רש"ר הירש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רש"ר הירש
רש"ר הירש
תאריך לידה כ"ד בסיוון ה'תקס"ח
מקום לידה העיר החופשית המבורג (בפועל, תחת כיבוש צרפת)
תאריך פטירה כ"ז בטבת ה'תרמ"ט (בגיל 80)
מקום פטירה פרנקפורט דמיין, הרייך הגרמני
תאריך לידה לועזי 20 ביוני 1808
תאריך פטירה לועזי 31 בדצמבר 1888
מקום פעילות גרמניה
השתייכות נאו-אורתודוקסיה
רבותיו הרב יצחק ברנייס, הרב יעקב עטלינגר
בני דורו עזריאל הילדסהיימר, זכריה פרנקל, אברהם גייגר
חיבוריו אגרות צפון, ספר חורב, פירוש לחמישה חומשי תורה, פירוש לספר תהילים, המצוות כסמלים, יסודות החינוך - שיחות פדגוגיות.

הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, בגרמנית: Samson Raphael Hirsch; כ"ד בסיוון ה'תקס"ח, 20 ביוני 1808כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 31 בדצמבר 1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. במקביל לעמידתו בראשות המאבק ברפורמים ובפוזיטיבים-היסטוריים ולקריאתו לדתיים השמרניים לפרוש מכלל הציבור היהודי שזנח את שמירת המצוות, דגל בעצמו במודרניזציה ואקולטורציה מקיפות ובהשתלבות לשונית, תרבותית ואזרחית באומה הגרמנית בגדרי שיטתו, "תורה עם דרך ארץ".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בהמבורג לרפאל הירש וגלה (אימו) לבית הרץ, אותם תיאר כמשפחה "נאורה ודתית" (erleuchtet religiös). סבו, הרב מנחם מנדל פרנקפורטר (1742-1823), היה ראב"ד אלטונה ומתלמידי הרב יהונתן אייבשיץ, שהתפרנס כסוחר. במכתביו הזהיר את ילדיו מספרי המשכילים, למעט נפתלי הרץ וייזל שאת שיטתו החינוכית חיקה בבית-הספר המודרני שהקים בעיר ב-1812. רפאל (ששינה את שם משפחתו להירש) היה אדוק למדי אך מתקדם; בין היתר היה מגולח למשעי, דבר שהיה עוד חריג אז. דודו של הילד היה משה מנדלסון-פרנקפורטר, מאחרוני משכילי גרמניה, שקרא לעצמו על שם משה מנדלסון. בילדותו למד הירש מפי סבו ואביו, אך הוריו שלחוהו לגימנסיה נוצרית בהנהלת יוהאן גוטפריד גורליט (גר'), בה רכש שליטה בלטינית ובלימודים כלליים. בשל כך, נעדר בסיס מוצק בתלמוד אבל חש אהבה עמוקה לתנ"ך. רק לאחר בר המצווה החל ללמוד גמרא באופן משמעותי.[1]

מורו לתלמוד, ואחת הדמויות שהשפיעו עליו מאוד לצד סבו, היה חכם יצחק ברנייס. הוא הגיע לכהן כרבה של המבורג ב-1821, לאחר ריב ההיכל נגד הרפורמים המקומיים, אחריו עקב הירש בעניין כילד. חכם ברנייס היה בוגר אוניברסיטה אבל שמרן ואדוק. בשנות נעוריו שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל שימש עוזר בבית מסחר. בגיל עשרים נסע אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים קיבל ממנו היתר הוראה.

ב-1829 פנה לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית ואויבו הגדול. הם למדו בחברותא במשך קיץ 1830,[2] ונותרו מיודדים עד שגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון" ב-1836.[3] שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיות, ועל כן לא קיבל תואר אקדמי.

אולדנבורג ואמדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1830, עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן 22. ב-5 באוקטובר 1831 התחתן עם הנה (יוהאנה) יידל, בתו של בנקאי שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים.[4]

ביום הכיפורים ת"ר (18 בספטמבר 1839) הורה להשמיט את כל נדרי מ"טעמים שבהלכה"; שנה לאחר מכן הורה להשיבה, ונימק בפני הקהל כי אף ששינוי כזה מותר, עדיף שלא יעשה בידי רב בודד.[5]

במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. מאבקו שם לא צלח; כשעזב ב-1841 מונה ברנרד וכסלר, רפורמי רדיקלי מתומכי שמואל הולדהיים, למחליפו. במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". שתי היצירות נכתבו בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".

