ישראל קפלן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

ישראל קפלןיידיש: קאַפּלאַן; 29 במרץ 1902, כ"א באדר ב' תרס"ב, וולוז'ין, פלך וילנה, ליטא הרוסית4 בספטמבר 2003, ז' באלול תשס"ג) היה מחנך, סופר יידיש והיסטוריון יהודי ליטאי-ישראלי. ממניחי היסודות לאיסוף השיטתי של עדויות על אודות השואה ולתיעוד הפולקלור וההומור השחור של היהודים בגטאות ובמחנות. חתן פרס מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש (1987).

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל קפלן נולד באביב 1902 בעיירה וולוז'ין, פלך מינסק, רוסיה (כיום בבלארוס), בנם של ביילה (ילידת העיירה) והרב יהושע קפלן (יליד מחוז בוברויסק, פלך מוהילב), ואח לחמישה. התחנך ב"חדר" ובישיבות, ולמד גם לימודי חול. ב-1919 עבר לעיר קובנה, שהייתה לבירתה בפועל של ליטא העצמאית. למד בסמינר למורים, והורה בבתי ספר עבריים בעיר. למד היסטוריה באוניברסיטת קובנה, ואת התזה שלו כתב על האינקוויזיציה הספרדית.[1] היה פעיל בחוג הסופרים הצעירים "מיר אליין". נישא ללאה גרינשטיין (ילידת סיאד (Seda) (אנ')1903), אחות במקצועה ומשוררת. בני הזוג היו הורים לשניים: שלום (שוֹליק) (1933) ויהודית (1937).

את דרכו הספרותית החל ב-1926 עם פיליטונים שפרסם ב"קאָוונער טאָג", והמשיך לפרסם סיפורים, פיליטונים, מחזות ומאמרים בעיתונים היידיים הציוניים "דאָס וואָרט" ('המילה', ביטאון צ"ס בליטא) ו-"די אידישע שטימע" ('הקול היהודי', יומון יהודי ליטא הציוני) ובכל המאספים הספרותיים שהתפרסמו בקובנה בין 1930 ל-1940. בסיפוריו הרבה בתיאורים מהווי יהודי ליטא, ביידיש ליטאית עסיסית. חיבר ספרי לימוד בעברית ובליטאית.

עם הפלישה הנאצית בקיץ 1941 וכינון גטו קובנה נכלא בגטו עם אשתו וילדיו. כבר באוגוסט 1941, בראשית ימי הגטו, התמנה לכתוב ולערוך בחשאי את רשומות הגטו. בפברואר 1942 גורש לגטו ריגה (וגם משם הצליח להעביר לקובנה דו"ח מפורט על גורל 450 היהודים מקובנה שגורשו עמו). בהמשך שהה בגטו שאוולי, ובמחנות הריכוז קייזרוואלד (ליד ריגה), פוניבז', שטוטהוף ולבסוף דכאו (בדרום גרמניה). בכל תקופת השואה התמיד, בחשאי ותוך סיכון עצמי, בתיעוד הפולקלור וההומור השחור של האסירים בגטאות ובמחנות. קפלן שרד, וכמוהו בנו (שהתאחד עמו במרץ 1946), אך אשתו ובתו נספו בשואה: בתו, שהתחבאה אצל ליטאית, נתפסה ביוני 1944 והובלה לפורט התשיעי, שם נספתה; ואשתו נספתה בחיסול גטו קובנה ביולי 1944.[2] בשואה נספו גם הוריו, שהתגוררו בווידוּקלֶה (Vidukle)(אנ') שבמחוז רָסייני, שם כיהן אביו כרב העיירה,[3] וכן אחיו הצעירים ליבה-חביבה סידרֶר, יאשה (יעקב) קפלן ושיינה-חיה רוזנשטיין ומשפחותיהם.[4] במלחמה אבדו גם כל כתבי היד שלו.

