כתובת השילוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העתק הכתובת, המוצב במקום בו עמדה הכתובת המקורית בנקבת השילוח, 2010

כתובת השילוֹחַ, שהתגלתה בשנת 1880, היא כתובת בכתב עברי קדום, שנחצבה על כותל נקבת השילוח ומנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חוצבים, עם פריצת הנקבה שהוליכה את מי הגיחון שממזרח ומחוץ לחומת עיר דוד אל בריכת השילוח שבדרום-מערבהּ של עיר דוד ובתחום החומה בה הקיף חזקיהו את ירושלים.

על פי בדיקת תיארוך פחמן-14 מקורן של התעלות המכילות את הכתובת מתקופת הברזל. אף על פי שבמשך זמן רב הכתובת שויכה לימי חזקיהו, בהתבסס על המסופר בתנ"ך, קוראים שונים מציעים מועדים שונים לכתובת, והתיארוך המדויק נמצא במחלוקת.[1]

גילוי הכתובת וקורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת נתגלתה בשנת 1880 על ידי קונרד שיק, אשר תיאר את התגלית במילים: "..בשעה שאחד מתלמידַי (ככל הנראה מן המיסיון שבו היה מועסק)[2] ירד אל תוך החלק הדרומי של המנהרה שליד בריכת השילוח, הוא מעד בירידתו על שברי סלע ונפל למים. מששב ועמד, גילה סימנים דמויי אותיות על דופן הסלע. יצאתי למקום עם הכלים הדרושים כדי לבדוק את התגלית... מצויה שם כתובת בתוך משטח, של 8 או 10 שורות... ועד כמה שיכולתי לשפוט, האותיות הן פיניקיות". הייתה זו חוות הדעת הראשונה על כתובת השילוח, מן הכתובות ההיסטוריות החשובות ביותר מתקופת המקרא שנתגלו עד היום בארץ ישראל. שיק, אשר לא שלט בעברית מקראית, לא פענח את הכתובת.

הכתובת נתגלתה בנקבה על חציו התחתון של פאנל מסותת, אשר חלקו העליון ריק. ייתכן שבעת הכנת הכתובת היה תכנון להוסיף דברי פתיחה בראש.

על פי בקשתו של הרמן גוּתֶה,[3] הוכנו העתקי גבס של הכתובת, אשר פוענחו בסופו של דבר על ידי הבלשן והאשורולוג הבריטי ארצ'יבלד הנרי סייס (אנ') (Archibald Sayce).

הכתובת נעקרה ממקומה בשנת 1890 על ידי יווני תושב ירושלים (שנעזר לצורך כך בפלאחים תושבי סילואן), לצורך מכירתה. בשעת עקירתה נשברה הכתובת לכמה חלקים. על פי הרמן גותה, בסמוך לתקופה שבה נשדדה הכתובת, הוכנה גם כתובת מזויפת המתיימרת להיות לקוחה מהנקבה. דבר היעלמות הכתובת הובא לידיעת השלטונות על ידי מנהל המוזיאון העות'מאני באיסטנבול, ונפתחה חקירה מאומצת, שכן על פי החוק העות'מאני, הממשלה היא הבעלים של כל העתיקות המתגלות בשטחה. החקירה הובילה למעצרם של הפלאחים שהשתתפו בעקירת הכתובת, בהטלת קנס על היווני שעמד מאחורי המעשה, ובהחזרת הכתובת המקורית לידי השלטונות. לאחר מכן הוצגה הכתובת בסראייה (בניין העירייה), ולבסוף נשלחה לאיסטנבול. כיום מוצגת הכתובת במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול.

כאמור, בזמן עקירת הכתובת היא נשברה למספר חלקים. הכתובת שוחזרה באופן חלקי הודות להעתקי גבס שהוכנו ב-1880, ואולם חלק מהאותיות שנמצאו מתחת לקווי השבר לא ניתנות לקריאה יותר – והטקסט המלא של הכתובת שנחקר היום מבוסס על העתקי הגבס.[4]

במסגרת ביקור נשיא מדינת ישראל הרצוג בטורקיה ב-9 במרץ 2022, הוסכם בין ישראל לטורקיה כי טורקיה תחזיר לישראל את כתובת השילוח ששוכנת במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול, ובתמורה ישראל תעביר לטורקיה, פריט ארכאולוגי עתיק.[5]

הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת ידועה בסימון KAI 189.

