יו מקולוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יו מקולוק
Hugh McCulloch
יו מקולוק
יו מקולוק
לידה 7 בדצמבר 1808
קניבנק, מיין, ארצות הברית
פטירה 24 במאי 1895 (בגיל 86)
מחוז הנסיך ג'ורג', מרילנד, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות רוק קריק, וושינגטון, ארצות הברית
השכלה מכללת באודוין עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בנקאי, עורך דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר האוצר של ארצות הברית ה־27 וה-36
9 במרץ 18653 במרץ 1869
(4 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית אברהם לינקולן
אנדרו ג'ונסון
31 באוקטובר 18847 במרץ 1885
(18 שבועות ויומיים)
תחת נשיא ארצות הברית צ'סטר ארתור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יוּ מקולוקאנגלית: Hugh McCulloch;‏ 7 בדצמבר 1808 - 24 במאי 1895) היה בעל הון אמריקאי, שלקח חלק מרכזי במימון מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא כיהן בשתי תקופות כהונה בלתי רצופות כמזכיר האוצר של ארצות הברית תחת שלושה נשיאים. בתחילה הוא התנגד ליצירת מערכת הבנקים הלאומיים, אך המוניטין שלו כראש בנק אינדיאנה בשנים 18571863 שכנע את מחלקת האוצר להביאו כדי להשגיח על המערכת החדשה כמפקח על המטבע בשנים 1863–1865. כמזכיר האוצר בשנים 1865–1869 הוא צמצם את החוב העצום שנוצר כתוצאה מניהול המלחמה ודאג להחזרתו והקים מחדש את מערכת המיסוי הפדרלית בשטחי הקונפדרציה לשעבר. הוא ניסה ללא הצלחה להחזיר בצורה מהירה את תקן הזהב.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יו מקלוק נולד בקניבנק שבמיין. הוא היה בנם של יו מקולוק האב, אחד מבוני הספינות הגדולים ביותר בניו אינגלנד ושל רעייתו, אביגיל פרקינס. הוא התחנך באקדמיית תורנטון שבסאקו, מיין ולמד שנתיים בקולג' בוודין, אך עזב את לימודיו בשל בעיות בריאות. הוא שימש כמורה בבית ספר ולאחר מכן למד משפטים בבוסטון וב-1833 הוא החל לעסוק בעריכת דין בפורט ויין שבאינדיאנה. הוא היה הגזבר והמנהל של הסניף המקומי של בנק אינדיאנה בזיכיון המדינה ונשיא הבנק עצמו בשנים 18351857 ולאחר מכן ועד 1863 נשיא הבנק שירש אותו, בנק אינדיאנה.

בנק אינדיאנה נוסד ב-1833 כתגובה לסגירתו של הבנק השני של ארצות הברית (אנ'). אינדיאנה הייתה עדיין אזור שומם ושם בנק ממזרח ארצות הברית לא היה מוכן לפעול במדינה הצעירה. מקולוק היה אחד מאנשי העסקים הבולטים באינדיאנה, ואף על פי שלא היה לו ניסיון קודם בבנקאות, הוא מונה לתפקיד בשל היותו האדם המוכשר ביותר שקיבל על עצמו את המשימה. הוא ניהל את הבנק ביעילות רבה והפך אותו לאחד היציבים ביותר בארצות הברית עד לסגירתו ב-1859 ואז השטרות של הבנק הוחלפו בשטרות פדרליים מהבנק הלאומי החדש. לאחר מכן הוא עבר להיות נשיא הבנק השני של אינדיאנה, תפקיד בו הוא שימש עד 1865.

על אף התנגדותו המוקדמת לחוק הבנקאות הלאומית של 1862, הוא נבחר ב-1863 על ידי מזכיר האוצר סלמון צ'ייס לשמש כמפקח הראשון על המטבע.[1] במהלך 22 חודשי כהונתו בתפקיד זה קיבלו 868 בנקים לאומיים זיכיון מבלי שאף אחד מהם כשל. כמבקר הראשון המליץ מקולוק על שינויים מרכזיים בחוק הבנקאות, וחוק הבנקאות הלאומי של 1864 שנבע ממנו נותר היסוד למערכת הבנקאות הלאומית.[2]

מזכיר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 במרץ 1865 מונה מקולוק על ידי הנשיא אברהם לינקולן כמזכיר האוצר ה-27 של ארצות הברית.[1] על מינויו הוחלט בעיקר בשל השפעתו על הבנקים המדינתיים הקיימים. בבוקרו של היום בו נרצח הנשיא לינקולן הוא העיר, "מעולם לא ראיתי את מר לינקולן כה עליז ומאושר... הנטל בו הוא נשא במשך ארבע שנים ארוכות, שבו הוא נשא בגבורה הירואית, הוסר מעל כתפיו. באופן מעשי המלחמה הסתיימה. האיחוד היה בטוח".[1] מקולוק המשיך לכהן כמזכיר האוצר גם בקבינט של הנשיא הבא, אנדרו ג'ונסון עד לתום נשיאותו ב-1869.

