רוגל אלפר
 | |
| לידה |
9 ביוני 1967 (בן 56)  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה |
אוניברסיטת תל אביב |
| עיסוק | פובליציסט |
| מעסיק |
העיר, הארץ |
  | |
רוֹגל אַלְפֶר (נולד ב־9 ביוני 1967) הוא פובליציסט, מבקר טלוויזיה, סופר ומוזיקאי ישראלי. כיום משמש מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ". בעבר היה עורך ומבקר טלוויזיה ב"העיר", עורך "מוסף הארץ" ובעל טור ב"מעריב".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפר הוא בנו של איש המוסד יוסי אלפר. הוא התחנך בבית ספר יסודי בלונדון ובבית הספר התיכון רוטברג ברמת השרון. הוא שירת בחיל המודיעין, ואחר כך למד לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
אלפר אב לשלושה, גרוש בשנית. מתגורר בתל אביב.
עיתונאות וכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את הקריירה העיתונאית החל כעורך חדשות חוץ בדסק הלילה של העיתון "דבר". בשנים 1992–1998 עבד במקומון "העיר" ושימש בו בין השאר עורך מדור התרבות ומבקר טלוויזיה. בשנת 1999 החל לעבוד כמבקר הטלוויזיה של "הארץ". משנת 2004 עד 2006 ערך את "מוסף הארץ", ובפברואר 2006 פוטר מעבודתו.[1] חודש לאחר מכן הצטרף ל"מעריב", וכתב טור במוסף "סופשבוע" ובמוסף "תרבות מעריב". בינואר 2009 עזב את "מעריב".[2] בין 2012 ל־2013 כתב טור אישי באתר "mako". מאז 2014 כותב טור במגזין "ליברל", ובינואר 2015 חזר לכתוב ב"הארץ", כמבקר הטלוויזיה הראשי וכפובליציסט.[3] טורי הדעה שלו ב"הארץ" מתאפיינים בביקורת שמאלנית מתריסה על תפיסות הקונצנזוס הישראלי, בעיקר בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, לזהותן היהודית־ציונית של המדינה ושל החברה ולשכול של משפחות חללי צה"ל וקורבנות טרור.[4]
אלפר עוסק גם בכתיבת קומיקס, וכתב ל"אקטוס טרגיקוס", לקומיקס של משה זר־אביב ב"סטיות של פינגווינים", ואת הקומיקס "המורה חוה". כמו כן כתב תסריטים לפרקים בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ולתוכנית הבידור האקטואלית "הספסל האחורי" של "רשת". ב־2008 קיבל מענק מהקרן הישראלית לקולנוע לפיתוח תסריט.[5]
הוא חיבר ארבעה רומנים: "ספיבק" (2005), "אוי מתוקים שלנו" (2008), "ג'וז בלוז" (2011) ו"כבוד המשפחה" (2015).
כשנשאל מיהם מקורות ההשפעה שלו, ציין את דורון רוזנבלום ואת כתיבתו העיתונאית של טום וולף.[6]
טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2010 השתתף באופן קבוע בתוכנית התרבות "דיבור חדיש" בערוץ 8, ובשנת 2011 החל להגיש את ברצועה "הינשופים" של אותו הערוץ. תוכניתו הייתה היחידה מתוכניות הרצועה ששודרה פעמיים בשבוע, ובה התקיים פאנל דיונים על התרבות הפופולרית במגוון תחומים וכן ריאיון יחידני שערך אלפר עם אורח באולפן. התוכנית הורדה מלוח השידורים לאחר שתי עונות בלבד, בעקבות העברת בעלות על הערוץ. אלפר פתח במיזם מימון המונים באתר האינטרנט "מימונה" במטרה לאפשר את המשך את שידורה בפלטפורמה אינטרנטית, אך המיזם לא הגיע לסכום היעד שנקבע.[7][8]
אלפר היה שותף ליצירת המיני־סדרה הדוקומנטרית "אתם שם בבית", שהקרת את תולדות הטלוויזיה הישראלית, כמגיש, כתסריטאי וכעורך תוכן.[9] ביוני–יולי 2012 הנחה את התוכנית "למה? ככה!" בערוץ הילדים (שאותו ביקר שנים קודם לכן ב"פסיכופט צעיר").[10] במאי 2013 שימש מנחה זמני של התוכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית, לאחר עזיבתו של עמנואל רוזן.
מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפר הוא גם מוזיקאי, מלחין ומבצע. כשהיה בן 12 הקים עם הגיטריסט רם אוריון את הצמד "הדה בושס" (על שמה של מבקרת הטלוויזיה). הצמד הקליט שירים רבים שמעולם לא פורסמו והופיע פעם אחת, בשנת 1988. בצמד נוסף, שהוקם בימי האינתיפאדה השנייה, הגיבו השניים לאירועי השעה במוזיקה סאטירית ופרודית – בעיקר בסגנון קאנטרי – שדימתה את השטחים ואת יושביהם למערב הפרוע ולדמויות שאכלסו אותו.[10] במשך ארבע שנים נהגו אלפר ואוריון להקליט מדי שבוע שירים, שחלקם אולתר בתוך כדי ההקלטה, ולהפיץ אותם בעילום שם על גבי תקליטורים צרובים ובאינטרנט[10] (מבחר הקלטות נאסף ביולי 2019 תחת השם "מתי כבר אלוהים יזיין אותם?").[11] את הרעיון שבבסיס ההרכב ואת שמו, "נוודי האוכף", נתן לו הסופר אסף גברון, ששימש גם "ועדת משוב".[10] גברון ואוריון שיתפו פעולה עם אלפר גם במיזם "פסיכופט צעיר", שהניב אלבום אחד פרי עטו של אלפר. באלבום, שראה אור בשנת 1997, הוא שר וניגן בגיטרות ובקלידים.
עמדותיו וכתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפר מזהה את עצמו כאיש שמאל רדיקלי המתנגד לשליטה הישראלית ביהודה ושומרון ולהתנחלויות. הוא מרבה לתקוף ולכנות גורמים רבים בחברה הישראלית, ובפרט את הימין, בתואר "פשיסטים"[12].
בביקורות הטלוויזיה שלו הוא מתבטא לעיתים בחריפות ובגסות יוצאת דופן, והתבטאויותיו עוררו תגובות נגדו. בפברואר 2015 כתב על איילה חסון כי היא "[...] מכשיר קהה שחובט לעתים בעילגות באישיות פוליטית בכירה וריאיון בניהולה איננו אתגר אינטלקטואלי לאיש מהמעורבים".[13] על תפקידה של מלי לוי בסדרה "חשודה" כתב כי היא "[...] מתניידת מסצנה לסצנה [...] כשעל פניה אותה ארשת חתומה ואטומה, זומבית כמעט, שהיא בדיוק אותו פרצוף שכבר עטתה אינספור פעמים על המסלול ובצילומי דוגמנות. זה הפרצוף־תחת המתנשא של דוגמניות, מבט ה'אתם־יכולים־להסתכל־אבל־לא־לגעת' האוניברסלי שלהן, היחיד שיש להן ברפרטואר", והוסיף כי אין לה טיפת כישרון וכי לעולם לא תהיה שחקנית.[14] הביקורת החריפה עוררה תגובות: עידו רוזנבלום כתב מאמר תגובה ב"הארץ",[15] ובו ציין כי אלפר לוקה במיזוגניה ואינו מבין כלל במשחק. גיורא חמיצר אמר כי לא הייתה זו ביקורת אלא "אורגיה של אלימות", ואחרים, בהם אסי עזר, אורי פפר והתסריטאי עוזי וייל, תקפו בחריפות את אלפר.[16][17]
בכתיבתו תקף אלפר כמה פעמים משפחות שכולות של נרצחי טרור פלסטיני, בייחוד של חללי צה"ל ומתנחלים, שמצאו נחמה ביהדות ובציונות. הוא גינה אותן כפשיסטיות וכגזעניות, השווה אותן לדאעש וסירב להביע אמפתיה לכאבן.[18]