המילה הראשונה מחוקה, וככל הנראה היה כתוב "תמה". המילה "זדה", בשורה השלישית, היא מילה יחידאית, שאינה מופיעה כלל במקרא ובמקורות אחרים; משמעה על פי ההקשר הוא 'סדק'. הנחה זו מניחה את היסוד לאחת מהתשובות האפשריות לבעיה שהעלו חוקרים בדבר אפשרות פגישתם של שתי קבוצות החוצבות בסלע זו לכיוון זו במעבה הגבעה. היו חוקרים שהניחו כי היה קיים סדק קרסטי רצוף מתחילת הנקבה ועד סופה, ואילו החוצבים רק הרחיבו אותו; למעשה, קיים סדק רצוף רק בחלק המרכזי של הנקבה, סמוך למקום המפגש.

מכתובת זו ניתן ללמוד עוד על המעבר מכתיב חסר אמות קריאה לכתיב עם אמות קריאה. אף על פי שרוב התוכן מורכב מכתיב חסר, המילה "בעוד" בשורה הראשונה כתובה כתיב מלא, וכך גם המילה "המוצא" בשורה החמישית. ייתכן שיש כאן עדות לראשית השימוש בכתיב מלא – צורה שהתפשטה מאוד בתקופת בית שני, כפי שעולה גם ממגילות קומראן. לחלופין, ייתכן שיש כאן עדות הפוכה, על כך שהאות ו' בשתי המילים הללו הייתה עיצורית בעברית של אותה התקופה, ונהגתה כעיצור לכל דבר.

Siloam script22.jpg
מפתח כתב עברי קדום לפענוח הכתובת

פירוש הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד החוצבים מניפים את
הגרזן אלה לקראת אלה, וכשנשארו רק שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש
קורא אל רעו מקבוצה לקבוצה, כי הייתה זדה בסלע מימין ומשמאל. וביום
שבו הושלמה הנקבה, הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן לקראת גרזן. ויזרמו
המים מן המוצא אל הבריכה לאורך 1,200 אמה,
ומאה אמה היה עומק הסלע מפני השטח מעל ראש החוצבים.

כתובת זו המעידה שהמרחק מן המוצא אל הבריכה הוא אלף ומאתים אמה מוכיחה שאורך יחידת המדה אמה הוא כ-44.4 ס"מ. כי אורך הנקבה הוא כ-533 מטרים.

מחקר תיארוך הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד ההנחה הראשונית שמדובר בכתובת שבוצעה בימי חזקיהו, בעקבות הפרשנות מין התיאור המקראי, לאורך השנים הוצעו תאריכים שונים לכתובת. בדיקת תיארוך פחמן-14 של צמחים חד שנתיים בטיח העלתה שטווח הזמן האפשרי לכתובת נע בין השנים 800-660 לפני הספירה, זמן בו התקיימה מלכות חזקיהו, אולם גם זמן של מלכים נוספים שעשויים להיות מתאימים לתיארוך זה.[1]

בעבר היו שפקפקו בתיארוכה של המנהרה לזמן חזקיהו, או לתקופת הברזל השנייה בפרט, וראו בה מפעל חשמונאי. מאחר שהכתובת חקוקה בכתב העברי הקדום שרווח בשלהי תקופת הברזל, והיא חקוקה על דופן המנהרה, הרי שהיא מעניקה את זמן חקיקתה לזמן חציבת המנהרה. עם זאת, גם לאחר בדיקות הפחמן 14, שאיששו את שיוכה לתקופת הברזל השנייה,[6] עדיין קיימים חוקרים המטילים ספק בשיוכה של המנהרה למפעליו של חזקיהו בזמן המצור, בין השאר עקב אי-התאמתה של פעולת נקיבה איטית ומתוכננת לזמן מלחמה, כמו גם חוסר מתאם מובהק לטקסט המקראי.[1][7] גם לדעה הרואה את מפעל חציבת הנקבה, יחד עם מפעלי מים אחרים מאותה תקופה, כמפעל שנועד למטרת השקיית גן המלך המפואר, אולי השפעת גני נינוה, אין על מה לסמוך.[7]