ב-1841 מונה לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר, אוריך ואוסנאבריק, ועבר להתגורר באמדן. שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמים תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

ניקלשבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הירש בשנת 1847

ב-1847 ירש את הרב שלמה קוועטש המנוח כרב הראשי למוראביה, משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה מבחינת הסמכויות שניתנו לנושא בה. ממקום מושבו בניקלשבורג היה אחראי על חמישים ושתיים קהילות. על הרקע למינויו שם כותב מרדכי ברויאר:

החוגים החרדים הבינו שלא יצליחו להשיג מינוי רב כולל מן הסוג הישן ולכן הסכימו למינוי רשר"ה ... מאידך גיסא הסכימו המשכילים למינוי רשר"ה מתוך היותם בטוחים שבסופו של דבר קרובה שיטתו אליהם יותר מאשר אל החרדים

כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו ללבוש קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לערוך חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיני רבים לחוקות הגויים, עורר את כעס החרדים. כך גם נטען כלפיו שביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד. הוא אמנם עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא, אך הדבר כמעט ולא היה נושא לדיון בסביבה המסורתית-יחסית של מוראביה ולכן הקנה לו נקודות מעטות בקרב יריביו השמרנים. את ההתנגדות הגדולה ביותר עוררה תוכניתו להקים בניקולשבורג סמינר מודרני להכשרת רבנים על פי הדגם של ה"קולג'יו רביניקו" בפדובה. המוסד המתוכנן נתפש כאיום חמור בידי החוגים המסורתיים, שחששו עוד קודם מהביקורת של הירש על מוסד הישיבה (הגם שזו הייתה ממילא בצניחה מהירה אפילו בחבל האדוק) ומקריאותיו לרפורמה עמוקה בסדרי החינוך המקובלים. הם הכשילו את היוזמה, שקריסתה הייתה מהגורמים העיקריים שגרמו לו להבין כי חזונו בלתי-ישים בחבל ושעליו לעזוב.

במקביל לעימותיו עם השמרנים, הותקף מהאגף הליברלי על ידי אב"ד פרוסניץ, הרב צבי הירש פאסל. הלה התפלמס עם הירש בחריפות עוד עם פרסום "אגרות צפון", אותו תיאר כעבודה חובבנית שסופרה לא הבחין בין מנהגים פעוטי חשיבות ליסודות מרכזיים; פאסל, יוצא ישיבת פרשבורג, הרבה להלעיג על רמתו בתלמוד של הירש, שטרם לימודיו בישיבה היה כזכור בוגר גימנסיה, גם אם העריך ותמך ברבות מיוזמותיו, בעיקר הסמינר הרבני. מיכאל מילר ציין כי הרב מפרוסניץ היה פעיל קולני עוד בימי הרב הראשי נחום טרייביטש, אך המאבק בין שני אלו היה התנגשות בין מסורת לבין מודרנה. אצל הירש, העימות נסוב על שתי גישות שונות לגבי האופן הרצוי בו יש להחיל את המודרניזציה.[6]

באותו הזמן עסק גם בפעילות פוליטית: הוא נבחר לפרלמנט של מוראביה והיה בין הנאבקים למען האמנציפציה ליהודים, שהוענקה לבסוף רק ב-1867[דרוש מקור].

פרנקפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של הרב הירש. בכיתוב שבתחתית הציור (במקור), הוא מופיע כדוקטור

באותה שעה התרחשו אירועים הרי גורל בפרנקפורט דמיין. לאחר עשור בו הלכה וגברה יד הרפורמים בקהילה, גברה נחישות היסודות השמרניים להתנגד. הם היוו מיעוט גדול ומבוסס, כשליש מהציבור[דרוש מקור], שנהנה גם מתמיכת משפחת רוטשילד העשירה. החיכוך הפנימי, על רקע תהפוכות אביב העמים, הניע את הפרנסים ב-1849 לנסח חוקה חדשה לעדה. קבוצה של מסורתיים שאפה להקים מוסדות משלה ולמסד את מנייני התפילה הפרטיים שלהם (תופעה שהייתה נפוצה בגרמניה בקרב הרפורמים והאורתודוקסים גם יחד בקהילות שנשלטו על ידי הזרם הנגדי) לכדי בית-כנסת נפרד.