בדצמבר 2015 פרסם אלפר מאמר דעה שכותרתו "לסלק את 'אם תרצו' מתל־אביב". המאמר עסק בכרזה של אם תרצו שנתלתה על פיגומים של בניין בתהליכי שיפוץ בתל אביב. אלפר פרסם את פרטי הקבלן המבצע, טען שהוא איש ימין קיצוני, קרא שלא להרפות ממנו וכן עודד את ריסוס הכרזה בגרפיטי. הקבלן פנה ל"הארץ" והמאמר הוסר מאתר האינטרנט של העיתון. מאוחר יותר תבע את אלפר ואת "הארץ" בנימוק שלא הייתה לו שליטה על תליית הכרזה, ושבעקבות המאמר של אלפר הוא אוים והוטרד ונגרמו נזקים לרכושו בידי מי שהתקהלו במקום והתפרעו. בפברואר 2017 פסק בית משפט השלום בתל אביב שעל הנתבעים לשלם 50,000 ש"ח לקבלן, אחרי שהצדדים הסמיכו אותו לפסוק את גובה הפיצוי.[19]
בדצמבר 2016 כתב אלפר על סרטו של יואב לימור "נעלמים", שעסק בהתבוללות ושמימן משרד התפוצות, ש"לימור הוא כמובן גזען. בדיוק כמו בנט. ולהבדיל, כמו היטלר[...] ההבדל היחיד בין לימור להיטלר הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים[...]".[20] יחיאל לימור, אביו של יואב וחבר במועצת העיתונות בישראל, הלין על הפרסום למנכ"ל המועצה.[21] בעקבות זאת פרסם צוות התגובות שלה הודעה שבה כונו הדברים "משוואה מחליאה", נכתב כי בחירת המילים "[...] חוצה את גבול מופקרות הלשון גם במרחב שבו חופש ביטוי ועיתונות הוא נר לרגלינו", ונאמר כי זה "[...] זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת בתקשורת הישראלית". המועצה הביעה תקווה ש"[...] עורכי 'הארץ' ישקלו, ואם צריך ירסנו, את בחירת הדימויים של מר אלפר בהמשך דרכו כמבקר".[22] דעה אחרת במועצה הייתה שזו הגבלה לא ראויה של חופש הביטוי.[21]
במרץ 2017 קרא אלפר להחרים את ממרח השוקולד של חברת השחר העולה משום שמנכ"ל החברה הבהיר כי היא תורמת מהכנסותיה להתנחלויות, וכי היה מעדיף לפשוט את הרגל מלתרום לארגונים המתנגדים לכיבוש השטחים.[23] שבועיים לאחר מכן תקף אלפר את רבי מנחם מנדל שניאורסון, שלו קרא "כסיל" ו"משוגע לגמרי", והשווה את חסידי חב"ד לכת.[24]
במרץ 2018 חיבר טור ביקורת על ההחלטה להעניק למרים פרץ, אם שכולה ומחנכת, את פרס ישראל. הוא כתב: "[...] המסר העיקרי של פרץ הוא שהפרט שואב את משמעותו הקיומית מהקרבת עצמו למען העם, המולדת ואלוהים. זהו מסר רעיל, מזיק, שמכשיר את לבם של ישראלים צעירים למות למען המדינה. זה מסר שמקדש את המוות."[25]
כשאירע פיגוע קטלני במחסום שועפאט באוקטובר 2022, ביקר אלפר את הדיווחים שהציגו את מותה של חיילת בו כרצח. לדבריו היה זה "[...] עיוות מוחלט של המציאות", שכן אין לראות בסמל נועה לזר "קורבן תמים" אלא "חיילת שנפלה בעת מילוי תפקידה". "[...] לטעון שהיא נרצחה", הוסיף, "זה להתכחש לעובדה שמותה אירע במסגרת עימות מזוין שבו נטלה חלק פעיל כמי שהוטל עליה, כמתחייב מהנסיבות, גם להרוג". כלשונו, "[...] רצח הוא מעשה פלילי. הרג הלוחמת [...] היה אקט מלחמתי. ובמלחמה כמו במלחמה, לוחמות נופלות".[26]
