כיבוש היצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כיבוש היצר הוא מושג ביהדות העוסק בשליטה והכנעה של כוחות הנפש, או יצר הרע של האדם.

במחשבת היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל לימדו שיסודות הגבורה נמצאים במאבק הנפשי הפנימי של האדם עם עצמו; הכנעת כוחות הנפש או היצרים נקראה בלשונם כיבוש; כך, במסכת אבות נאמר:

"בן זומא אומר: איזה הוא חכם - הלמד מכל אדם, שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי" (תהילים קיט, צט); איזה הוא גיבור - הכובש את יצרו, שנאמר: "טוב ארך אפיים מגיבור" (משלי טז, לב); איזה הוא עשיר - השמח בחלקו, שנאמר: "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח, ב): "אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא; איזה הוא מכובד - המכבד את הבריות, שנאמר: "כי מכבדי אכבד ובוזי ייקלו" (שמואל א ב, ל)".[1]

גם שתיקתו של הנביא ואי-מסירת דבר האל הנמסר לו לציבור נקראת אצל חז"ל כיבוש; והנביא הסוכר את פיו מוגדר כ"כובש את נבואתו".[2]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר החינוך מסביר, כי כיבוש היצר הוא טעם הנזירות המתוארת בתורה:

"זו היא קדושת הנזיר ומעלתו, הניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חורבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השער, כי בזה יכנע היצר, ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל ויאורו מהלכיו, וכבוד השם תשכון עליו".[3]

תנאי למעלה רוחנית

כיבוש התאוות נחשב להכנה ראויה לקבלת מעלה רוחנית גבוהה יותר אצל האדם; כך למשל, כתב הראב"ד, רבי אברהם אבן דאוד, שחי בטולדו במאה ה-12 בספרו אמונה רמה:

"וכאשר יכבוש וכו' ימָשך לו כוסף (תשוקת אלוהים) בזה, ואותו הכוסף יביאהו אל תוספת הכבוש ותוספת הכבוש תוסיף בכוסף".[4]

הרמב"ם, רבי משה בן-מימון, שיכלל בהגותו עקרון זה, וטען כי הכיבוש הוא תנאי לקבלת הנבואה; וזאת מכיוון שהכיבוש הוא תכונותו של הגיבור והגבורה היא אחד התנאים לקבלת נבואה. בהקדמתו הפרשנית למסכת אבות כתב:

"ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהגיע לכל המעלות הדיבריות ורוב מעלות המידות, ומהקיימות שבהן. והוא אמרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר". אמנם "חכם" הרי הוא כולל את המעלות הדיבריות בלא ספק. ו"עשיר" הוא מעלה ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות. שכן קוראים הם את המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: "איזהו עשיר, השמח בחלקו", כלומר, שמסתפק במה שהמציאו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציאו. וכן "גיבור", גם זו מעלה ממעלות המידות. רצוני לומר, שינהיג כוחותיו כפי הדעה שבארנו בפרק החמישי והוא אמרם: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו"".[5]

תכונה מולדת או נרכשת

רבי הלל בן שמואל טען בספרו תגמולי הנפש כי פעולת הכיבוש אצל האדם מושפעת מתכונות מולדות; כך כתב על "הכוחות הבאות (כך!) מקשר הנפש עם הגוף, כמו הענוה והנחת והספק והכבישות והנדיבות ודומיהם, שכל אלה כוחות ומומים נמשכים אחרי מזג הגוף".[6] אך האדם יכול לרכוש את המידות הללו, "שאנחנו רואים אנשים חמי טבע עד מאוד והם בעלי כבישות ופרישות".[7]

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית העת החדשה, המשיכו הוגים יהודים את הזרם העיקרי של מחשבת ימי הביניים, הן באשר לתפיסת הכיבוש כעבודת נפש כחלק מקיום המצוות של היהודי, והן באשר לתפיסתו כנחוץ וכרוך בצב הפניה המתמדת אל האל (כלומר היותה של הנפש ממוקדת באופן קבוע באל). רבי יהודה אריה ממודנה אשר חי במפנה המאות ה-16 - ה-17 באיטליה, תיאר בספרו צמח צדיק את עבודת הנפש של "הכבישה, הוא להיות כל איש שורר בעצמו למשול בתאוותיו".[8]

בספרו דרך ה', תיאר רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, אשר חי במאה ה-18 באירופה ואחר בארץ ישראל, את הכיבוש כמאפשר את הדבקות באל שהיא תכלית קיום האדם:

"והנה שורש כל עניין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו. והוא שידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו ומשעבד עצמו לבוראו בכוח השכל, הפך תאוות החומר ונטיעתו, ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה ולא יטה ממנו".[9]

מאז המאה ה-18, עסקו הוגים בחלק ניכר של ההגות היהודית, בהגדרת הגבולות של כיבוש הנפש, ואף בחסרונותיה כאשר היא מופעלת יתר על המידה. כך למשל, בהגות ובספרות תנועת חסידות הבעל שם טוב לזרמיה, עסקו רבים בדרכים הנכונות ושאינן נכונות לכיבוש, בהקשר לדיון כללי חדש על היחסים שבין גשמיות לבין רוחניות בעבודת האל.

