אביגדור ליברמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אביגדור (איווט) ליברמן
Avigdor Lieberman in Latvia (cropped).jpg
שר הביטחון
תאריך לידה 5 ביולי 1958 (בן 58)
תאריך עלייה 1978
ממשלות 2934
כנסות 1520
סיעה ישראל ביתנו, הליכוד ביתנו, איחוד לאומי-ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי
תפקידים בולטים
עיסוק קודם

אביגדור (איווט) ליברמן (נולד ב-5 ביולי 1958[1][2]) הוא שר הביטחון בממשלת ישראל, יושב ראש ומייסד מפלגת "ישראל ביתנו" וחבר הכנסת בהפסקת חברות מטעמה. בעבר כיהן בין היתר כסגן ראש הממשלה, כשר החוץ, כשר האנרגיה והתשתיות הלאומיות, כשר התחבורה, כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, כמנכ"ל תנועת הליכוד וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליברמן נולד בשם "איווט ליברמן" לאסתר פירה וללב ליברמן בעיר קישינב שבמולדובה, שהייתה אז חלק מברית המועצות. שפתם העיקרית של הוריו כמו גם זו שלו עד גיל 3, הייתה יידיש ורוסית. למד במכון לחקלאות של קישינב וכתב מחזה בשם "סטודנטים"[3]. ליברמן עלה לישראל ב-18 ביוני 1978, למד באולפן עברית. שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בממשל הצבאי בחברון במסגרת שירות מקוצר של שנה ("שלב ב'")[4]. בשירות המילואים עבר קורס תותחן ושירת כאיש צוות תומ"ת בחיל התותחנים[5].

בתקופת לימודיו הכיר את אלה, שעלתה מטשקנט, והם התחתנו בשנת 1981. בתחילה הם התגוררו בשכונת גילה שבירושלים, וליברמן מונה למזכיר הסניף הירושלמי של הסתדרות העובדים הלאומית. בתחילת שנת 1988 עברה המשפחה להתגורר בהתנחלות נוקדים. ליברמן הוא בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

תחילת הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 מונה לחבר הדירקטוריון של החברה הכלכלית לירושלים. בשנים 1986–1987 שימש כמוציא לאור של שבועון ברוסית בשם יומן ירושלמי, שבו התפרסמו גם מאמריו.

ב-1988 יצר קשר עם בנימין נתניהו, ששב אז לישראל מכהונתו כשגריר ישראל באו"ם והתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. הוא ליווה את נתניהו בעשר השנים הבאות. לאחר בחירתו של נתניהו ליושב ראש הליכוד בבחירות המקדימות ב-1992 מונה ליברמן למנכ"ל תנועת הליכוד וארגן את שיקומה. בשנת 1996, לאחר בחירתו של נתניהו כראש ממשלת ישראל, מונה ליברמן למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בדצמבר 1997 התפטר ליברמן מתפקידו. יש שתלו זאת בפתיחת תיק חקירה נגדו במשטרה, תיק שנסגר לבסוף[6].

ליברמן פנה לעסקים פרטיים וייסד בינואר 1998 חברת סחר וייעוץ בשם "נתיב אל המזרח", שעסקה ברכישת חומרי גלם בארצות המזרח ומכירתם בארצות המערב ובפעולות פיננסיות בשוק ההון הרוסי.

ישראל ביתנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בינואר 1999 הכריז ליברמן על הקמתה של מפלגת ישראל ביתנו. המפלגה זכתה בבחירות באותה שנה ב-4 מנדטים. בשנת 2000 התמזגה הסיעה בכנסת עם שתי סיעות ימין נוספות, מולדת ותקומה, אשר קודם לכן הרכיבו יחד עם חרות את סיעת האיחוד הלאומי, לסיעת איחוד לאומי-ישראל ביתנו.

ב-7 במרץ 2001 מונה ליברמן לשר התשתיות הלאומיות, וכיהן בתפקיד זה עד 14 במרץ 2002 , מועד פרישת "איחוד לאומי - ישראל ביתנו" מממשלת שרון הראשונה. ב-15 באוקטובר 2001 החליטו ליברמן וחברו לסיעה, רחבעם זאבי, לפרוש מממשלתו של אריאל שרון במחאה על מסירת השכונה אבו סנינה בחברון לידי הפלסטינים, דבר שלטענתם חשף את יהודי חברון לאיומים של ירי צלפים מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים. שעות ספורות לפני כניסת מכתבי ההתפטרות לתוקף נרצח זאבי בידי מתנקש פלסטיני. לבקשת ראש הממשלה, אריאל שרון, לא התפטרו ליברמן והשר החדש בני אלון. חרף המאמצים של שרון, השניים התפטרו בסופו של דבר ב-14 במרץ 2002.