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספיבק, הוצאת כתר, 2005[27]
- אוי מתוקים שלנו, הוצאת חרגול, 2008[28]
- ג'וז בלוז, הוצאת חרגול, 2011[29]
- כבוד המשפחה, הוצאת ידיעות ספרים, 2015[30]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוגל אלפר, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- מאמרי רוגל אלפר, באתר "הארץ"
- רוגל אלפר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- רוגל אלפר, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
- רוגל אלפר, באתר "mako"
- רוגל אלפר, באתר "ליברל"
- אריק גלסנר, ביקורת על הספר "אוי מתוקים שלנו", מעריב, 8 ביוני 2008
- שני גורקביץ', "הינשופים" סוגרת עונה: "לא חפרנו מול הצופה" - ריאיון עם רוגל אלפר, באתר וואלה!, 15 ביוני 2011
קובי מידן, "אנשים בלילה" עם רוגל אלפר, באתר iCast, 13 במרץ 2012- עינב שיף, רוגל אלפר, יוצר "אתם שם בבית": על נזקי הריאליטי, החדשות ועוד, באתר וואלה!, 4 במאי 2012
- נטע הלפרין, עכבר העיר אונליין, אתם שם בבית: "הינשופים" מבקשת שתממנו לה עונה חדשה, באתר הארץ, 7 במאי 2012
- איתי שטרן, רוזאן בר נגד רוגל אלפר: "סתום את הפה המזוין שלך, גלוח ראש שמן", באתר הארץ, 23 בנובמבר 2015
- רותי זוארץ, הזר, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 13 בינואר 2016
שמואל לביא, כן, נפגעתי מאוד, באתר הארץ, 10 במאי 2016- תום מהגר, רוגל אלפר חולם על טלוויזיה חילונית ואשכנזית כמוהו, באתר "העוקץ", 8 ביוני 2016
- עמית קלינג, רוגל אלפר לא מבין למה חושבים שהוא בוטה. ראיון, באתר "Time Out ישראל", 19 ביולי 2017
- אלעד מן, השלטון מתייחס לציבור כמו אל כלבים: תהיו טובים ונרשה לכם לצאת. והוא עושה זאת באמצעות הפאנלים במהדורות המרכזיות, באתר העין השביעית, 3 במאי 2020
- דוד ורטהיים, רוגל אלפר: "אני אמות בתפקיד הזה – לא רואה כלי תקשורת אחר שיעסיק אותי", באתר גלובס, 23 בינואר 2020
רוגל אלפר (1967–), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לי-אור אברבך, רוגל אלפר פוטר, באתר וואלה!, 27 בפברואר 2006
- ^ ענת קם, רוגל אלפר עוזב את מעריב, באתר וואלה!, 4 בינואר 2009
- ^ דוד אברהם, חוזר הביתה: רוגל אלפר ישמש כמבקר הטלוויזיה של הארץ, באתר וואלה!, 4 בינואר 2015.
- ^ רוגל אלפר, התנצלות בפני רוצחי, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2015, רוגל אלפר, יהודי צרפת, הישארו בצרפת, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2015.