לאחר השחרור נותר בגרמניה ועבר לעיר מינכן שבאזור הכיבוש האמריקאי, שם התרכזה שארית הפליטה. את מחקרו על השואה החל שם. מיד עם השחרור החל לעסוק בגביית עדויות מהניצולים ובאיסוף תיעוד על השואה. החומר שנאסף במחנות העקורים רוכז במינכן, ולאחר קום מדינת ישראל נשלח לירושלים והיה אחד מנדבכי היסוד של "יד ושם". יחד עם משה יוסף פייגנבוים היה מיוזמי ומייסדי הוועדה ההיסטורית המרכזית (צענטראלער היסטאָרישער קאָמיסיע) שליד ועד שארית הפליטה באזור האמריקאי בגרמניה, והיה המזכיר המדעי שלה. ערך את כתב העת "פֿון לעצטן חורבן" (צייטשריפט פאר געשיכטע פון יידישן לעבן בעתן נאצי-רעזשים; 'מן החורבן האחרון: כתב עת לתולדות החיים היהודיים בתקופת המשטר הנאצי'), שהתפרסם מטעם הוועדה בשנים 19461948. בעשרת הגיליונות שלו רוכז לראשונה מידע על השואה, שסוכם באופן מדעי. כתב וערך בעיתון היידי של שארית הפליטה בגרמניה: "אונדזער וועג" ('דרכנו'), בעריכת לוי שליט.

בעידודו של הסופר היידי ה. לייוויק, שביקר בגרמניה ב-1946, החל קפלן לפרסם בקובצי "פֿון לעצטן חורבן" את החומר הפולקלורי שצבר על פיסות הנייר שאסף והסתיר במהלך המלחמה ובזיכרונו – מימרות, הלצות והומור שחור מפי יושבי הגטאות והמחנות. בשנת 1949 פרסם בהוצאת הוועדה ההיסטורית המרכזית במינכן את החומר הפולקלורי כקובץ "דאָס פֿאָלקס-מויל אין נאצי-קלעם: ריידענישן אין געטאָ און קאצעט" ('פי העם בצבת הנאצים: מימרות בגטו ובמחנה הריכוז'). (מהדורה ב' מורחבת הופיע בהוצאת בית לוחמי הגטאות בשנת תשמ"ב-1982). בהמשך העלה את הכתב חומר נוסף.

בראשית שנת 1949, לאחר קום מדינת ישראל, עלה ארצה והשתקע בתל אביב. בארץ המשיך לעבוד בהוראה, ובמשך 14 שנה שימש כמורה להיסטוריה ומחנך בבית הספר ביאליק בעיר. במקביל התמיד בחקר השואה, פרסם שורת מונוגרפיות על חורבן קהילות ליטא, ועסק בעבודה ספרותית, בעיקר ביידיש, ופרסם סיפורים ומסות.

כתב לעיתונים וכתבי העת היידיים בישראל, בהם "די גאָלדענע קייט, "לעצטע נײַעס". כן כתב בעיתוני היידיש באפריקה: "אַפֿריקאַנער אידישע צײַטונג", "דרום־אַפֿריקע" (יוהנסבורג). כן פרסם מאמרים בנושאים ספרותיים גם בעיתונות העברית, והיה עורך בכתבי עת ספרותיים שונים. היה חבר מערכת ספרי הזיכרון "יהדות ליטא".

הסופר לוי שליט, בביקורתו על ספרו של קפלן "שליאך און אומוועג" ('משעול ולא-דרך'; 1964) ב"מעריב", כתב:

"סיפוריו של קפלן כוללים שטחים שונים מן החיים היהודיים בליטא. אולם עטו נמשך במיוחד לפרבר, לרחובות ובתים שבירכתי עיר. בסימטאות העוני מוצא הוא לרוב את נושאיו, וממילא בוקעת ועולה נעימה סוציאלית חריפה ברבים מסיפוריו. קפלן איננו מביע עמדה לגבי המיבנה הסוציאלי של החברה, אבל האמן שבו הוא כאן "צד" ברור ומוחלט. עם זאת שזורים סיפוריו של קפלן בנימת ההומור הדק והמיוחד של מחברם... ספרו של ישראל קפלן תופס מקום מיוחד בסיפורת של ספרות אידיש והוא נכס רב-ערך בספרות על היהדות הליטאית. יש בו ריאליות של היסטוריון וליריות של מספר-אמן."[5]