במהלך מערכת הבחירות לכנסת השש עשרה, שהתנהלה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, אימצה הסיעה המשותפת, שרצה תחת השם "האיחוד הלאומי", בראשות ליברמן, את רעיון הטרנספר כמצעה לפתרון הסכסוך. האיחוד הלאומי זכה ב-7 מנדטים בבחירות אלה, 3 מהם מטעם "ישראל ביתנו". לאחר הבחירות מונה ליברמן לשר התחבורה בממשלת שרון השנייה (הממשלה ה-30). עם תחילת כהונתה של הכנסת ה-16 התפטר ליברמן מהכנסת, כדי לאפשר לחברו לרשימה ולמפלגה, אליעזר (צ'יטה) כהן, להיכנס במקומו. ב-4 ביוני 2004, עקב כוונתו להצביע נגד תוכנית ההתנתקות, פוטר ליברמן מהממשלה (יחד עם בני אלון) על ידי ראש הממשלה שרון, במטרה להשיג רוב לתוכנית בקרב השרים בהצבעה שאמורה הייתה להתקיים כעבור יומיים.

בסוף שנת 2004 פרשה "ישראל ביתנו" מ"האיחוד הלאומי" והתמודדה כרשימה עצמאית בבחירות לכנסת ה-17. הפעם הציג ליברמן במצע מפלגתו את תוכנית חילופי השטחים. רעיון זה, המבוסס על פתרונות דומים בעולם, כדוגמת קפריסין, בא לפתור סכסוכים הנובעים משוני בין אוכלוסיות (בדת או בלאום) באמצעות הפרדת האוכלוסיות. בבחירות אלה הגדילה "ישראל ביתנו" את כוחה ל-11 מנדטים, כשהיא זוכה לאחוזי תמיכה גבוהים בקרב העולים מברית המועצות לשעבר.

ב-30 באוקטובר 2006 הוביל ליברמן את מפלגתו להצטרפות לקואליציה בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט ומונה לסגן ראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים בממשלה ה-31. הצטרפות "ישראל ביתנו" לממשלה גררה התנגדות מצד חברים במפלגת העבודה, החברה בקואליציה, אך בהצבעה במרכז המפלגה הוחלט על הישארות בממשלה. כניסתו של ליברמן לממשלה הובילה להתפטרותו מהממשלה של השר אופיר פינס. לאחר שהממשלה ניהלה משא ומתן עם הרשות הפלסטינית הודיע ליברמן על פרישת מפלגתו מהממשלה בשל הדיונים עם הפלסטינים בסוגיות הליבה. ב-16 בינואר 2008 פרשה מפלגת "ישראל ביתנו" מהממשלה.

שר החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לכנסת השמונה עשרה בשנת 2009 זכתה מפלגת "ישראל ביתנו" ב-15 מנדטים והייתה למפלגה השלישית בגודלה. במרץ 2009, עם הקמתה של ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו, מונה ליברמן לסגן ראש הממשלה ולשר החוץ וכן לחבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמטבחון.

בשנת 2009 נכלל ברשימת 100 המשפיעים של טיים מגזין[7].

ב-25 באוקטובר 2012 הודיע, יחד עם בנימין נתניהו, על הליכה משותפת של "ישראל ביתנו" עם "הליכוד" בבחירות לכנסת התשע עשרה, ברשימה שכונתה "הליכוד - ישראל ביתנו"[8].

ב-16 בדצמבר 2012 הודיע על התפטרותו מתפקיד שר החוץ, בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, להעמידו לדין בפרשת השגריר בבלארוס. בנובמבר 2013 שב ליברמן לכהן כשר החוץ, לאחר שזוכה בבית משפט השלום בירושלים מהעבירות שבהן הואשם[9].