ב-28 בינואר 1850 הוגשה בקשה לסנאט של פרנקפורט כשהיא חתומה על ידי אחד-עשרה חברים המבקשים רישיון להתארגנות "קהל עדת ישורון". לפי ההיסטוריון מתיאס מורגנשטרן מספר זה של אחד-עשר חברים הפך ל"מיתוס מכונן" של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה, והונצח על ידי תועמלנים והיסטוריונים מטעמה.[7]

ב-18 ביוני 1850 הסכים הסנאט להכיר ב"קהל עדת ישורון" כישות משפטית, אך חבריה היו עדיין חברים בקהילה היהודית. החברים הציעו את משרת הרב למיכאל זקש מברלין, והלה קיבל אותה ב-9 בנובמבר אך שינה לבסוף את דעתו. אנשי עדת ישורון פנו בבהילות למצוא מחליף ולבסוף עלה שמו של רש"ר, שמונה על ידם לאחר משא ומתן מזורז ותפס את מקומו בעיר באוגוסט 1851. באותו הזמן היה מאוכזב מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים במורביה ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, והפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה וחדשה.

שהותו בפרנקפורט, כפי שציין מורגנשטרן, הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-1876 הפכו למה שההיסטוריון כינה "נרטיב פרנקפורט"; גרסתם כפי שהוצגה על ידי ממשיכי דרכו הייתה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרשר"ה תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית ליהדות המסורתית, וגיבש קהילה משגשגת.[8]

בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידאלי המשלב 'תורה עם דרך ארץ'. קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן ברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פירושים לסידור התפילה ולתהילים.

ב-1854, כשפתח זכריה פרנקל, אבי הקונסרבטיביות, את בית המדרש לרבנים בברסלאו שנראה בעיני רבים מהאורתודוקסים כמענה לצורכי השעה, דרש רשר"ה שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. במהלך השנים הבאות גינה את המחקר של פרנקל בכתובים; ב-1859, כשפרסם את ספרו "דרכי המשנה" בו קבע כי הלכה למשה מסיני משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, יצא נגדו הירש למערכה ציבורית ממושכת שהחלה מפרסום מאמר מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר בכתב-העת "ישורון". הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שהתורה מן השמים במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם הודעה עמומה בתשובה הוא תקף אותו בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כשהרמן כהן הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו וכיצד היה, בעת שיעוריו, מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרשר"ה את ההזדמנות להדגיש את עמדתו. הוא פרסם את האגרת ב"ישורון" וקבע כי כל אלה חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.[9]

פולמוס הפרדת הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס הפרדת הקהילות
ישנם בינינו כאלה, אשר בראותם את מספר הנאמנים בבריתו של הקב"ה הולך ופוחת, ומספר הבוגדים בו הולך ומתרבה; בראותם כי הלבבות מתמעטים, ואין להם הכוח לעמוד בפני התאוות העזות והנסיונות הקשים - חושבים כי אנו מתדלדלים, כי קרב קצנו, אבדה תקותנו. על האנשים האלה להבין כי דוקא אלה שנתנסו בנסיונות קשים ונמצאו שלמים; שעברו עליהם סערות נוראות ונתקיימו; שלא הלכו בעצת רשעים, ולא נתעו אחרי תעתועי המתעים, - הם הם שיביאו לידי תחיה רוחנית, דוגמת התחיה הראשונה בצאת ישראל ממצרים

– רש"ר הירש

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. מכיוון שהרפורמים היוו רוב בקהילה, חוקי המדינה הגרמנית שראו את היהודים כקהילה אחת ומנעו הקמת קהילות עצמאיות הטילו הגבלות מהותיות על האורתודוקסיה. הישגו הגדול היה ב-1876 כשהצליח להשיג מהממשלה את שינוי החוק כך שתתאפשר הקמת קהילה עצמאית. משקמה האפשרות המעשית קרא לכל האורתודוקסים לפרוש מקהילת פרנקפורט דמיין הוותיקה שנשלטה על ידי הרפורמים ולהצטרף לקהילה האורתודוקסית החדשה. לאכזבתו קם לו יריב אורתודוקסי חשוב, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר, רבה של קהילת וירצבורג שחלק על דעתו, וסבר שאם הקהילה הרפורמית תיתן שירותים ראויים לאורתודוקסים ובכפוף לתנאים מסוימים, אין סיבה לפרוש ממנה, ולהפך, יש חיוב הלכתי להישאר בה ולטפח את הכיוון האורתודוקסי. דעתו הובילה לכך שהרוב הגדול של האורתודוקסים סירב לפרוש מקהילת האם בעקבות הרב הירש. בהמשך, הוקמו ברחבי המדינה עוד מספר קהילות נפרדות כאלה. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת קברו של הרב הירש ואשתו, בבית הקברות היהודי בפרנקפורט

