Sound-icon-rtl.png

נדב איל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נדב איל
Nadav Eyal.jpg
לידה 6 במרץ 1979 (בן 39)
אנגליהאנגליה  אנגליה, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
מדינה ישראלישראל  ישראל
שנות פעילות 1997- הווה
עיסוק עורך חדשות החוץ
מעסיק חדשות עשר, ערוץ עשר
קישורים חיצוניים
פייסבוק NadavEyalDesk
טוויטר NadavEyalDesk

נדב אשר איל (נולד ב-6 במרץ 1979) הוא עיתונאי ישראלי, ועורך חדשות החוץ בערוץ עשר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איל נולד באנגליה להורים ילידי הארץ וגדל בפרדס חנה. אביו רפי, השתתף כקצין צנחנים במבצע אביב נעורים[1] ועוטר על פועלו בעיטור המופת[2]. בצעירותו היה מדריך בשבט הצופים "אלון". הוא בוגר הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובעל תואר שני מבית הספר לכלכלה של לונדון בפוליטיקה גלובלית.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 התגייס לגלי צה"ל ושירת ככתב שטחים, ולאחר מכן כתב לענייני מפלגות ועורך יומני בוקר.

הוא הצטרף לערוץ 10 עם הקמתו ב-2002, ושימש ככתב מדיני ופוליטי בחדשות 10 אשר סיפקה את החדשות לערוץ החדש. כאשר מונה, ציין העיתון "הארץ" כי איל הוא "הכתב המדיני הצעיר ביותר שהטלוויזיה הישראלית ידעה".[3]

בשנת 2003 הצטרף ל"מעריב" ושימש כתב פוליטי, ובשנת 2005 התמנה לפרשן הפוליטי של העיתון. סיקר את מערכות הבחירות הכלליות ב-1999, 2001, 2003 ו-2006 בשלושת כלי התקשורת בהם עבד. הגיש בגלי צה"ל עם ליעד מודריק את "תוכניות לשבת" כשנתיים (2005–2007). איל שימש כאחד משני המנחים של קורס העיתונות של גל"צ המועבר כל שנה למתגייסים החדשים (במשותף עם עו"ד יוסי עבאדי וחיליק שריר), אותם החליפו מתן חודורוב וישי הולנדר.

בשנת 2007 עבר איל ללונדון לצורך לימודים ולאחר שקיבל מלגה ממשרד החוץ הבריטי.[4] משנת 2008 שימש כשליחו של העיתון "מעריב" באירופה וככתב למשימות מיוחדות. במסגרת זו סיקר בין היתר את מתקפת הטרור במומבאי ב-2008, את הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, ואת משפטו של דמיאניוק בגרמניה. בנוסף, איל הוא פובליציסט שכתב באופן קבוע במדור הדעות של העיתון.

במרץ 2010 מונה לעורך חדשות החוץ של ערוץ 10 במקומו של ניצן הורוביץ.[5] בתפקיד זה עומד איל בראש דסק החוץ של חדשות 10, כשלצדו כתב חדשות החוץ יונתן רגב וכתבי חדשות 10 ברחבי העולם אילן גורן בברלין, אריאל מרגלית בשנגחאי, יעל ויסנר-לוי בלונדון, גיל תמרי בוושינגטון, ונועה קולפ בניו יורק.

בפברואר 2011, כחצי שנה לפני תחילת מחאת האוהלים, החל לפרסם סדרה של מאמרים רחבי היקף ב"מעריב" שעסקו במעמד הביניים, המערכת הפוליטית בישראל והריכוזיות במשק הישראלי ("מאמרי המובארקים"). המאמרים העריכו כי מעמד הביניים הישראלי לא יוכל לעמוד במעמסה המוטלת עליו וצפויה תגובת-נגד משמעותית. המאמרים זכו לתהודה ופורסמו בעמוד הראשון של העיתון "מעריב". בינואר 2012 בחר בו מגזין "פירמה" של "גלובס" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בתקשורת לשנת 2011, בשל מה שהוגדר כחלקו ב"ליבוי המחאה החברתית".

איל הפסיק לעבוד ב"מעריב" באוגוסט 2012. נטען כי השתלטותו של נוחי דנקנר על העיתון הובילה להצרת צעדיו בכתיבה בתחום החברתי, וכי העורך הראשי ניר חפץ הוביל להפסקת העסקתו על רקע האג'נדה שהציג.[6] פחות משנה לאחר מכן, נרכש "מעריב" על ידי שלמה בן צבי ואיל שב לכתוב בעיתון במוסף השבת ובעמודי החדשות.[7]

באוקטובר 2014 שודרה בערוץ 10 סדרת כתבות דוקומנטריות מאת נדב איל בשם "שנאה: מסע ללב האנטישמיות",[8] המתעדת את עליית האנטישמיות באירופה בתקופה האחרונה.

מאוגוסט 2016 מפרסם איל מאמרים בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות". באותה שנה שידר את סדרת כתבות ההרחבה "טראמפלנד" שסיקרה מצביעים פוטנציאלים לדונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

ב-2017 זכה בפרס סוקולוב "על הישגים בולטים בתחום כתבות העומק בתקשורת האלקטרונית. על סדרת כתבות בולטות בשנתיים האחרונות בנושאים הקשורים בהשפעות הגלובליזציה, וביניהן סדרת הכתבות אודות גל הפליטים באירופה במסגרתן גם ליווה משפחות סוריות לאורך מסען. במסגרת כתבות אלה חידש איל את אופן סיקור חדשות החוץ בכך שיצא מהאולפן לשטח".

