כופין על מידת סדום
כופין על מידת סדום הוא כלל הלכתי לפיו כאשר אדם אינו מסכים לעשות לחברו טובה שאינה כרוכה בשום טרחה, הפסד או צער, בית הדין כופה את האדם לקיימה. הכפייה נועדה לאפשר לבית הדין למנוע שימוש לרעה בזכות ולשרש תופעות של שרירות לשמה בתחום הקניין הפרטי. מדיניות זו של בית הדין, נובעת מתפיסת הבעלות כזכות להשתמש בנכס, להבדיל מזכות להשתרר על הזולת.
מקור במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנשי סדום היו מתנהגים ברשעות, לא היו מעניקים צדקה כלל, לא היו עושים טובה לאיש, ולא היו מעוניינים באורחים גם באופן שהדבר לא עלה להם בממון –
"כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג, י).[1]
כך גם הגדיר אותם כהיפוכה של מידת החסד הנביא יחזקאל: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ - גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל, טז, מט).[2]
"מידת סדום" במקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקראות התורה והנביאים שהובאו לעיל הובילו את חז"ל לדרוש את מידותיהם הרעות של אנשי סדום:
"אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע עליהם הקב"ה 'ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו" (איוב כ"ח, ה-ז). אנשי סדום אמרו, הואיל ומזון יוצא מארצנו, וכסף וזהב יוצא מארצנו, ואבנים טובות מרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכים שיבואו בני אדם אלינו, שאינם באים אלא [כדי] לחסרנו. נעמוד ונשבית הרגל מבינותינו. אמר להם הקב"ה, כהטיבותי לכם ואתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם? אני אשכח את הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם"
— תוספתא, סוטה ג, יב.
על פי התוספתא, הקב"ה העניק לאנשי סדום שפע, אולם הם לא היו מוכנים לשתף אותו עם אחרים, כדי שלא יגרעו להם ממנו. על כן, מידה כנגד מידה, כשם שאנשי סדום הדירו בני אדם מעושרם, כך מנע הקב"ה את השפע והעושר מאנשי סדום עצמם.
מכאן שסדום מסמלת חברה המכוונת לשמור לעצמה את כל העושר הגלום באוצרותיה, תוך גילויי רוע, המבוסס על הדרת זרים ובמיוחד כשהם אורחים ומבקשי סעד למיניהם.[3] על מנת למגר את התופעה החברתית האמורה, נוצרה בחז"ל הנורמה של "כפייה על מידת סדום", אשר מעמידה את סדום כאנטי תזה למשפט העברי ולמוסר היהודי. נורמה הלכתית זו מאפשרת אכיפת התנהגות ההולמת את מידת החסד היהודית, והמנוגדת למידתם של אנשי סדום.[4]
מידתם השלילית של אנשי סדום מזוהה במשנה (אבות ה, יג) עם מי שאומר: "שלי שלי ושלך שלך". הצבת מחיצה בין נכסי האדם לבין נכסי זולתו עשויה להיחשב הגינות (אבות שם: "מידה בינונית"), אך היא עלולה גם לדרדר לאנוכיות ולהתנערות ממצוקת הזולת, עד שתגיע למידת סדום.[5]
הביטוי "כופין על מידת סדום" מופיע מספר פעמים בתלמוד בבלי, לדוגמה במסכת בבא בתרא בדף יב' עמוד ב' כאשר מדובר בחלוקת קרקע שירשו אחים, הרי ראוי שאם יש לאחד מהאחים חלקת קרקע סמוכה, הרי הוא מקבל את החלקה שהוא מקבל בירושה אמורה להיות סמוכה לחלקה שכבר שלו.
ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה כי קא פלגו א"ל פליגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום
הגדרת הכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשנה אבות ה, י שנינו: "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום". יש האומרים שכפייה זו מקורה במצוות התורה ועשית הישר והטוב (דברים ו יח),[6] או בציווי ואהבת לרעך כמוך.[7] לפי דעה אחרת, מדובר באכיפה אתית, הנובעת ממידת החסד שאופיינית לעם ישראל:
"לפי שאנחנו קהל עדת ישראל, אנו גומלי חסדים, ואין אנחנו כמדת סדום קפדנים, וכל דבר שזה נהנה וזה אינו חסר, כל מי שמקפיד בו - הוא ממדת סדום, וראוי עלינו שלא להקפיד בזה".[8]
לכלל כופין על מידת סדום, ישנן כמה מקורות בתלמוד:
1. "הרי שכלו פירותיו מן השדה, ואינו מניח בני אדם ליכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו? מה הנאה יש לפלוני, ומה הבריות מזיקות לו! עליו הכתוב אומר: מהיות טוב אל תקרי רע". ובמאירי שם פירש: "למדת, שכל שאין הזק לאדם בו, ויש הנאה לאחרים - ראוי לו שלא למנוע".[9]
2. "כאן שנה רבי: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם". כלומר: יש להעדיף התנהגות שעשויה להיטיב יותר עם אחרים.
כאמור, אכיפת החובה להיטיב עם הזולת, תלויה בכך שאינה כרוכה בהפסד כלשהו למיטיב. כך ראינו לעיל (המאירי: "כל שאין לאדם היזק בו"), וכך עולה מן ההקבלה שבין הכלל כופין על מידת סדום לבין הכלל "זה נהנה וזה לא חסר" - דווקא כשאינו חסר.[10]
דין 'כופין על מידת סדום הוא מדרבנן. מדין תורה אין לכפות אדם לוותר על זכויותיו, שכן בכך אנו פוגעים בזכות הבעלות שלו.[11]
יישומי הכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמידה דווקנית על זכות חוזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד נידונה פרשנותו הראויה של הסכם, כשלפי פרשנות לשונית דווקנית שלו ניתן לשלם דמי שכירות באמצעות מצרכים. כך, לדוגמה, אדם שכר רחיים מחברו והוסכם שאת דמי השכירות "ישלם" באמצעות עבודתו: טחינת תבואה עבור המשכיר. לימים התעשר המשכיר, ולא היה זקוק עוד ל"שירותי הטחינה" של השוכר. לפיכך, תבע מהשוכר שישלם לו את דמי השכירות בכסף ממש. התלמוד קובע שאם יש לשוכר אפשרות לשלם בכסף ולא בעבודה עליו לעשות כן, אף שהדבר אינו מתחייב מן ההסכם שבין הצדדים. הואיל ולמשכיר אין צורך בעבודת הטחינה והואיל והשוכר אינו מפסיד מהשינוי בצורת התשלום, "כופין על מידת סדום" ומחייבים אותו לשלם למשכיר בכסף.[12] בנסיבות אלו, בית הדין ימנע מן השוכר להשתמש לרעה בזכותו החוזית.[13]
דוגמה נוספת לפרשנות הסכם בהתאם לכלל "כופין על מידת סדום" נדונה בהקשר להתחייבות חוזית לפרוע חוב במקום מסוים. פרעון החוב באותו מקום סוכלה, מחמת אונס ידוע לרבים שבגינו הוצרך החייב לצאת מן העיר. בנסיבות אלו יכול החייב לדחות את הפרעון למועד בו יוכל להגיע למקום עליו הוסכם, או לחלופין, לפרוע את הכסף במועד, אלא שבמקום אחר מזה שעליו הוסכם.
בעניין זה פסק המהרי"ק כי אם המקום החלופי רחוק מזה שנקבע בחוזה, יש לדחות את מועד הפרעון. עמידה דווקנית של הנושה על המועד והמקום המוסכמים אינה צודקת, והיא בגדר שימוש לרעה בזכות חוזית. מנגד, אם המקום החלופי קרוב למקום המוסכם, נדרש פרעון במועד ובמקום החלופי, ועל כך כופים את הנושה על מידת סדום.[14]
חלוקת רכוש בין שותפים או יורשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התלמוד דן בשאלה כיצד לחלק קרקע שהתקבלה בירושה בין אחים, בנסיבות שבהן לאחד האחים קרקע סמוכה לקרקע שבירושה. אותו אח מעוניין שהחלק שיקבל בירושה יהיה סמוך לקרקע שלו, כדי להשיג רצף בין השדות. בתלמוד נחלקו בדבר: רבא אומר כי יש להיענות לבקשתו של אותו אח, באומרו: "כגון זה כופין על מידת סדום". מנגד, רב יוסף סבור שיתר האחים יכולים להתנגד לבקשת האח, גם ללא סיבה מיוחדת.[15]
לפי התלמוד שם המחלוקת היא גם כאשר לכל אחת מהקרקעות יש מקור מים המשקה אותה. רבה דבק בעמדתו שיש לתת את הקרקע הסמוכה לאח המבקש אותה על פי הכלל "כופין על מידת סדום", ואילו רב יוסף סבור שגם במקרה כזה, זכאים האחים להתנגד לבקשת האח בטענה שהקרקעות אינן שוות זו לזו, מחמת ההבדל בין מקורות המים באיכות ההשקיה שלהם ולכן אין כאן מידת סדום.