מקולוק התמודד מיד עם תחילת כהונתו עם אינפלציה שנגרמה מהנפקת שטרות הכסף בתקופת המלחמה והוא המליץ על הוצאתם מהמחזור וחזרה לתקן הזהב.[2] בדוח השנתי הראשון שהוגש על ידו ב-4 בדצמבר 1865, הוא דחף בתקיפות להוצאה מהמחזור של שטרות הכסף כשלב מקדים. עם זאת, צעד זה הפחית את כמות הכסף והיה בלתי פופולרי בתקופה שלאחר המלחמה, השיקום וההתרחבות מערבה.

בהתאם להצעתו אושר ב-12 במרץ 1866 חוק שאישר את הוצאתם מהמחזור של יותר מ-10 מיליון דולר תוך שישה חודשים ולא יותר מ-4 מיליון דולר נוספים בכל חודש לאחר מכן. חוק זה נתקל בהתנגדות חזקה וב-4 בפברואר 1868 הוא בוטל לאחר שרק 48 מיליון דולר הוצאו מהמחזור. המאבק על השבת החוק נמשך בחמישים השנים הבאות. מקולוק גם התאכזב מהחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית לאשר את התאמתם לחוקה של שטרות הכסף.

במהלך תקופת כהונתו כמזכיר האוצר, נקט מקולוק במדיניות להפחתת החוב שנבע מהמלחמה וחודשו גביית המיסים הפדרליים במדינות הדרום.

כלכלת תקופת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים מומנה בעיקר על ידי הנפקת איגרות חוב לטווח קצר ולטווח ארוך ועל ידי הלוואות, בנוסף לאינפלציה שנגרמה על ידי הדפסת שטרות הכסף והטלת המיסים החדשים. המחירים הסיטונאים יותר מהוכפלו והורדת שיעור האינפלציה הייתה בראש סדר העדיפויות של מקולוק. בעדיפות גבוהה, ושנויה במחלוקת, הייתה שאלת המטבע. שטרי הכסף הישנים, שהונפקו על ידי הבנקים המדינתיים, הוצאו מהמחזור, והשטרות שהונפקו על ידי הקונפדרציה היו חסרי ערך. הבנקים הלאומיים הנפיקו שטרות בשווי של 207 מיליון דולר, שהיו מגובים בזהב ובכסף. האוצר הפדרלי הנפיק 428 מיליון דולר בשטרות הכסף "הירוקים", שהיו הילך חוקי אך לא היה להם גיבוי בכסף או בזהב. בנוסף, היו במחזור כ-275 מיליון דולר במטבעות. מדיניות הממשל החדש שהוכרזה באוקטובר הייתה להסב את כל השטרות לכסף בגיבוי מתכות, זאת בכפוף לאישור הקונגרס. ב-18 בדצמבר 1865 העביר בית הנבחרים את "החלטת אליי" ברוב של 144 תומכים מול 6 מתנגדים. בסנאט המצב היה שונה, שכן שחקן המפתח שם היה הסנאטור ג'ון שרמן, שאמר שהורדת שיעור האינפלציה לא הייתה חשובה כמו מימון החוב הלאומי לטוח קצר ולטווח ארוך. המלחמה מומנה כאמור בעיקר על ידי הגדלת החוב הלאומי, ובנוסף מיסוי ואינפלציה. החוב הלאומי עמד על 2.8 מיליארד דולר. באוקטובר 1865 רוב החוב היה בהלוואות זמניות לטווח קצר. הבנקאים בוול סטריט האמינו שהכלכלה תצמח במהירות, הודות לפיתוח החקלאות באמצעות חוק החוות, סלילת מסילות ברזל נוספות, במיוחד שיקום המסילות בדרום ופתיחת הקו הטרנס-יבשתי אל המערב, ובמיוחד פריחת התעשייה במהלך המלחמה. השאיפה הייתה שהיחס בין ערך השטרות לבין הזהב יהיה 145 דולר בשטרות תמורת 100 דולר בזהב, והאופטימיסטים סברו שהדרישה החזקה לכסף בתקופת השגשוג תאזן את היחס בין השטרות לזהב. באפריל 1866 הושגה פשרה שהגבילה את האוצר לצמצום המטבע בערך של לא יותר מ-10 מיליון דולר למשך שישה חודשים. בינתיים דחה הסנאט את חוק החוב הלאומי ובית הנבחרים לא יכול היה לפעול. בראשית 1867 הפך השגשוג שלאחר המלחמה למציאות והאופטימיסטים רצו לשים קץ לצמצום המטבע, כפי שבינואר 1868 הורה הקונגרס. בינתיים הנפיק האוצר איגרות חוב חדשות בריבית נמוכה כדי לממן מחדש את החזר החוב לטווח קצר. בעוד ששטרי הכסף הישנים של הבנקים המדינתיים נעלמו מהמחזור, השטרות החדשים של הבנק הלאומי, בגיבוי המתכות, נפוצו עוד ועוד. ב-1868 הייתה האינפלציה כבר בשיעור נמוך מאוד.[3]