ב-7 ביולי 2014, יום לפני תחילת מבצע צוק איתן, הודיע על פירוק האיחוד הסיעתי עם מפלגת הליכוד, בשל חילוקי דעות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפרט בנוגע להתנהלות ממשלת ישראל בלחימה בעזה עם החמאס[10]. ב-21 ביולי 2014, בעת מבצע צוק איתן, פרסם סטטוס בפייסבוק שקורא לאזרחי המדינה להחרים עסקים ערבים שנענו לקריאת ועדת המעקב של הציבור הערבי לשבות במחאה על "הטבח בשכונת סג'אעיה" (קרב שג'אעיה)[11].

באופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 במאי 2015, יומיים לפני המועד האחרון להצגת ההסכמים הקואליציוניים להקמת ממשלת ישראל השלושים וארבע, הודיע ליברמן כי ילך לאופוזיציה, בשל אי רצונו להצטרף ל"ממשלה שהיא התגלמות האופורטוניזם"[12]. עקב כך נותרה לבנימין נתניהו קואליציה צרה של 61 חברי כנסת. לאחר ההודעה התפטר מתפקידו כשר החוץ. במהלך שהותו באופוזיציה תקף ליברמן קשות את נתניהו וממשלתו, ובין היתר כינה את ראש הממשלה "שקרן רמאי נוכל"[13].

לקראת סוף חודש מאי 2016 ניהל ליברמן משא ומתן קואליציוני עם הליכוד והגיע להסמה על הצטרפות סיעתו לקואליציה למינויו לשר הביטחון. בתגובה לכך, פרשה אורלי לוי-אבקסיס מ"ישראל ביתנו", שר הביטחון הקודם, משה יעלון פרש מהממשלה ומהכנסת, והשר לאיכות הסביבה, אבי גבאי, פרש מהממשלה.

שר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליברמן נואם

במהלך חודש מאי 2016 לאחר משא ומתן קואליציוני הצטרף ליברמן עם מפלגתו לקואליציה. ליברמן מונה לשר הביטחון וחברת הכנסת סופה לנדבר לשרת העלייה והקליטה. עוד התקבלה במסגרת ההסכם הקואליציוני דרישת המפלגה בעניין תוספת לקצבת הפנסיה ושארים. ליברמן הושבע לתפקיד ב-30 במאי 2016. במקביל הגיש ליושב ראש הכנסת כתב הפסקת חברות לפי סעיף 42ג לחוק יסוד הכנסת ("החוק הנורווגי").

עמדותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליברמן מגלה יחס נוקשה ביחס לעימות הישראלי-ערבי אך בשונה מחלק גדול מאנשי הימין, הוא מצהיר כי יהיה מוכן להכיר במדינה פלסטינית בתנאים מגבילים[14]. תחילה תמך בטרנספר כפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, אך לקראת הבחירות לכנסת בשנת 2006 הציע מתווה של הסדר שהדגש המרכזי בו הוא חילופי שטחים, זאת כדי להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.

בכמה מקרים התבטא בחריפות נגד השמאל הישראלי (כך למשל בראיון בגלי צה"ל באוקטובר 2007 בו האשים חלק מאנשי השמאל "בכל הקורבנות והצרות" של מדינת ישראל[15], והשוואת אנשי "יש גבול" לקאפו במחנות הריכוז הנאצים בראיון ב"מבט לחדשות"[16].) ביום השבעת הממשלה ה-31, דרש ליברמן לשפוט את חברי הכנסת הערבים הנפגשים עם ראשי חמאס בתור משתפי פעולה, כמו במשפטי נירנברג ותבע שגורלם יהיה זהה[17]. נגד הקריאה יצאו אישים שונים, בין היתר בטענה שהתבטאויות ליברמן גורמות לזילות השואה[18].

בשנת 2015 הביע ליברמן תמיכה בעונש מוות למחבלים[19].

דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליברמן ומפלגתו מתנגדים להפרדת דת ממדינה בישראל[20]. עם זאת, תומך ליברמן ואף הכניס במצע מפלגתו את העקרונות הבאים:

  1. החזרת השליטה בענייני דת ברבנות הראשית לידי נציגי המגזר הדתי הלאומי. באופן זה תבוטל השליטה החרדית במוסדות הממלכתיים.
  2. אימוץ הדעות ההלכתיות המאפשרות גיור ידידותי, נוח ומסביר פנים.
  3. הנהגת "ברית זוגיות", אשר תאפשר נישואין כדין בישראל גם לאלה שאינם רשאים להתחתן בנישואים דתיים. למרות זאת, בשל המשמעת הקואליציונית, התנגדה סיעת "ישראל ביתנו" להצעת חוק פרטית בנושא[21].