מתקופת העלייה השנייה ואילך, התחדש צורף בלשונם של חלוצים המונח כיבוש, במובנו הנפשי והרוחני, אל הביטוי: "כיבוש העבודה", כחלק ממערך המושגים הציוני. כיבוש העבודה (במובנו האחד) הוא התכשרות האדם תוך כדי התגברות על תכונות מולדות ונרכשות לעבודת כפיים בארץ ישראל. כיבוש העבודה הוכרז כמטרתן המוצהרת של מפלגות הפועלים הציוניות.[10] על פי פרופ' אליעזר שביד, אנשי העלייה השנייה ובראשם הוגה הדעות והחלוץ אהרן דוד גורדון, סברו כי הזכות על הארץ קשורה בעבודה בה, וכי "עם ישראל לא ייגאל אם היהודים לא יעבדו במו ידם את אדמת ארצם ... כל אלה הפכו את העבודה לעניין המחייב כיבוש לא רק במובנו החיצוני. דרושה הייתה היכבשות לעבודה".[11]

ובמקביל, המשיכו הוגים להתעמק בכיבוש במובנו הנפשי והרוחני כהשתקפות מהופכת של מלחמות העמים שהתחולללו בהיקף ללא תקדים במרוצת המאה ה-20. הרב אביגדור עמיאל רבה של העיר תל אביב באמצע המאה, הכריז על כיבוש כוחות הנפש, סוג של מלחמה מתמדת שהיא יסודה העיקרי של היהדות:

"היהדות המגנה את המלחמה בכל שמות הגנאי שבעולם, וכל תשוקתה ומטרתה היא, "שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", מודה בעיקר, שכל תכלית החיים היא מלחמה. אלא שבמקום מלחמת הדמים גורסת היא מלחמת הרוח, מלחמת היצר. אמנם, סוברת היהדות, שהתכלית היא בכיבוש, אך לא בכיבוש מדינות זרות אלא בכיבוש היצר עצמו; כיבוש של היצר האין-סופי שבאדם לשכל הסופי שלו; כיבוש - שמקורו בבחירה שבאדם, בחירות שבאדם".[12]

במחצית השנייה של המאה ה-20, הדגיש הרב יוסף דב סולוביצ'יק את ערכו של הכיבוש אך ורק ביחס לאמות המידה של ההלכה; הכיבוש הוא בעל ערך גדול באשר לדברים האסורים על פי ההלכה, אך הוא מיותר, ואף אסור, ביחס לדברים המותרים:

"המנחה היותר-רצויה לאלוהים היא כיבוש היצרים התאוותים התרבותיים אם מתנגדים המה לרצון האלוהים. ההלכה לא ציוותה על פרישות גמורה מן החיים או על סיגוף הגוף. אדרבא, חפצה היא שהאדם ייהנה מעולמו של הקב"ה. ברם, היא תובעת משמעת בזיקת האדם ליצריו ולתאוותיו בכל השטחים והכוחות".[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבות, ד, א
  2. ^ סנהדרין פט ע"א.
  3. ^ מצווה שע"ד.
  4. ^ אמונה רמה, ב, ו, ב.
  5. ^ משה בן-מימון, שמונה פרקים לרמב"ם, פרק שביעי
  6. ^ הלל מורונה, תגמולי הנפש, מ"א
  7. ^ הלל מורונה, תגמולי הנפש, מ"ה
  8. ^ יהודה אריה ממודנה, צמח צדיק, ל"ב
  9. ^ משה חיים לוצאטו, דרך ה', ד
  10. ^ ראו למשל: יצחק סוכובולסקי, ראשית "הפועל הצעיר" בארץ, בתוך: ברכה חבס [עורכת], ספר העלייה השניה, תל אביב : הוצאת עם עובד, תש"ז, עמ' 616.
  11. ^ אליעזר שביד, היחיד, עולו של א. ד. גורדון, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1970, עמ' 174.
  12. ^ אביגדור עמיאל, לנבוכי התקופה, יסוד התשובה,
  13. ^ יוסף דב סולוביצ'יק, רעיונות על התפילה,