- ^ רוגל אלפר יקבל 70 אלף שקל לפיתוח סרט קולנוע, באתר גלובס, 11 באוגוסט 2008
- ^ אלפר, רוגל, באתר העין השביעית, 7 בפברואר 2008
- ^ נועה הרשקוביץ, רוגל אלפר במסע להחייאת תוכנית התרבות "הינשופים", באתר וואלה!, 10 באוקטובר 2012
- ^ 1רועי גולדנברג, רוגל אלפר מגייס כסף מגולשים לעונה חדשה של "הינשופים", באתר גלובס, 15 באוקטובר 2012
- ^ אריאנה מלמד, "אתם שם בבית": מפסיקים לבהות במסך, באתר ynet, 6 במאי 2012
- ^ 1 2 3 4 איתמר ב"ז, יהודים נודדים ופלישתים שבורי גפיים, באתר העין השביעית, 29 באוגוסט 2019
- ^ מתי כבר אלוהים יזיין אותם?, באתר Bandcamp
- ^ פשיזם עליך ישראל, אתר "pressפקטיבה" 2017
- ^ רוגל אלפר, גאולה אבן, מחסום בולשיט בלתי עביר, באתר הארץ, 5 בפברואר 2015.
- ^ רוגל אלפר, רק מלי לוי וירושלים יכולות להיות מרוצות מ"חשודה", באתר הארץ, 11 בפברואר 2015.
- ^ עידו רוזנבלום, רוגל אלפר מה אתה יודע על טלוויזיה, באתר הארץ, 12 בפברואר 2015.
- ^ ערב טוב עם גיא פינס, הביקורת של רוגל אלפר על מלי לוי מולידה סערה: "איש אלים, קח ציפרלקס", באתר nana10, 15 בפברואר 2015
.
- ^ למה כולם כועסים על רוגל אלפר?, באתר מאקו, 12 בפברואר 2015.
- ^ חנוך דאום, מילים פוצעות, באתר ynet, 22 באפריל 2016.
- ^ אורן פרסיקו, "הארץ" יפצה ב-50 אלף שקל בשל מאמר של רוגל אלפר, באתר העין השביעית, 27 במרץ 2017.
- ^ רוגל אלפר, היטלר, היהודים התכווצו: כך הפך בנט לעורך-על בערוץ 2, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2016
- ^ 1 2 נתי טוקר, מועצת העיתונות גינתה התבטאות של רוגל אלפר, אבל שכחה לציין כמה עובדות חשובות, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2016
- ^ יונתן כיתאין, מועצת העיתונות נגד דבריו של רוגל אלפר: "זיהום מילולי", באתר גלובס, 25 בדצמבר 2016.
- ^ רוגל אלפר, להחרים את ממרח "השחר", באתר הארץ, 30 במרץ 2017.
- ^ רוגל אלפר, די, חב"ד. הרבי מליובאוויטש לא יחזור, באתר הארץ, 26 באפריל 2017; מיכל לוי, עיתון הארץ מכה שנית, באתר ערוץ 7, 14 באפריל 2017
- ^ רוגל אלפר, אם זו הרוח היהודית, אינני רוצה להיות יהודי, באתר הארץ, 19 במרץ 2018.
- ^ רוגל אלפר, זה לא רצח. הרג הלוחמת נועה לזר היה אקט מלחמתי, ובמלחמה לוחמות נופלות, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2022
- ^ ביקורות
הגר ינאי, אזור הדמדומים, באתר גלובס, 7 בפברואר 2005
ראובן מירן, אם אין "אני מוחלט" לי, מי לי, באתר הארץ, 21 במרץ 2005 - ^ גבי לוין, נשף מסכות של גיבורי טלנובלות ותוכניות ריאליטי, באתר הארץ, 22 באפריל 2008
- ^ מתן חרמוני, "ג'וז בלוז", מאת רוגל אלפר | עושים חיים, באתר הארץ, 03 באוגוסט 2011
- ^ עמרי הרצוג, רוגל אלפר צולל אל עומק המחנק של הבדידות, באתר הארץ, 30 ביולי 2015