בעקבות הפרעות והגזרות ברוסיה פנה הרב יצחק אלחנן ספקטור אל הרש"ר הירש ואישים נוספים בבקשה שיסייעו ליהדות רוסיה, על ידי הפעלת לחץ בדעת הקהל העולמית, וכן על ידי שימוש בקשרים דיפולמטיים. הרש"ר הירש נענה למשימה. ופנה לגורמים שונים, בהם קיסר גרמניה וילהלם הראשון, שהיה דודו של הצאר אלכסנדר השלישי, בבקשה להתערבות. כמו כן, פרסם מאמרים בעיתונות הגרמנית על המתרחש ברוסיה, מאמרים שתורגמו והועתקו לעיתונים נוספים, וגייס כספים לסיוע לפליטים היהודים שברחו מרוסיה. בנוסף, פנה לרבני הקהלות בגרמניה, וביקש מהם לקבוע ימי צום ותפילה בקהילותיהם.[10]

הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו תשעה ילדים. עדות אנקדוטלית לאישיותו המיוחדת היא דאגתו, גם על ערש דווי, לכך שיאכילו בפירורי לחם את הציפורים שבחלונו. אחת מבנותיו היא ציפורה סופי שהתחתנה עם הרב שלמה זלמן ברויאר. בת אחרת היא הסופרת שרה הירש.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמי המצוות במשנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"ר הירש סיווג את המצוות בשישה חלקים המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה:

  1. תורות - עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
  2. עדות - מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
  3. משפטים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
  4. חוקים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים והאדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
  5. מצוות - מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים; צדק כלפי הבורא.
  6. עבודה - טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

רעיון זה הוצג לראשונה בספרו אגרות צפון, והורחב בספר חורב אותו סידר רש"ר הירש לפי שישה חלקים אלו.

רבים נוטים לראות את עיקר חידושו בפרשנותו הסמלית למצוות; כפי שהוצג לעיל נראה שזאת אמת חלקית. בחלקי ה"עדות" וה"עבודה" המעשים והדיבורים סמליים לגמרי, וה"משפטים", ה"חוקים" וה"מצוות" הינם מעשיים על פי רוב, אם כי לפעמים משולב בהם האלמנט הסמלי[דרוש מקור]. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם, שעליה לא היסס רש"ר הירש למתוח ביקורת.[11]

יחסו לתרבות הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-40 של המאה ה-19 עמדו בסימן בירור והצטללות עמדות ביהדות גרמניה לאחר דור של בוקה ומבולקה שהתלוותה למודרניזציה המואצת; בעוד שמורי ההלכה הקשישים המעטים שנותרו ראו בהיכחדות החברה הישנה אסון וחורבן, הירש, שמעולם לא היה רב מסורתי, ראה בכך התפתחות חיובית והזדמנות להשיב את היהדות לתפארתה מקדם ומעבר לעיוותים שדבקו בה – בין היתר בתחום החינוך, שהירש שאף להנחיל בו את העקרונות ההומניסטיים והרציונליים ברוח הנאורות. רק עלייתם של כוחות רדיקליים יותר משמאל, בעיקר עם הצטללותה של התנועה הרפורמית, מיקמה אותו בקוטב השמרני-ריאקציונרי, וגם זה רק באופן יחסי ובגרמניה בלבד.[12] הירש תמך ברעיונות ההשכלה המתונה[13]; הוא אף אימץ שינויים חיצוניים רבים בסדרי בית-הכנסת, כמו מקהלה וכובד ראש בתפילות. במקביל היה קיצוני לגבי כל סטייה מעיקרי הדת, ועל בסיס זה תקף את הרפורמים והקונסרבטיבים, שמייסדיהם בגרמניה נטו לזהירות והמעיטו בשינויים מעשיים. ממניע זהה פסל כל עיסוק במדעי היהדות, שפגעו לדעתו במעמד הבלתי-מעורער של כתבי הקודש והמסורת.