בתלמוד נקבע דהלכה היא רב יוסף, כלומר לא כופין על מידת סדום שכן לאחים יש טענה טובה הנשענת על הבחנה בין הקרקעות.
החלפת סחורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשכיר ספינה לחברו להוביל בה סחורה מסוימת, אינו יכול להתנגד להחלפת הסחורה המוסכמת בסחורה דומה, כשאינו ניזוק על ידי כך.[16]
הנימוק לכך הוא שאין למשכיר שום הצדקה מוסרית להתנגד להחלפה. אמנם הוסכם על הובלת סחורה מוגדרת, אך אסור לו לנהוג 'מידת סדום' ולעמוד על קיומו הדווקני של ההסכם, שהרי הוא חייב להוביל את היין המוסכם, וסירובו להחליף את הסחורה אינו אלא רשעות גרידא - מניעת הנאה מן הזולת כשלו עצמו לא נגרם הפסד. מנגד, אם השכיר אדם ספינה בלתי מסוימת להובלת יין מסוים, וטבעה הספינה על תכולתה - כאן יש הצדקה למשכיר לעמוד על קיומו הדווקני של ההסכם ולסרב להעמיד לשוכר ספינה חלופית להובלת היין השונה מן המוסכם, משום שסיכול ההסכם המקורי כרוך גם בנזק לרכושו שלו.
סייגים לכלל 'כופין על מידת סדום'
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם ראשונים שסוברים כי כפייה על מידת סדום היא רק כאשר האדם אינו חסר כלום, ואין לו שום הפסד משום צד ולא טרחה כלל.[17] ואפילו אם אינו חסר אלא דבר מועט אין לחייבו, כי יש אנשים שאפילו חסרון קטן מפריע להם.[18]
גם מדברי התוספות במסכת כתובות[19] ניתן להוכיח שבכל הפסד, גם הקטן ביותר אנו אומרים שדינו כ'זה נהנה וזה חסר' ולא כופים על מידת סדום. כך כתב אף הרשב"א: "אם ראובן חושש שמא יגיענו שום הפסד בדבר זה - אין כאן משום מדת סדום".[20]
כך נפסק באחרונים: "אף על גב דאינו היזק ממש, כל שחסר קצת ומיעוטא דמיעוטא נמי - תו לא הוי ממדת סדום".[21]
בין שהחיסרון הוא בענייני הגוף ובין שהוא בענייני הנפש, אין מחייבים את האדם משום 'מידת סדום'.[22] אף כשאין החיסרון בעצם הדבר שנותן לחברו, אלא שבסופו של דבר ייגרם לו הפסד, כגון שחבירו בא להשתמש בפעולתו ליצור חפצים ולמכרם לאחרים, ומשום כך לא יקנו ממנו את הדברים שהוא עושה, אין בו משום מידת סדום.[23]
לעומת זאת, יש שסברו כי כאשר יש טרחה מועטה עדיין ניתן לכפות על מידת סדום.[24] כך לדוגמה מי שנתחייב להביא לחברו ערב מסוים לשותפות ביניהם, יש מן הראשונים שסוברים שאין זו מידת סדום להקפיד שלא לקבל ערב אחר, כי האדם הסכים לשותפות על סמך ערב זה דווקא שהוא יודע שיש לו נכסים רבים שאין עליהם עוררים. לעומתם יש הסוברים שבמקרה כזה אפשר לכפות על האדם להסכים לכך ששותפו יביא ערב אחר חשוב כמו זה שהתנו עליו, ואין זה נחשב חסרון, ומידת סדום היא שלא לקבלו.[25]
יישום הכלל במשפט הישראלי[26]
[עריכת קוד מקור | עריכה]1. בפני בית המשפט המחוזי[27] נידונה השאלה: כיצד יש לחלק בין שני שותפים שני חלקים השווים מבחינת ערכם הכספי? האם החלוקה תיעשה על פי גורל או שיש לתת לאחד השותפים את הזכות לבחור באותו חלק שיש לו כלפיו סנטימנט אישי, כשהשותף השני אינו מפסיד מכך מבחינה כספית? שופט בית המשפט המחוזי, השופט לם, החליט שלא ללכת בעניין זה בעקבות המשפט האנגלי[28] השולל זכות בחירה זו מאותו שותף, ובמקום זה פנה למשפט העברי הקובע שהשותף רשאי לבחור חלק זה משום ש"עיכוב בדבר זה - מידת סדום היא". בפסק הדין הובאו דברי הרמב"ם ב"משנה תורה" בעניין זה (הלכות שכנים, פרק יב, הלכה א):
האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו, אם הייתה כולה שווה ואין שם מקום 'טוב' או מקום 'רע', אלא הכל אחד - חולקין לפי המידה בלבד.