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ אביגדור ליברמן וג'ורג' מיטשל בעת ביקורו של מיטשל בירושלים

ליברמן תופס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כחלק מעימות רחב יותר בין המערב לאסלאם. לדעתו, היעד המדיני והביטחוני של מדינת ישראל צריך להיות הצטרפות לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי[22].

עם היכנסו לתפקיד שר החוץ, הצהיר ליברמן כי הוא אינו מחויב למתווה אנאפוליס, וכי חזון שתי המדינות הוא רעיון יפה אבל לא ישים. בכך שינה ליברמן את הקו המנחה של הממשלה הקודמת, בראשות אהוד אולמרט.

ליברמן תמך בחיזוק הקשר עם רוסיה מתוך אמונה שקשר כזה חיוני לאינטרסים של ישראל, ואף מונה ל"ממונה על הדיאלוג האסטרטגי מול הקרמלין" מטעם הממשלה, דיאלוג שעליו סוכם בעת ביקור שלו במוסקבה ביוני 2009[23].

בחודש יולי 2009 ביקש להנהיג רפורמה ביחסי החוץ של ישראל, שבה יעבור הדגש מעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני לעיסוק בדיפלומטיה ציבורית ושיקום מעמד ישראל בעולם. במסגרת מימוש הרפורמה נסע לביקור במדינות אמריקה הלטינית, על מנת להדגיש את החשיבות הגבוהה שמייחס משרד החוץ לאזור זה[24][25].

את ביקורו של נשיא ברזיל, לואיז אינסיו דה סילבה, החרים ליברמן כאות מחאה על שזה סירב להניח פרחים על קברו של הרצל, אולם הניח פרחים על קברו של יאסר ערפאת[26].

ראש המודיעין המצרי, עומר סולימאן, הגיע ב-2009 לפגישה עם ליברמן[27], ועל פי פרסומים בעיתונות, אף הזמין אותו לביקור במצרים. מובארק הכחיש את העניין לאחר ימים אחדים. פגישה זו נערכה אף על פי שעם היכנס ליברמן לתפקיד שר החוץ, הודיעה מצרים כי נציגיה לא ייפגשו עמו עד אשר יחזור מדבריו שנאמרו מספר שנים קודם לכן, במהלך הבחירות בשנת 2001, על רקע חריקות ביחסי השלום בין ישראל למצרים, בהם העלה ליברמן בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות, את האפשרות שבמקרה של מלחמה עם מצרים יופצץ סכר אסואן, והאזור הסמוך לו יוטבע במימי אגם נאצר.

במסגרת מדיניותו כשר החוץ, הורה ליברמן לשגרירי ישראל "שלא יתרפסו בפני העולם" משום ש"למושגים כמו כבוד לאומי, יש חשיבות רבה בהשפעה על מעמד ישראל בעולם"[28]. במסגרת מדיניות זו, בעקבות דברי ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, נגד ישראל, השפיל סגנו של ליברמן, דני אילון, את שגריר טורקיה בישראל בכך שהורה לו לשבת על ספה נמוכה לעיני המצלמות. ליברמן לא גינה את איילון, והצדיק את הצורך להגיב בתקיפות, גם אם לא את צורת התגובה[29]. לאחר הודעת הבהרה שלא נתקבלה, איומים מצד טורקיה, ובהתערבות פרס, הבהיר איילון לשגריר כי לא היה בכוונתו להשפילו אישית, וכי הוא מתנצל בפניו על הדרך בה האירוע נוהל והאופן בו התפרש[30][31].