המרד נגד הגלובליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2018 יצא לאור ספרו המרד נגד הגלובליזציה בהוצאת ידיעות ספרים. איל מציג את הספר כ"מסע בין שוחות המרד נגד הגלובליזציה" ומשלב בו מידע אמפירי רב, אבחנות על מה שהוא מכנה "סדיקת הסדר העולמי שנבנה בדם ובעמל רב אחרי מלחמת העולם השנייה", יחד עם חוויות אישיות מסיקור ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארצות הברית, משבר ההגירה באירופה, הפיגוע במומבאי ב-2008, המשבר הכלכלי העולמי (2008), המצוקה הדמוגרפית ביפן, עליית הימין הקיצוני והפופוליזם במערב אירופה ועוד. בין הרעיונות המרכזיים שאיל מציג בספר:

  • איל מציע להביט בתקופת המלחמה הקרה כ"עידן האחריות", תקופה שאותה הוא מגדיר כנדירה בהיסטוריה המודרנית. נקודת המוצא שלו היא פוליטית וריאליסטית: מנהיגים ובוחרים שהתמודדו עם השלכות מלחמת העולם השנייה גזרו על עצמם מדיניות אחראית, זהירה ויסודית - ולכן נמנעו מקידום אג'נדות קיצוניות, פופוליסטיות ולאומניות.עידן האחריות, לדבריו, הסתיים ב- פיגועי 11 בספטמבר. בכך שונה גישתו מהמבט המקובל, שרואה בהתמודדות הבין-מעצמתית תו ההיכר ההיסטורי היסודי של העידן שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד נפילת חומת ברלין.
  • איל עוסק בהרחבה במצבו המשתפר של המין האנושי בשל המהפכה התעשייתית, סחר בינלאומי והגלובליזציה, אך במקביל טוען שהגלובליזציה היא תופעה דיאלקטית, הכוללת ניצול ושיעבוד ביסודה. בניגוד לכותבים אחרים על גלובליזציה, כמו תומאס פרידמן או איאן ברמר, איל איננו סבור שעליית טראמפ או פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי מאפיינים "גל פופוליסטי" או ריאקציה זמנית להתפתחות טכנולוגית מהירה, אלא מגדיר את המצב הבינלאומי הנוכחי כ"מרד נרחב" וארוך טווח נגד הגלובליזציה בכל צורותיה, הכלכליות והתרבותיות.
  • פונדמנטליזם תופס חלק מהותי מספרו, ואיל טוען בו כי פונדמנטליזם אלים הוא הצורה הוותיקה ביותר של רדיקליות המתנגדת לגלובליזציה. הוא משוחח עם נאצים ומביא את רישומי השיחות של מבצעי הפיגוע במומבאי ב-2008, וממחיש כיצד הפונדמנטליזם מדמיין מחדש מסורות מומצאות ומצב "טהור" שאליו צריך לשוב, והשמדת הגלובליזציה חיונית לצורך כך.
  • בעניין הגירה, איל מגדיר את ביקורת הגבולות כ"ניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות", ומסביר כי העם היהודי הוא הקורבן המרכזי של הניסוי, משום שחסמי גבול והגירה מנעו את בריחת היהודים מאירופה ערב השואה.
  • גישתו של איל למרד ולמורדים היא אמפטית, והוא אמר בריאיונות לאחר פרסום הספר כי הוא "מצדיק את המרד", משום ש"רק כך" ניתן לתקן את הגלובליזציה. איל עוסק בהרחבה ברעיונות עידן הנאורות וטוען כי המרד המתרחב כעת מאיים כעת על הרעיון היסודי של הקידמה, וכי זו הסכנה העמוקה הנובעת מאי תיקון המציאות הגלובלית. לדבריו, אין מחסור ברעיונות ראויים לתיקון הגלובליזציה, והמצוקה המרכזית - שעליה לא נותנים את הדעת הכותבים על התופעה -היא ש"אין רצון פוליטי אלקטורלי או נכונות להילחם עבור גלובליזציה, או עבור רעיונות מהפכניים שישפרו אותה...מנהיגים וקובעי מדיניות יודעים כי קיימות תוכניות ויוזמות שיכולות ליצור עולם יציב וצודק יותר, אך הם אינם מוכנים להקריב הון פוליטי בניסיון ליישמן. להגנתם אפשר לומר שאם ינסו ממילא ייתקלו בגלים הגבוהים של הפופוליזם ויסולקו במהירות מתפקידם. עידן הערעור הנוכחי איננו עידן האחריות..".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איל נשוי לעיתונאית והמגישה תמר איש-שלום. לזוג שתי בנות ובן. בן דודו של איל הוא במאי הקולנוע אסף פולונסקי.[9]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Sound-icon-rtl.png
קובץ קול זה הוא הקראה של הערך כפי שהופיע בתאריך 2018-01-26, שינויים בטקסט שבוצעו לאחר מכן אינם מופיעים בהקלטה. (עזרה)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]