ואם אמר אחד מהם: תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה שלי ויהיה הכל שדה אחת - שומעין לו, וכופה אותו [=את אחיו או שותפו] על זה, שעיכוב בדבר זה מידת סדום היא.
2. בעניין אחר, נידון עניינה של ילדה בת שלוש שסבלה ממחלה חשוכת מרפא. לפי עדות הרופאים, הייתה הילדה צפויה למות תוך זמן קצר, אם לא יושתל בגופה מח עצמות שיילקח מאחותה בת התשע. לדעת הרופאים, תהליך ההשתלה כמעט ואינו מסכן את התורם, אך הוא עלול לזרז את מות החולה במקרה של אי-הצלחה. היועץ המשפטי לממשלה והורי הילדה פנו לבית המשפט בבקשה שיורה לרופאים לבצע את ההשתלה. השופט צבי טל נתן דעתו גם על עמדת המשפט העברי במקרה זה, ולפיה חלה חובה מן התורה להציל אדם הנתון בסכנת חיים. חובה זו חלה גם כשההצלה כרוכה בצער מסוים למציל,[29] ובמקרים מסוימים אף ניתן לכפותו להציל משום שאי-ההצלה נחשבת כ"מידת סדום", ובמקרה כגון זה "כופין על מידת סדום" (תלמוד בבלי, בבא בתרא יב ע"ב).
3. בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון נידון חיובם של מנהלי חברה שערבו אישית לחובותיה כלפי הבנק המשיב. המערערים טענו כי על פי ההסכם בינם לבין הבנק, הבנק היה חייב לעשות להקטנת הנזק ללקוחותיו על ידי "כיסוי" יתרת החוב בחשבון באמצעות כספי החסכונות של מנהלי החברה. השופט טל קבע שבמקרה זה, שבו "זה נהנה [=הלקוח] וזה [=הבנק] לא חסר", יש מקום להחיל את הכלל "כופין על מידת סדום" ולחייב את הבנק בהקטנת הנזק, כאמור.[30]
4. במקרה נוסף, דן בית המשפט העליון בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.[31] המערערים בנו תוספת לדירתם על שטח ה"רכוש המשותף" של המשיבים - שאר דיירי הבניין. המשיבים הוציאו צו המחייב את המערערים להרוס את תוספת הבנייה לדירתם ולהשיב את המצב לקדמתו. הערעור על תקפות הצו נדחה בבית המשפט המחוזי.
