עוזיהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עוזיהו
Samuel and Saidye Bronfman Archaeology WingDSCN5101.JPG
ציון עוזיה. ציון זה, כך משערים, הושם על קברו של עוזיה בימי בית שני, כאשר התרחבה ירושלים וקברו של עוזיה הועבר למקום אחר כדי לפנות מקום להקמת בתים חדשים. הציון כתוב בארמית ומזהיר "לא לפתוח" (ויש מפרשים[דרוש מקור] "ולאל מפתח"). מוזיאון ישראל
מדינה ממלכת יהודה
תאריך לידה 801 לפנה"ס
תאריך פטירה 733 לפנה"ס (בגיל 68 בערך)
מקום פטירה ממלכת יהודה עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית דוד
תואר מלך יהודה
אב אמציה
אם יכליהו
צאצאים יותם
יורש העצר יותם
מלך יהודה ה-10
תקופת כהונה 785 לפנה"ס733 לפנה"ס (כ־52 שנים)
הקודם אמציה
הבא יותם
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עֻזִּיָּהוּ או עֲזַרְיָהוּ מלך יהודה, בנו של אמציה, שימש כעוצר בשנים 785 לפנה"ס עד 769 לפנה"ס, וכמלך בשנים 769 לפנה"ס עד 733 לפנה"ס.

עוזיהו עלה בגיל 16 לכס המלוכה, ומלך 52 שנה. פרט מאלף בהקשר להכתרתו של עוזיה/עזריהו הוא שההכתרה נעשתה על ידי "כל עם יהודה":

וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֻזִּיָּהוּ וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ

מסתבר שביטוי זה מקביל לביטוי "עם הארץ" (למשל, מלכים ב', י"א, י"ח), ויש בו רמז לכך שהאצולה התערבה כאן בפרשת ההמלכה (הביטוי "עם הארץ" מתייחס בתקופת המקרא לאצולת הקרקע).

ספר מלכים עובר על תקופת שלטונו הארוכה של עוזיהו בשתיקה כמעט מוחלטת:

הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו" (מלכים ב', י"ד, כ"ב); "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו. רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת. וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ

ספר דברי הימים מוסיף כנגד זאת פרטים נוספים על פעולותיו של עוזיהו (להלן).

התפשטות דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך עוזיהו מוכה בצרעת. ציור מאת רמברנדט משנת 1635.

ספר מלכים מספר רק על כיבוש אילת שבראש מפרץ אילת, ובנייתה. ספר דברי הימים מוסיף על כך את הפרטים הבאים:

וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים. וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר בָּעַל וְהַמְּעוּנִים. וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים (תרגום ה-70: המעונים) מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה

עוזיהו בנה את אילת, אותה יש לזהות עם תל אל-חלייפה שעל הגדה הצפונית של מפרץ אילת, בין עקבה לאילת. השרידים במקום מעידים שבאתר זה ניצבה מצודה או אכסניה מבוצרת ששמרה על צומת הדרכים החשוב מפני תוקפים מחצי האי ערב ומסיני, מהרי אדום ומן הערבה. המצודה הוקמה במרכז הערבה, משום שמיקום זה הבטיח כנראה את השליטה על הדרכים משני צדי המפרץ המזרחי, מצד שבטים בנגב ובסיני. ייתכן שיש ליחס לעוזיהו גם הקמת מצודה בקדש-ברנע. קדש שימשה פרשת דרכים חשובה, והשליטה בה הבטיחה פיקוח על תנועת השיירות - הן השיירות מערב לחוף פלשת, והן אלה שבין מצרים לארץ ישראל. מצודת אילת שמרה כנראה גם על דרכי המסחר בין מצרים לאדום, דרכים שלא עברו דרך קדש ברנע.

פיקוח זה הביא לכך שעוזיהו שלט על הערבים והמעונים. המעונים היו שבט ערבי שישב בצפון סיני ונדד עד למבואות מצרים, כפי שנתברר מתעודה אשורית. מקומה של גור-בעל, בה ישבו הערבים, טרם זוהה.