פרופ' יעקב יוסף פטוכובסקי כתב:[14]

"שמשון רפאל הירש לא היה רב אורתודוקסי מהדור הישן. בניקלשבורג כונה לעתים קרובות "רפורמטור" בגלל שלא רק שהאמין בסינתזה בין התורה למודרנה, אלא גם יישם זאת על עצמו... ההדר בתפילות בית-הכנסת האורתודוקסי בפרנקפורט יכל להתחרות בכל מוסד רפורמי... אך החשיבות בסינתזה שיצר נחה בדיוק בכך שמבחינתו חוקי התורה היו בלתי-ניתנים לשינוי כחוקי הטבע. התורה, מבחינתו, כיסתה כל פרט עד לאחרון הדקדוקים במנהג. ברור שלא האמין כלל בהתפתחות של הדת, וברור באותה המידה שבשל כך, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית – זו האחרונה דגלה במחקר ביקורתי של מה שראה ככתובים שנמסרו מפי הגבורה – היו חייבות להיות שיקוץ בעיניו."

יחסו ללאומיות גרמנית ויהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירש הטיף להזדהות עם הלאומיות והתרבות הגרמנית ולהשתלבות גמורה בחיים המודרניים, כל עוד אלה לא סתרו את חוקי הדת. הוא הדגים זאת באופן מעשי בדרכים רבות: בין היתר העריץ את פרידריך שילר ונשא דרשה חגיגית לילדי בית-הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר ב-1859.

כתבו עליו דוד אלינסון ויצחק שורש:[15]

"הירש, ממש כמו הרפורמים, יצר פילוסופיה של היהדות שהותאמה למעמד בורגני להוט להשתתף בתרבות הגרמנית... (שורש ציין ש-) כמותם, הוא הסיר כל דרישה לאוטונומיה משפטית ושימור הדין האזרחי היהודי. הוא התעקש על היות היהדות בעלת אופי דתי בלעדי, הפחית בחשיבות הימים בהם הייתה ליהודים עצמאות, ועיקר את הרעיון המשיחי מהקשריו הפוליטיים. ברציונליות ובהגליאניות שחלק עם הרפורמים, אותם תיעב, אף הוא הדגיש את תכנה המוסרי ושליחותה האוניברסלית של היהדות. ללא ספק, מגננתו הנמרצת על מקורה האלוהי של התורה הרתיחה את הרפורמים, אך אין להתעלם משטחי החפיפה הנרחבים שנכפו על ידי אותם הלחצים החיצוניים."

באשר למעמדו של העם היהודי, הרש"ר הירש רואה את הבסיס להיותו של עם ישראל כעם בתורה, ואת הארץ כאמצעי לקיום דברי התורה[16]; הוא מתאר את ייעודו עם ישראל כעם דווקא, ולא רק כקהילה דתית.

בבשרו "ולקחתי אתכם לי לעם" (לעיל ו, ז). הכריז ה' על התכלית החיובית של גאולת מצרים. לא "קהילה כנסייתית", שתתפלל אליו - אם לדבר במושגים ובלשון של זמננו - ביקש ה' לכונן, כי אם "עם", "אומה", ציבור בעל צביון "חברתי", "מדינה", חייבת לצמוח מגאולה זו, מדינה אשר כל הווייתה "החברתית" תהיה נעוצה בה', בנוייה על ידו, מיוסדת עליו, מעוצבת על ידו ומוקדשת לו.

ביאור לתורה, שמות פרק יב

הוא כתב כי כשם שלקתולים ולפרוטסטנטים יש אגודות דתיות משלהם, כך זכאים לכך היהודים. בימי המאבק ברפורמים, בתגובה לטענותיהם על זיקה אתנית בין יהודים בנוסף לקשר הדתי, "הכין הירש טענה נגדית: היהדות היא קולקטיב דתי גרידא... מבחינתנו - אנו האורתודוקסים גרמנים בני דת משה, והם הרפורמים גרמנים בני דת אחרת."[17]

עם זאת ראה חובה דתית עבור היהודים בכל ארצות פזוריהם, לשמור את חוקי המדינה בה הם נמצאים, ולפעול לטובתה בלב ונפש חפצה, כפי שכתב בספרו "חורב".[18] בדרשתו בט' באב תרט"ו (1855) תקף רב רפורמי שטען כי המשך האבלות ביום הצום מהווה בגידה במולדת. הרש"ר אמר כי לו היו היהודים מייחלים לחידוש לאומי היה הלה צודק לחלוטין, אך הדבר היחיד שמתאבלים עליו הוא ריבונות התורה.[19]

באוקטובר 1850, במכתב תשובה ששלח לשי"ר מפראג בנוגע לילד שלא נימול ושהוריו תבעו לרשמו כחבר הקהילה, הביע רשר"ה את עמדתו כי ראשית כל, אסור לבקש את הרשויות להתערב. הפתרון לסחף ההמון מהדת לא היה בניסיון לכפותה עליו כמימים ימימה אלא בהיפרדות: "כי מי יודע אם לא הגיע ימי ליבון, הגיעו ימי הצירוף לראות בין עובד ה' לאשר לא עבדו".[20]