השופט י' אנגלרד סבר, בדעת מיעוט, שבמקרה זה, למרות שתוספת הבנייה נבנתה על שטח "הרכוש המשותף", שלא כדין, יש לבית המשפט שיקול דעת באשר למתן הסעד המבוקש, ובכוחו למנוע את הריסת תוספת הבנייה תוך מתן פיצוי כספי לשאר הדיירים שניזוקו. הוא עיגן עמדה זו בעיקרון "כופין על מידת סדום". לדעתו, "היקף תחולתו של דין "כופין על מידת סדום" במסגרת העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" עשוי להיות רחב יותר מזה של הדוקטרינה המקובלת של שימוש לרעה בזכות", והוא מוסיף: 'מן הראוי כי המשפט היהודי ישמש מקור השראה בפרשנותו של הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ולאו דווקא משום שלשונה של זו סתומה ומגומגמת. נראה לי כי המגמה המוסרית המובהקת המצויה במסורת המשפטית היהודית לגבי מושג הבעלות, ואשר מטרתה להגביל את שלטונו של אדם על נכסיו, תמצא ביטוי במשפט של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. יצוין כי מעבר למימד המוסרי-אינדיבידואלי של העיקרון "כופין על מידת סדום", מצוי בו גם, ואולי הוא עיקר, מימד חברתי חשוב. כי הלוא בשל חסרונו של מימד חברתי זה, נחתם גזר דינם של אנשי סדום, שעל מידתם הרעה נקרא העיקרון'.[32]
לעומתו, סבר השופט י' טירקל, וכמוהו נפסק בדעת הרוב, כי אין בנסיבות המקרה משום הצדקה לפגוע בזכויות הקניין של שאר הדיירים ברכוש המשותף על יסוד עקרון 'כופין על מידת סדום', וכי יש לקיים את צו בית המשפט בערכאה הראשונה, שהורה על הריסת תוספת הבנייה והשבת המצב לקדמותו.
5. הדים לעקרון 'כופין על מידת סדום', ניתן למצוא גם בסעיף 17 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, על פיו ה"שוכר חייב לאפשר למשכיר, בכל עת סבירה, לבדוק את המושכר". הסדר זה עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי ולפיה כשלא נגרם לשוכר נזק כלשהו מבדיקת המושכר, יש בהתנגדותו לבדיקה זו משום "מידת סדום". זאת, על אף שלפי הדין הנוהג במשפט העברי אין הוא חייב לאפשר אותה.[33] ברוח זו אף נקבע, שהמשכיר אינו רשאי להתנגד להשכרת המושכר בשכירות-משנה כשלא נגרם לו כל נזק עקב כך.[34]
יישום הכלל בפסקי דין רבניים ופסיקה אקטואלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתי הדין הרבניים מיישמים את הכלל 'כופין על מידת סדום' בנסיבות שונות.
1. פלוני קנה מקרר גדול ולא הייתה לו אפשרות להכניסו לביתו אלא דרך מעבר במרפסת של שכנו, והלה התנגד לכך. בית הדין הרבני בנתניה הגיע למסקנה שמאחר ש"רוב בני אדם" אינם גובים תשלום עבור מעבר חד-פעמי בתוך רשותם, ואינם רואים בדבר פגיעה בבעלותם, יש בהתנגדות השכן משום "מידת סדום", וניתן לכפותו לאפשר את מעבר המקרר דרך מרפסת ביתו.[35]
2. באחת משכונותיה ההרריות של ירושלים, מצויים שני רחובות מקבילים כשביניהם הפרשי גובה. ברחוב עליון מצויים מרכזי מזון, בית כנסת וגני ילדים. וכדי להגיע אליהם מהרחוב התחתון, נדרשים התושבים להקיף את הבניינים ולטפס במעלה הרחוב. אחת התושבות מצאה דרך פשוטה להקל עליה את הדרך לגני הילדים עם עגלות ילדיה, היא נכנסה לאחת הכניסות של הבניינים, ועלתה במעלית הבניין לקומת מפלס הרחוב העליון, ויצאה לרחוב. בכך חסכה מעצמה את מאמץ הטיפוס וזמן היקף הרחוב. כך החלו מתפללי בית הכנסת לנהוג, וכן אלו שביקשו לערוך קניות – קיצרו את דרכם באמצעות מעליות הבניינים הפרוסים ברחוב. דיירי הבניינים מחו על כך, ואסרו את הכניסה לתחומם ואף עשו נעילת קודן לדלת כניסת הבניין. אלא שאחד הדיירים, גילה לאם הילדים את הקוד, בטענה שהיא אורחת אישית שלו. וועד הבית טען כי אין רשות לדייר בבניין לאשר לזר קיצור דרך על בסיס קבע, הגם שבוודאי רשאי להזמין לבית אורחים על בסיס קבע. מנגד, טען הדייר כי קיימת זכות לכל דייר בבניין לארח, ובכלל זה להתיר למכרים שלו להשתמש במעלית הבניין על בסיס קבע.