תמיכתו של עוזיהו בפיתוח המסחר ובהגדלת הכנסות המדינה מהשליטה בנתיבי מסחר, הביאו את עוזיהו לצאת למלחמה נגד פלשת. לראשונה מאז פילוג המלוכה, לכדה יהודה את אשדוד ואת יבנה. עוזיהו בנה יישובים גם "באשדוד ובפלשתים", כלומר יישובים ומצודות לאורך נתיב שעבר בחוף הים. שליטה זו הקנתה לעוזיהו לא רק פיקוח על נמלי מוצא וכניסת סחורות, אלא גם פיקוח על דרך פלשת שבין מצרים לארץ ישראל, ובנוסף איפשרה לו אחיזת-מה בקטע מן הנתיב הימי שקישר בין מצרים לחופי הלבנט. שליטה בפלשת, קדש ואילת היקנו לעוזיהו לא רק שליטה על הנתיב שהוליך סחורות בין ראש מפרץ אילת לפלשת וקישר את פלשת עם ארצות חצי האי ערב, אלא גם שליטה על כל נתיבי המסחר היבשתיים שהוליכו ממצרים צפונה. מכאן יובן גם הפסוק - "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוק ח').

נשאלת השאלה - האם מצודות אלה נועדו רק להשיג שליטה בנתיבי הסחר, או שהיה להם גם תפקיד נוסף. המצודות על הדרכים הראשיות, אליהן נוספה כנראה עוד מערכת של מצודות אחרות, היו יכולות לשמש גם עמדות קדמיות לסיכול פשיטות של נוודים, ולעיכוב חיילות צבא מצרים במקרה של תקיפה מצרית כנגד יהודה.

הרחבת השליטה בעבר הירדן המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוזיהו מוכה בצרעת. איור משנת 1553.

ספר דברי הימים מספר: "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ" (שם); זה מלמד על התפשטות יהודה גם בכיוון מזרח, וזאת על חשבונה של ממלכת ישראל בסוף ימי ירבעם השני. את ההשתלטות ביצע, קרוב לודאי, יותם ששלט 16 שנים כעוצר (758-743). ספר דבה"י זוקף הישג זה בכל אופן לעוזיהו:

וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיֶּחֱזַק עֲלֵיהֶם וַיִּתְּנוּ לוֹ בְנֵי עַמּוֹן בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה כִּכַּר כֶּסֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כֹּרִים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זֹאת הֵשִׁיבוּ לוֹ בְּנֵי עַמּוֹן וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וְהַשְּׁלִשִׁית

בתקופה זו נערך גם מפקד בני ראובן ובני גד שבגלעד, עליו מסופר בדה"א ה,א-יז. שם, בפסוק יז נאמר: "כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". מפסוק זה קשה לדעת אם המפקד נערך ביוזמה משותפת של מלך ישראל ומלך יהודה, או שהזכרתם היא רק בבחינת ציון תאריך למפקד. כן לא ידוע באיזו מידה קשור מפקד זה למלחמתו של יותם בבני-עמון. אך כך או כך מפקד זה מרמז על התפשטות היישוב היהודי בגלעד באותה עת.

לדעת החוקר בנימין מזר, באותה עת החלה התיישבות יהודית בדרום הגלעד והקמת אחוזות גדולות שם, שאחת מהן היא "ארץ טבאל".

ירבעם ב' הוא שהרחיב את גבול ממלכת ישראל עד "ים הערבה" (מל"ב יד,כה), ואפילו עד "נחל הערבה" (עמוס, ו', י"ד) - ז"א עד ים המלח (כנראה בדרומו). לכן, בהכנעת יותם את בני-עמון הייתה כרוכה כניסה דרך שטח שבשליטת ממלכת ישראל. הדבר היה תלוי בשיתוף-פעולה בין ישראל ליהודה, אלא אם נניח שהדבר אירע לקראת סוף ימי ירבעם-ב', שאז נחלשה אחיזת ישראל באזור זה.