יחסו לפרשנות אגדות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרש"ר הירש כתב, שאגדות חז"ל מבטאות את רוח היהדות, אך לא באופן מפורש, כי אם ברמזים-

ואז העלו את רוח התנ״ך והגמרא בכתב בחלק ה״אגדות״; אבל גם כאן הסתפקו רק ברמזים, למען תתקיים החדירה העצמית לתוך האגדות ותסייע לגלות את הרוח הנמסר מדור לדור בלימוד שבעל־פה.

אגרות צפון, אגרת יח

ביחס לסמכות דברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, נקט הרש"ר הירש גישה מבדלת בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא

איגרת[21]

יחסו לארץ ישראל ולגלות ולשיבה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרש"ר הירש רואה בארץ ישראל צורך ואמצעי לקיום המצוות, אך לא כמטרה בפני עצמה. עם ישראל התגבש כעם עוד בטרם היות לו אדמה משלו:

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו... התורה, מילוי הרצון האלהי - הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה...

אגרות צפון אגרת ח'

המדינה בימי ממלכת ישראל לא הייתה לעם ישראל אלא אמצעי לקיום יעוד רוחני שמתגשם במצוות התלויות בארץ, ולשם כך הוא נזקק למסגרות לאומיות כארץ וממלכה. אך לאחר שחטא עם ישראל וגלה לבין העמים, נשתנתה דרכו והוא מקיים את ייעודו במעשיהם של יחידים בין האומות, עד אשר תגיע עת הגאולה:

אותה דחיקת הרגלים ואותה ההגבלה בדרך החיים אינן תנאי מהותי של הגלות, אלא חובה, עד כמה שאפשר, להתאזרח במדינה שקבלה אותנו לגור בה, לדרוש לשלום ענייננו אנו שלא במופרד מטובתה של המדינה. ואמנם ההתחברות הזאת אל המדינות שבכל מקום הרי היא אפשרית, בלא שתזיק לרוח היהדות; שכן אותם חיי המדינה העצמאיים של ישראל בימי קדם לא היו עצם ותכלית לעממות ישראל, אלא שימשו אמצעי לבצע בו את ייעודו הרוחני.

מעולם לא שימשו ארץ וקרקע קשר לאיחודו, אלא המשימה המשותפת של התורה היא שהטילה עליו את הקשר הזה ... עד אשר יבוא יום וה׳ יאחד את בני ישראל גם איחוד חיצוני בארץ והתורה תהיה להם שוב ליסוד מוסד של מדינתם, להיות להם לדוגמה ולמופת ולהתגלות ה׳ ותעודת האדם — עתיד, שנועד כתכלית וקץ לגלות, עתיד מקווה אך אין בכוחנו להגשימו למעשה בעצם ידינו

אגרות צפון, אגרת טז

הרש"ר התנגד נחרצות לראשוני חיבת ציון ולרעיון החדש של הלאומיות היהודית כמטרה לגאולת העם, אף בצביונה הדתי, וסבר שהגאולה תלויה בשיבת עם ישראל בתשובה, ולא בהשתדלות מעשית. בספרו חורב כתב:

הננו מחויבים: גם בארצות מושבנו בגולה להתאבל על חרבן ארצנו ולצפות ולקוות, כי ישיב ה׳ את שבות עמו ויקבץ את נדחי ישראל בעת רצון מלפניו, אבל בידיעה נכונה, כי כל אלה יבואו בעתם ובזמנם ורק באופן אם ישראל ימלא את מלואי חובותיו על פי התורה והמצוה, אף החובה ההיא תאסור עלינו ע״י איזה אמצעי חיצוני, להוציא בחזקה לפועל את ההתאחדות הכללית ע״י קנין הארץ.

חורב, מערכת המצוות, פרק כה - חובות המדינה והאזרח

במכתב לרב צבי הירש קלישר מראשוני חובבי ציון, הוא כותב:

להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן ... דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.

שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב

אכן, הוא לא שלל עקרונית פעולות התיישבות של יחידים בארץ ישראל, והיה שותף בפעילות ארגון הפקוא"מ, שסייע ליישוב הישן בארץ, ואף פרסם מכתב קריאה לסיוע למושבה פתח תקווה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגרות צפון" ו"חורב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1836 הוציא רש"ר הירש, את ספרו הראשון, אגרות צפון, בשם עט ("בן עוזיאל"). הספר נכתב כחליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, רב צעיר השומר אמונים למסורת. בנימין שוטח את טענותיו ותלונותיו על היהדות, ונפתלי מעורר אותו לשים לב לכך, שבעצם כל היכרותו עם היהדות היא חלקית חיצונית ושטחית, והוא לא בחן מעולם את השקפותיה של היהדות ביחס לשאלות היסוד, לתכלית האדם, ולתפקידו של עם ישראל. לאורך האגרות נפתלי סוקר את משמעותה של היהדות, ואת תפקידן של המצוות, ודרך כך משיב לתלונותיו של בנימין. הוא מסביר שבמשך הדורות נשמר במסירות הקיום המעשי של המצוות, אך הרוח שעומדת בבסיסן נשכחה במהלך הדורות, ובשל כך בני הדור פוגשים יהדות בלתי מובנת ורבים מהם עוזבים אותה. הוא מציב כמשימה לדור את שאיבת רוח היהדות מתוך היהדות עצמה - התנ"ך ודברי חז"ל, ולא ממקורות חיצוניים, ובכך להפוך את היהדות למובנת. ומציג את תוכניתו לכתיבת ספר שיבאר את המצוות וטעמיהן; ספר זה יצא בהמשך בשם חורב, בו הוא מרחיב את הטעמים של כל מצווה ומביא חלק מן ההלכות.

החוברת אגרות צפון נחלה הצלחה כבירה. היינריך גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם ממנה כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש כדי ללמוד ממנו ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, אף על פי שפנה להפוך לאחד ממבשרי היהדות הקונסרבטיבית ולאויבו המושבע, כינה גרץ את הרש"ר הירש "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כיצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

בהוויה החרדית (שיוצאי מזרח אירופה נעשו בה דומיננטיים לגמרי) נדחקה דרכו הצידה, בפרט בעניין "תורה עם דרך ארץ". כיום מתורצת גישה זו כאמצעי שהיה נכון לשעתו בלבד כדי למנוע נטישה המונית של הדת; עם זאת, בשל מעמדו המכריע כאחד מאבות החרדיות ובניגוד לרבנים חדשניים אחרים בני דורו, רש"ר כן נחשב כרב מקובל בקרב הציבור והגותו נלמדת, לעתים תוך הסתייגות או התעלמות מקטעים שונים במשנתו.

עוד סביב מלחמת העולם הראשונה החלו צעירים, דור שלישי ל"תורה עם דרך ארץ", להתרחק מרעיונותיו תחת השפעת מה שכונה אז "כת האוסטיודן". נכדו יצחק ברויאר ואחרים העריצו את יהודי מזרח אירופה, שנראו להם אותנטיים ושורשיים, בניגוד למה שתפשו כקיום המנוון ומלא-הסתירות של הוריהם שהיו שקועים בתרבות הגרמנית. רגשות אלה באו לידי ביטוי בין היתר בהקמת 'אגודת ישראל' ב-1912, ובעיקר בפנייה של רבים בגרמניה לקבל חינוך בישיבות בליטא ובפולין.[22] הבוגרים שיצאו משם, כמו הרב יחיאל מיכל שלזינגר, תוארו על ידי כריסטיאן קראפט כנציגי מגמת "הלאה מהירש!"[23]

התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון ב-1933 נראו כאישור גורף לתחושות אלה. בעוד שרבים הגנו על הסינתזה ההירשיאנית וסירבו להסכין עם קביעת הנאצים שהם זרים לתרבות אירופה, אחרים אימצו במלואו את האתוס הלמדני והמסתגר של המזרח. ב-1934 חיבר שמעון שוואב הצעיר את "שיבה ליהדות" (Heimkehr ins Judentum), בו תיאר את "תורה עם דרך ארץ" כצורך השעה שנכפה על רשר"ה בתוקף הנסיבות; הייתה זו התנערות מפורשת ראשונה של חניך השיטה ממנה. שוואב, שהיה לאידאולוג חרדי ליטאי, המליץ לצנזר שני מכתבים בשו"ת 'שמש מרפא' בהם דן הירש באי-תקפותן של התפישות המדעיות של חז"ל מפני ש"הם שנויים במחלוקת וודאי לא יובנו, ופרסום רק היה מביא צרות."[24]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו
  • Eliyahu Meir Klugman .Rabbi Samson Raphael Hirsch: Architect of Judaism for the Modern World. Brooklyn, NY: Artscroll Mesorah, 1996. ISBN 0-89906-632-1.
אודות כתביו
  • מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. ובאתר דעת.
  • הרב יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185 – 199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "שרידי אש", חלק ד', וכן בספרו "לפרקים". כן הובא גם בסידור תפילות ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק.
אודות שיטת תורה עם דרך ארץ
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שני: חכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות. הוצאת עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, תל אביב תשס"ב2002, עמ' 108 - 119.
  • הרב שלמה וולבה, בעניין תורה עם דרך ארץ, המעין, תשרי תשנ"ב. ובאתר דעת.
  • פרופ' מיכאל רוזנק, להיות "תמים עם ה'" - חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו. ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד) עמ' 226–245. ובאתר דעת.
  • אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 68–81, 157-177, 182-208, 269-303, 375-408, 449-465, 508-532.
  • אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, פרקים בתולדות האידאל החינוכי של תורה עם דרך ארץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשמ"ז. פרקים א-ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו ומאמריו
הגותו ומשנתו
מאמרים עליו ועל תורתו
ביוגרפיה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roland Tasch, Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext, Walter de Gruyter, 2011. עמ' 37–40 (להלן: טאהש); Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976. עמ' 53-55.
  2. ^ Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 28.
  3. ^ Moshe Aberbach, Jewish Education and History: Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
  4. ^ Meir Hildesheimer, Matthias Morgenstern, Rabbiner Samson Raphael Hirsch in der deutschsprachigen jüdischen Presse, LIT Verlag Münster, 2013. עמ' 264.
  5. ^ מרדכי ברויאר, "פרקים בתולדות רשר"ה", עמ' 9.
  6. ^ על הירש במוראביה, ראו: Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 153–155, 302-304, 177-229.
  7. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem:, Page 136
  8. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002, עמ' 135–143 וכו'.‏Werner Eugen Mosse, Arnold Paucker, Reinhard Rürup (עורכים), Revolution and Evolution, 1848 in German-Jewish History, Mohr Siebeck, 1981. עמ' 271-272.
  9. ^ דוד אלינסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Jewish Religion and Identity in the Modern World, Scholar's Press, 1994. עמ' 17.
  10. ^ שו"ת שמש ומרפא עמ' רמט-רנח
  11. ^ אגרות צפון, אגרת י"ח, באתר HebrewBooks
  12. ^ Aryei Fishman, Judaism and Modernization on the Religious Kibbutz, Cambridge University Press, 1992. עמ' 33, 37.; Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995. עמ' 77-79.
  13. ^ Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976, 1976. עמ' 50-52.
  14. ^ Jakob Josef Petuchowski ,Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 229.
  15. ^ דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 18-19.
  16. ^ אגרות צפון אגרת ח, ביאור לתורה דברים פרק לב
  17. ^ מיכאל סילבר, פעמי לב העבר"י בארץ הגר, יד בן-צבי.
  18. ^ חורב, חלק מצוות, פרק חובת המדינה והאזרח, באתר HebrewBooks
  19. ^ חורב, חלק עדות, פרק תעניות, באתר HebrewBooks‏Alan Mittelman, Some German Jewish Orthodox Attitudes toward the Land of Israel and the Zionist Movement.‏ טאהש, עמ' 204-205.‏
  20. ^ שו"ת שמש מרפא, עמ' ר'.
  21. ^ איגרת מועתקת מכתב ידו, ראו: מרדכי ברויאר, מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל, בתוך: המעין, כרך ט"ז, גליון ב', ירושלים, טבת תשל"ו 1976, עמ' 4. משנתו זו של הרב הירש, נכתבה על ידו במהדורה הגרמנית של ספרו חורב, בהקדמה. ההקדמה לא מופיעה בתרגומו של משה זלמן אהרנזון, אבל כן מופיעה בתרגומו של יצחק פרידמן. הקטע המדובר מצוטט בעברית במאמרו של הרב שלמה וולבה, בן-ישיבה כרב, בתוך: המעין, תשרי תשכ"ו, עמ' 15.
  22. ^ מרדכי ברויאר (היסטוריון), Jüdische Orthodoxie im Deutschen Reich 1871–1918.‏ Athenäum, 1986. עמ' 285-287.
  23. ^ Christian Kraft, Aschkenas in Jerusalem, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014. עמ' 157-162.
  24. ^ מלך שפירא, Torah im Derekh Erez in the Shadow of Hitler (ראה שם עמ' 96, הער"ש 14). Torah u-Madda Journal,‏ 23 בדצמבר 2007.