השאלה עליה נסוב הדיון היא האם זכאי כל אחד לשמר לעצמו את רשותו ו'שלי שלי ושלך שלך', וכך יוכל למנוע מן הזולת לעשות שימושים זוטרים ברשותו, אף שאין בהם כדי לפגוע בזכויותיו, או שמא יש דרישה לאפשר לזולת להשתמש ברכוש בשעת הצורך, במידה ואין בכך פגיעה, משום 'כופין על מידת סדום'. נקבע כי ראוי לנהוג בעין טובה בזולת ולאפשר לשכנים להנות מהמעבר ברשות הפרטית, כל עוד לא נגרע מהבעלים דבר, כגון מעבר במקום שאינו מיועד לשימוש משפחתי או כשאין במעבר פגיעה באיכות דיירי המקום. אומנם לפי שורת הדין, זכות דיירי המקום למחות ולעכב מלעבור ברשותם, ואף אין הם עוברים על מידת סדום, אם בידם טענות ממשיות התומכות בעמדתם.[36]
3. יש הפוסקים כי בערים שבהן יש התנגדות לעירוב חצרות על ידי אנשים המתנגדים לעירוב מטעמים שלהם, יכול כח בית דין לזכות לאוסרים את פת העירוב, מדין 'כופין על מדת סדום'. שהרי המתירים בוודאי מותרים לעשות עירוב לעצמם לפי פסק רבניהם, ואין בכוח האוסרים לאסור עליהם, וממילא 'כופין על מדת סדום' ומזכים להם את העירוב על ידי בית דין.[37]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האנציקלופדיה התלמודית כרך כ"ז
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כופין על מידת סדום, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מידת סדום - אתר ישיבת מצפה יריחו, הרב ישועה רטבי.
- מדת סדום באתר ישיבת ההסדר ירוחם
- כופין על מדת סדום באתר ישיבת עתניאל
- כופין על מדת סדום באתר בינינו
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ במדבר רבה, וילנא לך לך, פרשה מ"א על הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים", רעים אלו לאלו, חטאים בגילוי עריות כו'.
- ^ רבי עובדיה מברטנורא על פרקי אבות, ה, י: וזו הייתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות את הרגל ביניהן אף על פי שהייתה הארץ רחבת ידיים ולא הייתה חסרה כלום.
- ^ אברהם וינרוט, 'שימוש לרעה בזכות במשפט העברי ("כופין על מידת סדום"), דיני ישראל כרך יח, נז - נח (אהרן קירשנבאום עורך, תשנ"ה).
- ^ בש"א 2813/05 חברת השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' הרב דניאל ביטון סעיף 89 לפסק דינו של השופט דרורי (פורסם בנבו, 27.07.06).
- ^ הרב עמיאל, מובא אצל אביעד הכהן, "מידת סדום", אברהם וינרוט, 'שימוש לרעה בזכות במשפט העברי ("כופין על מידת סדום"), דיני ישראל כרך יח, נט (אהרן קירשנבאום עורך, תשנ"ה). על היחס בין הגדרת המשנה ל'מידת סדום' לבין ההגדרה ההלכתית 'כופין על מידת סדום' ראה – הרב אהרון ליכטנשטיין, הגות עברית באמריקה כרך 1 363-365 (מנחם זהרי, אריה טרטקובר וחיים אורמיאן, עורכים, תשל"ב).
- ^ רבינו יונה בבא בתרא דף יב ע"ב.
- ^ כסף הקדשים חושן משפט רלז א.
- ^ שו"ת הרשב"ש, סז.
- ^ בבלי בבא קמא פא ע"ב.
- ^ רש"י בבא בתרא דף יב ע"ב ד"ה על: "(כופים) על מדת סדום - (כגון במקרה בו) זה נהנה וזה לא חסר". ראה עוד פני יהושע, בבא קמא כ עמוד א' (ביחס לתוספות ד"ה זה אינו נהנה וזה לא חסר); קצות החושן קנד, ס"ק א: "אף על גב דאינו היזק ממש, כל שחסר קצת ומיעוטא דמיעוטא נמי - תו לא הוי ממדת סדום".
- ^ תוספות, בבא בתרא, דף י"ב, עמוד ב'.
- ^ בבלי כתובות, קג עמוד א'.
- ^ אברהם וינרוט, 'שימוש לרעה בזכות במשפט העברי ("כופין על מידת סדום"), דיני ישראל כרך יח, עט (אהרן קירשנבאום עורך, תשנ"ה).