ברם, גם אם שררו יחסים תקינים בין ישראל ליהודה בימי יותם וירבעם ב', הרי שעם נפילת בית יהוא וירידת עוצמתה של ממלכת ישראל עקב מאבקים על כס המלוכה שם, בהם נטלו חלק גם מתחרים מן הגלעד, יכולה הייתה ממלכת יהודה להתחזק על חשבונה של ממלכת ישראל בעבר הירדן. לכך נשמע הד בנבואת הושע: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי" (הושע, ה', י').

מסתבר שהתפשטות זו הייתה מקור לעוינות וחשד מצד ישראל כלפי יהודה. הושע, שאת נבואותיו יש ליחס ברובן לתקופת מנחם מלך שומרון, קובל על כך שישראל ביאושה מבקשת לה בריתות עם ממעצמות רחוקות: "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" (הושע, י"ב, ב'). אם שיחזור זה נכון, הרי שליהודה היה מה לחשוש ממצרים, והמצודות שבנתה על דרכי הגישה ממצרים היו אמורות לשמש גם למשימות ביטחוניות, כקו הגנה והתרעה ראשון.

חיזוק הצבא וביצור ירושלים ויהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר דבה"י מספר על פעולותיו הנוספות של עוזיהו:

וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם בְּיַד יְעִיאֵל הַסּוֹפֵר וּמַעֲשֵׂיָהוּ הַשּׁוֹטֵר עַל יַד חֲנַנְיָהוּ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ. כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְעַל יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב. וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק

דה"ב כו,ט-טו.

כאן מסופר - מלבד על חיזוק הצבא וביצור ירושלים, גם על בנית מגדלים במדבר, ועל חציבת בורות מים. ה"מגדלים במדבר" היו, למעשה, ביצורי קו-הגנה והתראה שני, שאיבטח את השטח השומם יחסית שבין קו הביצורים הראשון (קדש ברנע - אילת) לבין ביצורי השפלה ואזור הר יהודה. הדבר מעורר שאלה: עד היכן הגיע תחום ההתיישבות הישראלית בנגב?

לא ידוע בבירור היקף ההתיישבות הישראלית בפועל בהר הנגב בימי דוד ושלמה. אך מימי רחבעם ואילך, גבול היישוב הישראלי בדרום היה כנראה בגבול שבין אזור ההר לנגב הצפוני (לכיש-מרשה-אדורים-חברון-זיף, ואולי: דביר-יתיר-אשתמוע-יוטה). על יהושפט נאמר: "וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דה"ב יז,יב) ואולם לא בנגב; ועל תחום היישוב היהודי בימיו מסופר בדה"ב יט,ד: "וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם".

בימי יהושפט נזכרים לראשונה הערבים: "גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן..." (דה"ב יז,יא), וכן נזכרים הם בכתובות האשוריות אצל שלמנאסר ג' (בקרב קרקר), היינו בזמנו של יהושפט. הד ראשון מהם בספרי הנביאים מופיע אצל ישעיהו, שהחל לנבא בימי עוזיהו. לכן יש מקום להניח, שלאחר הרס ישובי העמלקים בהר הנגב על ידי דוד פלשו לשם שבטים חדשים מדרום-מזרח, בסביבות המאה ה-9. יהושפט פרש שלטונו עליהם אך היישוב היהודי עצמו לא התפשט לעבר הר-הנגב. גם בימי עוזיהו ספק רב אם בנוסף למצודות הבודדות שהקים, היה גם ישוב בהר הנגב. "המדבר" הנזכר לגבי פעולותיו - עשוי להיות הנגב הצפוני, או אף מדבר יהודה, וגם שם היו רק רועים.

את הביצורים הללו של הקו הראשון ואלה "במדבר" נוספו על הביצורים בפלשת, ששמרו על מבואותיה של ארץ יהודה מכיוון השפלה. ביצורים אלו כללו בוודאי את ביצור אזור הגבעות ("השפלה"), ובהם תלים כמו תל אל-נג'ילה, תל א-צאפי ותל בטאשי.

מידע נוסף על פעולות עוזיהו המובאות בדה"ב כו, קיים בדה"ב כז בתאורים על פעולות יותם: "וְעָרִים בָּנָה (=יותם) בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים" (דה"ב כז,ד). אזור החורשים הוא שטח הגבעות המיוערות שבמערב ארץ יהודה; ביצורים אלו היוו קו ביצורים שלישי, ואליו נוסף גם ביצורה של ירושלים העיר.