חוקר המקרא יגאל בן נון שילב את הממצאים הידועים על הכתובת עם ניתוחיו של הטקסט המקראי, והציע שהכתובת שנמצאה היא העתק של כתובת מקורית קדומה יותר מימי מנשה, שבן נון מעריך שבימיו נחצבו התעלות בפועל. על פי הערכתו של בן נון, הכתובת –שלא נותנת קרדיט לאף מלך, בשונה מהסגנון המקובל בכתובות הקדשה מלכותיות במזרח הקדום – הועתקה מחדש בימי יאשיהו ללא הקרדיט למנשה מין הכתובת המקורית.[1]

סגנון כתיבתה הספרותי של הכתובת החשידו גם הם את חוקריה. היו שטענו שמדובר ביצירה ספרותית, או בהעתקה ממקור ספרותי כלשהו. היו שהרחיקו לכת וטענו שמדובר בקטע מתוך היצירה האבודה "ספר דברי הימים למלכי יהודה" המוזכר בספר מלכים א'.[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Schick, C., Phoenician Inscription in the Pool of Siloam, Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, 1880, pp. 238–39.
  • Archibald H. Sayce (1845–1933), "The Inscription at the Pool of Siloam," Palestine Exploration Fund Quarterly Statement 13.2 (April 1881): 69-73.
  • Archibald H. Sayce (1845–1933), "The Ancient Hebrew Inscription Discovered at the Pool of Siloam in Jerusalem," Palestine Exploration Fund Quarterly Statement 13.3 (July 1881): 141-154.
  • Archibald H. Sayce (1845–1933), Lieut. Claude R. Conder (1848-1910), Isaac Taylor (1829–1901), Samuel Beswick (1822-1903) & Henry Sulley (1845-1940), "," Palestine Exploration Fund Quarterly Statement 13.4 (Oct. 1881): 282-297.
  • Conder, C. R., The Siloam Tunnel, Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, 1882, pp.122–31.
  • H. Guthe, “Das Schicksal der Siloah-Inschrift,” ZDPV, 1890. (בגרמנית)
  • D. Ussishkin, The Original Length of the Siloam Tunnel in Jerusalem, Levant 8, 1976, pp. 82-95
  • E. Puech, L'inscription du tunnel de Siloie, RB 81 ,1974, pp.196-214
  • Rogerson, J., Davies, P. R., Was the Siloam Tunnel Built by Hezekiah?, Biblical Archaeologist 59, 1996, pp. 138–49.
  • Rosenberg, S., The Siloam Tunnel Revisited, Tel Aviv 25, 1998, pp. 116–30.
  • Frumkin, A., Shimron, A., and Rosenbaum, J., Radiometric Dating of the Siloam Tunnel, Nature 425,, Jerusalem, 2003, pp. 169–71.
  • Amihai Sneh, Ram Weinberger, Eyal Shalev, The Why, How, and When of the Siloam Tunnel Reevaluated, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 359, August 2010, pp. 57-65

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 יגאל בן נון, האם כתובת השילוח היא זיוף
  2. ^ על פי ברתה ספפורד (בספרה "ירושלים שלנו"), התלמיד היה ג'ייקוב אליהו, יהודי מומר שברבות השנים הצטרף למושבה האמריקאית בירושלים.
  3. ^ H.Guthe, “Das Schicksal der Siloah-Inschrift,” ZDPV (1890) 286–288.
  4. ^ גותה מציין בספרו שב-1890 היו בנמצא שני העתקי גבס של הכתובת: אחד בבעלותו של מר שנלר (מנהל בית היתומים הסורי הקרוי על שמו בירושלים), והשני, שהיה רכושה של החברה הגרמנית לחקר ארץ ישראל, שמור בספריית אוניברסיטת לייפציג בגרמניה.
  5. ^ טורקיה הסכימה להעביר לישראל את כתובת השילוח, שלום ירושלמי, 11 במרץ 2022
  6. ^ [1].
  7. ^ 1 2 [2].
  8. ^ G. Levi della Vida, “The Shiloah Inscription Reconsidered", Memorian P. Kahle, Berlin 1968, pp. 162–166