- ^ שו"ת מהרי"ק, קיב; אברהם וינרוט, 'שימוש לרעה בזכות במשפט העברי ("כופין על מידת סדום"), דיני ישראל כרך יח, פ (אהרן קירשנבאום עורך, תשנ"ה).
- ^ בבלי בבא בתרא, דף יב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, בבא מציעא עט, עמוד א' - עמוד ב'.
- ^ רמב"ם שכנים פ"ז ה"ח; יד רמה בבא בתרא ז א.
- ^ צרור הכסף עמ' רמג, מובא באנציקלופדיה תלמודית, כרך כז, 'כופים על מדת סדום'.
- ^ כתובות דף ל: ד"ה לא.
- ^ שו"ת רשב"א, חלק ג סימן צא.
- ^ קצות החושן, סימן קנד ס"ק א.
- ^ כסף הקדשים חושן משפט סי' רלז, מובא באנציקלופדיה תלמודית, כרך כז, 'כופים על מדת סדום'.
- ^ נודע ביהודה תנינא, חושן משפט סי' כד.
- ^ שו"ת חזון נחום סי' פו אות ג, בדברי מהרי"ק שורש קיב ומקורות נוספים שהובאו באנציקלופדיה תלמודית, כרך כז, 'כופים על מדת סדום'.
- ^ תשובות חכמי פרובינציא ח"ב (חושן משפט) סי' טו, הובא באנציקלופדיה תלמודית, כרך כז, 'כופים על מדת סדום'.
- ^ יצוין, כי יש הסוברים ש'כופין על מידת סדום' מקביל לדוקטרינת 'שימוש לרעה בזכות', ואף רחב ממנה. לפירוט ראו אברהם וינרוט, 'שימוש לרעה בזכות במשפט העברי ("כופין על מידת סדום"), דיני ישראל כרך יח, פה (אהרן קירשנבאום עורך, תשנ"ה).
- ^ המ' 309/59 בעניין שותפות האחים ליטוינסקי, פס"מ יח, 64.
- ^ וראו עוד: מנחם אלון המשפט העברי כרך ג' 1603 (מהדורה שלישית, 1973).
- ^ תמ"א (י-ם) 26/82 היועמ"ש לממשלה ופלונית נ' פרופ' ציוידאלי ואח', פס"מ תשמ"ג (1) 230. בעמודים 231-232 לפסק הדין דן השופט טל בשאלה האם חובת ההצלה חלה גם כשנשקפת למציל עצמו סכנת חיים בעקבות ההצלה.
- ^ ע"א 4836/90 פמ"ר חברה לבנין נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(2)560.
- ^ רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון ואח', פ"ד נה(1) 199 (1999).
- ^ רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון ואח', פ"ד נה(1) 199, 227 (1999).
- ^ מ' ויגודה, שכירות ושאילה (ירושלים, תשנ"ח) עמ' 398-391.
- ^ מ' ויגודה, שכירות ושאילה (ירושלים, תשנ"ח) עמ' 511.
- ^ הרב מ' פרבשטיין, "שו"ת בדין כופין על מידת סדום", שורת הדין, ב (תשנ"ד), עמ' שכג.
- ^ פסק דין- הרב אבישי נתן מייטליס 10 תשע”ח, עוד נקבע בפסק הדין, בהקשר לדינים אחרים לבד מ'כופין על מידת סדום', שאם לא מחו הבעלים על מעבר ברשותם – אין איסור לעבור שם, אם אין במעבר רעש או פגיעה בפרטיות הדייר, או כשאין נזק שיפגע בזכויות הבעלים. המעבר מותנה בכך שאינו כרוך בעלות כספית לדיירים, כגון שימוש בתאורה, במעלית הבניין או פגיעה בניקיון. בנוסף, למשתמשים במעבר לא תעמוד חזקת 'מיצר שהחזיקו רבים' אא"כ קיבלו רשות לעבור שם. כמו כן, יש אפשרות לכל דייר בבניין משותף להתיר למכריו לעבור דרך הבניין המשותף. ברם, אם מוחים בו שכניו, ומקפידים על כך, לא יוכל לעשות כך בלא הסכמתם של השכנים (גם אם חבר וועד הבניין התיר לו זאת).
- ^ תשובת הרב יחזקאל ראטה
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.