התייחסויות דתיות: הדרישה באל, הסכסוך בשאלת הקטרת הקטורת, ועונש הצרעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מלכים וספר דברי הימים שותפים בהתייחסותם הבסיסית להיבט הדתי של מלכות עוזיהו:

"וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו" (דה"ב כו,ד). לכך מוסיף ספר מלכים את ההבהרה שנוספה גם לגבי אמציהו: "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מל"ב טו,ד).

המלך ובני ביתו היו אמנם נאמנים למצוות האל - לפחות בכל הנוגע לפולחן הרשמי במקדש, אך לצד הפולחן הרשמי רווחו גם פולחנים עממיים ברחבי הארץ.

לעומת זאת ספר דברי הימים מוסיף את המידע הבא: "וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים" (דה"ב כו,ה). זהו ציון חריג לנושא בתפקיד מנהלי מלכותי: מישרת מומחה לאותות, אליו אמור לפנות המלך בחזיון העתיד ורצון האל - מוסד הידוע היטב מתרבויות המזרח הקדום. בעל ספר דברי הימים מייחס את הצלחותיו המדיניות של עוזיהו בכך שבטרם נקט צעד כלשהו שאל באותות לעצת האל ורצונו, ובכך נמנע משגיאות.
תוספת משמעותית יותר מוסר ספר דברי הימים בהקשר למחלתו של עוזיהו: בעוד שספר מלכים מציג את עניין מחלתו של עוזיהו כעובדה ללא פירושים דתיים, ספר דברי הימים מוסיף לכך את הפרטים הבאים:

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּ-ה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַ-ה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַ-ה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵ-ה' אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ

דה"ב כו,טז-כא.

ככל הנראה, עוזיהו תבע לעצמו זכויות בפולחן המקדש. לזכויות אלו היו שורשים היסטוריים, שכן שלמה שירת בקודש, ולפניו שמשו בקודש בני דוד (שמ"ב ח,יז). אך מאז, במשך דורות רבים, ובמיוחד מימי יואש ואילך, הייתה מקובלת הפרדה מתוחמת וברורה של סמכות השלטון מסמכות הפולחן. המסורת קישרה את "חטאו" זה של עוזיהו לצרעת שדבקה בו. על כך מספר גם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ט, י, ד), שמוסיף על המסופר ש"רעש גדול הרעיש את האדמה, והמקדש התבקע, ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת". ביטוי ל"רעש הגדול" מופיע אף במסורת היהודית בספר זכריה, פרק י"ד: "כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה" וכן בתחילת פרק ו בספר ישעיהו. ככל הנראה, יש כאן הד כלשהו לעוצמתה של הכהונה שהיוותה ללא ספק מוסד חזק מבחינה פוליטית, ולמאבקו של בית המלוכה במוסד זה, מאבק שאת הדיו ניתן למצוא עוד קודם לכן בתקופת יהואש.

גישת חז"ל להקטרת עוזיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל מקשרים את מעשה עוזיה לחטאו של קורח ובני עדתו, בהדגישם את שייכות עבודת המקדש והקודש לצאצאי אהרון כפי שנקבע על ידי הבורא בתקופת הנדודים במדבר:

...אמר לו הקב"ה למשה: חלוק לו כבוד (לאהרון) כנגד כל ישראל, כדי שיראו אותו שהוא נכנס לכהונה גדולה ותתרה בהן, שלא יחלוקו על הכהונה כקרח וכעדתו, שאני יודע שעתיד עוזיה לעמוד ולחלוק על הכהונה

מדרש תנחומא צו, טו.

במדרש נוסף הם אף מדגישים שהעונש לעוזיה היה צריך להיות זהה לעונשו של קרח ועדתו:

ביום שעמד עוזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשרפו בשריפה כמו שנאמר (במדבר טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, על שהקריבו קטורת זרה, וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו, ובאו שמים כמו כן לשורפו, והארץ לבולעו כסבורים דינו להבלע כקרח שערער על הכהונה

מדרש תנחומא פרשת צו יג.