בתקופת כהונתו של ליברמן כשר החוץ נמשכה החרפת הבעיות בשני תחומים בולטים ביחסי החוץ של ישראל:

תוכנית חילופי השטחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית חילופי השטחים

תוכנית חילופי השטחים היא אחד המרכיבים במסגרת תוכניתו הכוללת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין היתר, מתבסס ליברמן על הטענות:

  • חלק מערביי ישראל מזדהים עם אויבי מדינת ישראל ומהווים בעיה דמוגרפית המסכנת את עתידה של ישראל כמדינה יהודית
  • האינטרס של ישראל הוא להפחית ככל האפשר את אחוז השוללים את ערכי המדינה בקרב אזרחיה ואף בקרב תושביה
  • במקום בו יש שני לאומים – יש בעיות, לכן, כדי להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, יש להבטיח כי תהיה מדינה הומוגנית עם רוב יהודי בטוח לנצח
  • הפלסטינים דורשים מדינה ערבית ללא תושבים יהודים

עיקרה של תוכנית חילופי השטחים, אותה מציע ליברמן כפתרון לבעיות אלה, הוא סיפוח גושי התנחלויות לישראל, ובמקביל העברת שטחים ישראליים המאוכלסים בערבים, כגון אום אל פאחם וסביבתה, לידי המדינה הפלסטינית לכשתוקם. באופן זה יחדלו התושבים, שיבחרו להישאר בשטחים שיועברו, ואשר לא יביעו נאמנות למדינת ישראל, להיות אזרחי ישראל.

נאמנות למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביגדור ליברמן בכנס שדרות לחברה, 2015

ליברמן סבור כי יש להכניס תיקונים בחוק האזרחות של ישראל, לפיהם יחויב כל אזרח במדינה לחתום על הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לעקרונותיה ולחוקיה. מי שיסרב לעשות כן, יאבד את זכותו לבחור ולהיבחר ואף עשוי לא לקבל תעודת זהות. ליברמן סבור שיש לחייב בהצהרה זו כל אזרח ישראלי שמגיע לגיל 16[33].

עוד סבור ליברמן שיש להגדיר קשר הדוק יותר בין השירות בצה"ל או השירות הלאומי לבין הזכויות הניתנות מביטוח לאומי, כך שמי שנאמן יקבל יותר[34].

שינוי שיטת הממשל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליברמן תומך בשיטת הדמוקרטיה הנשיאותית, ושינוי שיטת הממשל הוא אף חלק ממצע מפלגתו. הוא תומך בשיטה של בחירות אזוריות, שבה המפלגה הזוכה מקבלת את כל המושבים[35].

עם כניסתו לממשלה ה-31, החלו מגעים עם אהוד אולמרט לשינוי שיטת הממשל. כאשר ניסה להעביר את ההצעה לשינוי שיטת הממשל לדמוקרטיה נשיאותית בקריאה טרומית, הוא נתקל בהתנגדות הכנסת וההצעה נפלה[36].

פלילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1999 הוגש כתב אישום נגד ליברמן באשמת תקיפה, תקיפת קטין ואיומים. התקיפה ארעה לאחר שילדים בני 13 ו-14, תקפו את בנו של ליברמן, וזה הזעיק את אביו לעזרה. לאחר התקיפה איים ליברמן על הילד כי יכהו בשנית אם יחזור ליישוב נוקדים. בספטמבר 2001 הורשע ליברמן, במסגרת עסקת טיעון, בתקיפת קטין ובאיומים, והוטל עליו לשלם 10,000 ש"ח פיצוי לילד ועוד 7,500 ש"ח קנס[37].

ליברמן נחקר בחשד כי קיבל מיליוני שקלים בזמן שכיהן כחבר הכנסת. לפי החשדות, הכספים עברו דרך חברה בשם "נתיב אל המזרח", שקיבלה מהשנים 1999 עד 2006 סכומי כסף גדולים שהיו אמורים להגיע לכאורה לכיסו של ליברמן, כשוחד מאת מיכאל צ'רנוי. חשדות אחרים נוגעים לחברה ל"ייעוץ עסקי" בשם "מ. ל. 1", אותה הקימה ביולי 2004 בתו, מיכל ליברמן, כשהייתה בת 21. לחברה הוזרמו תוך שלוש שנים מאז הוקמה כ-7 מיליון ש"ח מחוץ לארץ[38]. החברה שילמה משכורות גבוהות לליברמן האב ולבתו[39][40].

