saur, 2004. No: 0043 ALTMANN joseph-josl.
- ^ בגרמניה של אז היה נהוג שיהודי העיר מממנים כעשרה למדנים שילמדו כל הזמן ובראשם תלמיד חכם גדול.
- ^ במאמר בירושתנו נכתב שנפתלי אפשטיין היה הראשון, אך בויקיפדיה הגרמנית מוסיפים את אלקן רויטלינגן לפניו.
- ^ נפטר בשנת תרי"ב (1852)
- ^ זאת על פי המאמר בירושתנו, אך הוא מציין שם שע"פ אנציקלופדיה לרבנים בגרמנית הוא הגיע לקרלסרוהה שנתיים קודם.
- ^ שו"ת בניין ציון ח"ב קיד.
- ^ בכך הקדים את הרב במברגר שהקים סמינר למורים בוירצבורג.
- ^ פני זקן עמ' 17. יש לציין כי אף הגרי"ד במברגר לא היה בעד לימוד רשמי של לימודי חול, אך למד לבד "על טהרת הקודש"
- ^ ירושתנו כרך ג', עמ' כ"ט. יש לציין שהיה זה לפני שהגרי"ד במברגר התוועד עם מתנגדי הפרישה בפרנקפורט, ואף הוא הורה שצריכים לייסד בית קברות חדש ללא כל נקיפות מצפון. שם, וב"נשיא הלויים", בתוך "כתבי הגרי"ד במברגר" עמ' תקמ"א.
- ^ פעולה זו נידונה בפוסקים, ראו שו"ת מלמד להועיל ח"א סי' ט"ז, מטה לוי ח"ב סי' ו'.
- ^ אלה דברי הברית עמ' יז, כח.