בכך רצו חז"ל להדגיש שהבורא קבע תפקידים שונים בעם ישראל, והמנסה לפלוש לתחום חברו[1] הרי הוא כופר בסמכות ובחכמה האלוהית.

נבואת ישעיהו על עוזיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר דברי הימים מצוין כי את יתר דברי עוזיהו, הראשונים והאחרונים, כתב ישעיהו בן אמוץ הנביא (דה"ב כו, כב), אולם אין קטע מוכר בספר ישעיהו שנראה כניסיון ליצור תיאור היסטורי של ימי עוזיהו. הקטע היחיד בספר ישעיהו שנראה קשור לפרשת עוזיהו ומחלתו הוא הקטע המוכר בישעיהו נ"ג, שלרוב מפורש על ידי הנוצרים כנבואה המדברת על ישו:

מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ ה', עַל-מִי נִגְלָתָה. וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה--לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַ-ה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ: כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. וַ-ה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ ה', בְּיָדוֹ יִצְלָח. מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

ישעיה נג,א-יב.

אם אמנם מתייחס קטע זה של ישעיהו אל המלך עוזיהו בעת שישב ב"בית החופשית" (באוגריתית הביטוי משמש ככינוי לשאול - עולם המתים - ומכאן אולי הפסוקית "כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ"), נראה כי הנביא לא קיבל את הפרשנות של בני דורו אשר גרסו כי מחלתו של עוזיהו הייתה עונש על חטאיו שלו, אלא חשב כי הנגע בא לו בגלל מעשי בני עמו שנעשו בימיו - ולפי הפסוקים האחרונים אולי אף סבר כי בבוא היום יחלים עוזיהו באורח נס ממחלתו, ירש מחדש את כס המלוכה, ואף יעניש את הפושעים.

סופו של עוזיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הצרעת שפגעה בו נאלץ עוזיהו לשכון בבידוד ב"בית החופשית" עד סוף ימיו. מובנו של השם "חופשית" מתבאר מן השפה האוגריתית, בה ח'פת'ת הוא אחד מכינויי השאול. ונראה ש"בית החופשית" היה כינוי לבית אשר שוכניו משולים למתים. מקומו של מבנה זה אינו ידוע כיום, אך המסורת העממית זיהתה אותו עם קבר בני חזיר.

מקום קבורתו של עוזיהו - מקום הקבורה של מלכי יהודה - טרם זוהה בוודאות. אך אין זה מן הנמנע ששרידי הקברים החצובים בסלע שנתגלו בדרום גבעת העופל יש להם שייכות לקברי בית דוד. הללו הצטיינו בייחודם ובהידורם וזכו ליחס כבוד רב מצד תושבי ירושלים. לעומת זאת יחזקאל הנביא התריע על כך שקבורות אלו מטמאות את עיר הקודש, ותבע להרחיק את "פגרי מלכיהם" מן המקום אשר אלוהי ישראל ישכון בו בתוך עמו לעולם:

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם

יחזקאל מג,ז-ט.

לאור תביעה זו של יחזקאל יש עניין רב בציון עוזיה מלך יהודה מתקופת בית שני, הכתוב בארמית:

"לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה ולא למפתח" (="לכאן הועברו עצמות עוזיהו מלך יהודה ואין לפתוח").

היינו, עצמות עוזיהו הוצאו מקברו והועברו למקום קבורה אחר. הכתובת תוארכה למאה הראשונה לספירה, ומשערים שהסיבה לכך היא מפני שהרחבת העיר הצריכה פינוי הקברים למקום אחר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עוזיהו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך כתבו במדרש: "א"ר יהודה הלוי ב"ר שלום על י"א דברים הצרעת באה ... ועל הנכנס בתחום שאינו שלו זה עזיהו שביקש להיכנס בתחום הכהונה" (במדבר רבה ז ה)
מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו עתליה יהואש אמציה עוזיהו
928 911 908 867 846 843 842 836 798 769
יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו
758 733 726 698 641 639 609 608 597 596–586