במרץ 2010 חקרה המשטרה את ליברמן בחשד כי קיבל משגריר ישראל בבלארוס, זאב בן אריה, פרטים על אודות בקשה חסויה לסיוע משפטי שהגישה משטרת ישראל לממשלת בלארוס בעניין החקירה נגדו[41]. החקירה נסובה גם סביב מעורבותו של השר ליברמן במינויו של בן אריה ליועץ במטה המדיני של משרד החוץ ולשגריר בלטביה[42]. בן אריה עצמו הורשע במסירת מידע לאדם שאינו מוסמך, בגילוי הפרת חובה ובשיבוש הליכי משפט, ובאוקטובר 2012 נגזרו עליו 4 חודשי עבודות שירות.

בדצמבר 2012 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, על ההחלטה לסגור את התיק העיקרי נגד ליברמן, בגלל היחלשות הראיות במהלך הזמן (בהמשך לכך נסגרו גם תיקי החקירה נגד יתר החשודים בפרשה)[43] ולהגיש כתב אישום בפרשת השגריר[44]. בעקבות זאת התפטר ליברמן מתפקיד שר החוץ והודיע על הסרת חסינותו[45].

ב-30 בדצמבר 2012 הגישה פרקליטות המדינה כתב אישום נגד ליברמן המייחס לו עבירות של מרמה והפרת אמונים בפרשת השגריר[46]. ב-17 בפברואר 2013 נפתח משפטו של ליברמן. ב-6 בנובמבר 2013 הוא זוּכה פה אחד[47].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליברמן נשוי לאלה לבית ציפקין, ולהם שלושה ילדים. בני הזוג ליברמן מתגוררים בנוקדים שבגוש עציון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אודות אביגדור ליברמן באתר ישראל ביתנו
  2. ^ אביגדור ליברמן, האמת שלי, הד ארצי, 2004, עמ' 126
  3. ^ לילי גלילי, All is heaven with Avigdor Lieberman, מגזין מומנט, פברואר 2007
  4. ^ עמוד הפייסבוק של אביגדור ליברמן
  5. ^ ממספר 4 בתומ"ת- למספר 1 בביטחון, ישראל דיפנס, 2 ביוני 2016
  6. ^ ליאור דטל, דרכו של ליברמן: הריבים, החקירות והקשרים עם נתניהו, באתר הארץ, 15 בפברואר 2009.
  7. ^ Benny Morris, The 2009 TIME 100 - Avigdor Lieberman
  8. ^ יובל קרני, נתניהו וליברמן יתמודדו ביחד בבחירות, באתר ynet, 25 באוקטובר 2012.
  9. ^ מורן אזולאי, ליברמן שוב שר החוץ: "מטען חבלה לשלום", באתר ynet, 11 בנובמבר 2013
  10. ^ מורן אזולאי, ליברמן מפרק את האיחוד עם הליכוד: "למה מחכים מול חמאס?", באתר ynet, 7 ביולי 2014
  11. ^ יאסר עוקבי, שביתת הזדהות במגזר הערבי עם עזה. ליברמן: "להחרים עסקים", 21 ביולי 2014, באתר מעריב
  12. ^ מורן אזולאי, ליברמן: לא נצטרף לקואליציה - בחרנו בעקרונות ולא בכיסאות, באתר ynet, 4 במאי 2015
  13. ^ ליברמן במתקפה על רה"מ: "הוא שקרן רמאי נוכל", באתר גלי צה"ל, 28 במרץ 2016
  14. ^ פנחס וולף‏, ליברמן: "תומך בהקמת מדינה פלסטינית", באתר וואלה! NEWS‏, 26 בפברואר 2009.
  15. ^ אמנון מרנדה, ליברמן: כל הקורבנות והצרות - בגלל השמאל, באתר ynet, 2 באוקטובר 2007
  16. ^ אמנון מרנדה, "הבעיה בברק ואולמרט, לא ב'קאפו' של ליברמן", באתר ynet, 7 באוקטובר 2007
  17. ^ אילן מרסיאנו, ליברמן: לשפוט ח"כים ערבים כמו בנירנברג, באתר ynet, 4 במאי 2006.
  18. ^ רועי נחמיאס ו-ynet, "התבטאויות ליברמן גורמות לזילות השואה", באתר ynet, 5 במאי 2006.