ש' דב מ"חרות" קבע כי קפלן "לא רק שולט במכמני שפת האידיש; הוא גם מעשירה ומגוונה בסגנונו המיוחד. ואנו קוראים דברים בהשתאות רבה. ואכן יודע המחבר לספר... ראוי הספר שיתורגם לעברית – ולאלתר, כי אין דומה לספר זה מבחינת הידע וצורת ההגשה הספרותית שבו".[6] יוסף פרידלנדר כתב בביקורת על "געשליידער" (1970) כי

"לשונו של ישראל קאפלאן היא יידיש-ליטאית עסיסית ועממית. בימים שלפני המבול ניתן היה לומר על לשון זו, כי "טועמיה חיים זכו", שכן היא שימשה את הקיום היהודי והעמידה לרשותו את אוצרותיה הבלתי-מוגבלים כמעט. לשון זו עצורה בסגנונו של קאפלאן והיא מדובבת בניביה, בדימוייה, ובשלל קולותיה וגווניה הרבים. חנה העממי של הלשון פרוש על גבורי הסיפורים ועל האוירה המתוארת בהם... [...] לספר על השואה ועל הניצולים בסגנון משובח ובשפה ברורה וצלולה, שליוותה את המוני בית ישראל בחייהם ובמותם."[7]

מ-1964 ועד מותו פרסם תשעה קבצים ובהם סיפורים ומאמרים ביידיש מפרי עטו. עבודתו הספרותית זיכתה אותו בפרסים: בשנת 1977 זכה בפרס מטעם אגודת הסופרים היידיים בישראל (יידישן שרייבער-פֿאראיין אין ישראל); ב-1982 - בפרס פּינֶס; בשנת 1987 - בפרס מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש; וב-1995 - בפרס דוד הופשטיין ליצירה ספרותית ביידיש.

ישראל קפלן נפטר בירושלים בספטמבר 2003 בשיבה טובה, בגיל 101. זמן קצר לאחר פטירתו הופיע ספרו האחרון, "פֿון פֿאָלקסמויל און מיַינס" ('מפי-העם ומשלי').

חומרים מארכיונו שמורים בספרייה הלאומית, במכון גנזים ובבית לוחמי הגטאות.