כהונה שנייה כמזכיר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום נשיאותו של ג'ונסון סיים מקולוק את כהונתו כמזכיר האוצר והוא עבר לאנגליה, שם בין השנים 18701876 הוא היה חבר בחברת הבנקאות Jay Cooke, McCulloch & Co.‏.

מאוקטובר 1884 ועד לתום נשיאותו של צ'סטר ארתור במרץ 1885 כיהן מקולוק פעם נוספת כמזכיר האוצר. במהלך שישה חודשים אלו הוא המשיך להיאבק למען מטבע המבוסס על תקן הזהב והזהיר שהטבעת מטבעות הכסף חייבת להפסק.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואיו הראשונים של מקולוק היו ליוניס הארדי, שנפטרה בצעירותה. נישואיו השניים היו לסוזאן מאן, מורה במקצועה, שאותה הוא הכיר בפורט ויין ב-1836 כאשר הייתה אלמנה צעירה. לזוג נולדו שישה ילדים. יו מקולוק נפטר ב-24 במאי 1895 בביתו, הולי היל שבמחוז הנסיך ג'ורג' שבמרילנד, לא הרחק מוושינגטון. הוא נטמן בבית הקברות רוק קריק שבוושינגטון.

מורשתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדבריו של ההיסטוריון הכלכלי אלן מסקין, הקריירה של מקולוק מדגימה את החלוץ המערבי כבנקאי ואת הבנקאי כאיש המוסר הנוצרי. הוא היה אדם שזכה לחינוך טוב, אך לא היה לו ניסיון בעסקי הבנקאות. יושרו הוכח כנכס חיוני בעידן של התנהגות שפלה וכסף נייר מפוקפק. האתגרים הגדולים שלו באו לידי ביטוי בבניית מערכת בנקאות חדשה לגמרי במהלך המלחמה, ואחריה מימון של החוב הלאומי העצום. החוק של הקונפדרציה נשמט ומעולם לא שולם. החידה הגדולה ביותר הייתה הטיפול ב-428 מיליון דולר של השטרות הירוקים, בעידן בו מקולוק, כמו כל הכלכלנים השמרניים, דחה את כסף הנייר. התרופה שלו הייתה להשיב את התשלום המגובה בכסף ובזהב והוצאת השטרות מהמחזור. מדיניות צמצום זו הוציאה את הכסף מהמחזור, הורידה מחירים, שכר ורווחים, והפעילה לחץ כבד על בעלי החוב. המפלגה הרפובליקנית גיבתה בכל מקרה את תוכניתו של מקולוק ובשנותיו במחלקת האוצר הוא עשה חיל.[4]

בניין המעונות בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד נקרא על שמו.

שירות ספינות המכס של ארצות הברית ויורשו משמר החופים של ארצות הברית קראו בשמות של ספינות שלהם על שמו של מקולוק. ספינת המכס, שעברה בהמשך לצי ארצות הברית שירתה תחת פיקודו של ג'ורג' דיואי בקרב מנילה במלחמת ארצות הברית-ספרד וספינת משמר החופים שירתה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת וייטנאם.

המקור בר הסמכא ביותר לתולדות חייו של מקולוק הוא הספר שהוציא ב-1888 בשם "אנשים ואמצעים במחצית מאה" (Men and Measures of Half a Century). מקולוק היה אחרון חברי הקבינט של לינקולן שנותר בחיים.

ב-1980 נרשם ביתו בפורט ויין במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יו מקולוק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]