  19. ^ מורן אזולאי, ליברמן: "נגיש חוק עונש מוות למחבלים", באתר ynet, 17 בפברואר 2015.
  20. ^ דת ומדינה, באתר "ישראל ביתנו"
  21. ^ אריק בנדר, הכנסת דחתה את הצעת חוק ברית הזוגיות, באתר nrg‏, 10 ביוני 2009.
  22. ^ שירות "הארץ"‏, ליברמן: יש לצרף ישראל לאיחוד האירופי, באתר וואלה! NEWS‏, 1 בינואר 2007.
  23. ^ רוני סופר, ארצות הברית מתרחקת? ליברמן יוביל התקרבות לרוסיה, באתר ynet, 5 ביוני 2009.
  24. ^ AFP, ישראל: ונצואלה סייעה לאיראנים בדרום אמריקה, באתר ynet, 25 ביולי 2009.
  25. ^ ברק רבידמחר: שר החוץ אביגדור ליברמן ייצא לביקור בן 10 ימים בדרום אמריקה, באתר הארץ, 19 ביולי 2009.
  26. ^ ברק רבידשר החוץ אביגדור ליברמן מחרים את ביקורו של נשיא ברזיל דה סילבה, באתר הארץ, 15 במרץ 2010.
  27. ^ רוני סופר, למרות האיומים: סולימאן נפגש בחשאי עם ליברמן, באתר ynet, 22 באפריל 2009.
  28. ^ אלי ברדנשטיין, ליברמן נזף בשגרירים: הפסיקו להתרפס, באתר nrg‏, 2 בינואר 2010.
  29. ^ איילון על השפלת השגריר הטורקי: "תם עידן ההתרפסות", חדשות ערוץ 2
  30. ^ ברק רביד ויהונתן ליס, סגן שר החוץ, דני איילון, שיגר מכתב התנצלות נוסף לשגריר טורקיה בישראל, באתר הארץ, 13 בינואר 2010.
  31. ^ נוסח ההתנצלות
  32. ^ יצחק בן-חורין, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2012
  33. ^ אתר חדשות ערוץ 2, ‏השלב הבא של ליברמן: הצהרת נאמנות למדינה - מגיל 16, באתר גלובס, 11 באוקטובר 2010.
  34. ^ אביגדור ליברמן, "בלי נאמנות - אין אזרחות", אתר הבלוגים של TheMarker, ‏7 בינואר 2009.
  35. ^ אביגדור ליברמן, חייבים משטר נשיאותי, באתר ynet, 7 בספטמבר 2006
  36. ^ ישראל-ביתנו: שיטת הממשל תשונה בפורטל LaIsrael, ב-28 באוגוסט 2009
  37. ^ פ (י-ם) 2000/01 מדינת ישראל נגד אביגדור ליברמן, ניתן ב-25.9.2001
  38. ^ אורי בלאו, מאיפה הגיעו 7 מיליון שקל לחברה שהקימה בתו של אביגדור ליברמן בגיל 21?, TheMarker, אפריל 2007
  39. ^ אורי בלאוהבוסית, באתר הארץ, 6 באפריל 2007
  40. ^ גיא רולניקהמינוי שצריך לעורר חלחלה, באתר TheMarker‏, 21 במאי 2016
  41. ^ אמיר אורןשר החוץ ממשיך להסתבך: חשוד שקיבל מהשגריר בבלארוס את חומרי החקירה נגדו, באתר הארץ, 3 במרץ 2010.
  42. ^ איתי הר אור, ליברמן נחקר בחשד לביצוע עבירות של שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים, באתר כלכליסט, 2 במרץ 2010.
  43. ^ תומר גנון וזוהר שחר לוי, נסגר תיק החקירה נגד בתו של אביגדור ליברמן, באתר כלכליסט, 12 באוגוסט 2013
  44. ^ החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין תיק החקירה שנפתח נגד אביגדור ליברמן
  45. ^ אטילה שומפלבי ויובל קרני, בגלל האישום: ליברמן התפטר מתפקיד שר החוץ, באתר ynet, 14 בדצמבר 2012
  46. ^ אביאל מגזני, הוגש כתב אישום נגד ליברמן, באתר ynet, 30 בדצמבר 2012
  47. ^ חדשות 2, ‏השופטים קבעו פה אחד: ליברמן זכאי, באתר ‏mako‏‏, ‏6 בנובמבר 2013‏
    ת"פ 62975-27-27 מדינת ישראל נ' אביגדור ליברמן, ניתן ביום 6 בנובמבר 2013
אביגדור ליברמן - תבניות ניווט