בנו, ד"ר שלום אילתי, הוא אגרונום, מורה דרך ועורך. נישא למרים (בת אחיו של הסופר נח שטרן), ספרנית, והיה אב לשלושה וסב לנכדים.[8]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י[עקב] דומבליאנסקי, בהשתתפות ישר' קפלן, ספר התלמיד – שחר, 4 כרכים, קובנה: א’ פטשק, תרצ"ח. (חלק ב: לשנת הלמודים השניה, תרצ"ח; חלק ג בשם: "שחר-ספר למוד ומקרא", חש"ד; חלק ד: חש"ד)
  • דאָס פֿאָלקס-מויל אין נאצי-קלעם: ריידענישן אין געטאָ און קאצעט, מינכן: צענטראלע היסטאָרישע קאָמיסיע ביים צ"ק פֿון די באפֿרייטע יִידן אין דער אמעריקאנער זאָנע אין דייטשלאנד, 1949.
    • מהדורה ב מורחבת: דאָס פֿאָלקסמויל אין נאצי-קלעם: ריידענישן אין געטאָ און קאצעט: פֿארברייטערטע אויפֿלאגע מיט הקדמות און ראשי פרקים אין עברית און ענגליש, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד, תשמ"ב 1982.
  • שליאך און אומוועג: דערציילונגען, תל אביב: פארלאג י"ל פרץ, 1964.[9] ('משעול ולא-דרך') (סיפורים)
  • געשליידער, תל אביב: אילת, תש"ל.[10][11] (מסות)
  • צייטנשניט: דערציילונגען, תל אביב: המנורה, תשל"ו.[11] (סיפורים)
  • גור ירושלמי: ועוד סיפורים, תל אביב: רשפים, תש"ם 1980.
  • לעצטער פֿרילינג: היסטארישע דערציילונג, תל אביב: ישראל בוך, תשמ"ה 1985. ('האביב האחרון: סיפור היסטורי')
  • צייטנטריט: דערציילונגען, דערמאנונגען, תל אביב: ה. לייוויק פארלאג, תשמ"ט 1989.
  • ראנדן: דערציילונגען, סקיצעס, מיניאטורן, תל אביב: ה. לייוויק פארלאג ביים פאראיין פון יידישע שרייבערס און זשורנאליסטן אין ישראל, תשנ"ב 1992.
  • אנהאלט: דערציילונגען, פראגמענטען, מיניאטורן, תל אביב: ה. לייוויק פארלאג, תשנ"ה 1995.
  • מוט: דערציילונגען און מיניאטורן, תל אביב: י.ל. פרץ פארלאג, תש"ס 1999.
  • ישראל קאפלאן, מיט דער באטייליקונג פון אברהם זימרני, פֿון פֿאָלקסמויל און מיַינס, תל אביב: ה. לייוויק פארלאג, תשס"ג 2003. ('מפי-העם ומשלי') (ראה אור לאחר מותו)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם זימרני, 'אחרית דבר', בתוך: פֿון פֿאָלקסמויל און מיַינס (2003), עמ' 13–18.
  • שלום (קפלן) אילתי, 'ישראל קפלן אוצֵר המילה', בתוך: פֿון פֿאָלקסמויל און מיַינס (2003), עמ' 19 ואילך.
  • "Israel Kaplan and Children's Testimonies," in: Boaz Cohen, 'Representing the Experiences of Children in the Holocaust: Children's Survivor Testimonies Published in "Fun Letsten Hurbn", Munich, 1946-49, in: Avinoam J. Patt and Michael Berkowitz (eds.), "We Are Here": New Approaches to Jewish Displaced Persons in Postwar Germany, Detroit: Wayne State University Press, 2010, pp. 76-80.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Boaz Cohen, 'Representing the Experiences of Children in the Holocaust: Children's Survivor Testimonies Published in "Fun Letsten Hurbn", Munich, 1946-49, in: Avinoam J. Patt and Michael Berkowitz (eds.), "We Are Here": New Approaches to Jewish Displaced Persons in Postwar Germany, Detroit: Wayne State University Press, 2010, p. 76.
  2. ^ לאה קפלן; יהודית קפלן: דפי עד שמילא ישראל קפלן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  3. ^ השניים נספו בקיץ 1941, בסוף שנות השישים לחייהם (יהושע קפלן, ביילה קפלן: דפי עד שמילא ישראל קפלן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם).
  4. ^ ליבה סידרר, יאשה קפלן, שיינה רוזנשטיין: דפי עד שמילא ישראל קפלן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  5. ^ לוי שליטמשעול ולא־דרך: סיפורי יהדות ליטא, מעריב, 27 בנובמבר 1964.
  6. ^ ש. דב, ב"משעול ובלא־דרך", חרות, 6 בנובמבר 1964.
  7. ^ יוסף פרידלנדר, שלשה ספרי אידיש, מעריב, טור 2, 31 ביולי 1970.
  8. ^ זיכרונות שלום אילתי על אקציות בגטו קובנה ובפורט התשיעי, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך ספרו "לחצות את הנהר" (1999); דליה קרפלהמנוח היה ערירי, באתר הארץ, 24 באפריל 2002; אלי רון, שלום אילתי - אדם מעולם אחר ומעולמנו אנו, באתר קיבוץ עין גדי.
  9. ^ ביקורת: ש. דב, ב"משעול ובלא־דרך", חרות, 6 בנובמבר 1964; לוי שליטמשעול ולא־דרך: סיפורי יהדות ליטא, מעריב, 27 בנובמבר 1964.
  10. ^ ביקורת: יוסף פרידלנדר, שלשה ספרי אידיש, מעריב, טור 2, 31 ביולי 1970.
  11. ^ 11.0 11.1 ביקורת: דוד וואלפע, 'ישראל קאפלאן שבכתב: י. קאפלאן, "געשליידער" (1970); "צייטשניט" (1976)', די גאלדענע קייט 92 (1977), 225–228.