אפקט פלצבו
אפקט פְּלָצֶבּוֹ (מלטינית: Placebo, אשביע רצון, בעברית: תְּרוּפַת דֶּמֶה או אֵינְבּוֹ) מתרחש כאשר חולה מקבל טיפול דמה (שהוא חושב שאמור לעזור לו), או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה (לדוגמה: כדור סוכר, זריקת מים), אך מצבו משתפר.
התופעה מתרחשת גם בטיפולים אמיתיים - מצבו של החולה משתפר בחלקו ללא קשר לתרופה שקיבל. נוֹצֶבּוֹ הוא מקרה שבו החולה חושב שהטיפול אמור להזיק לו ואכן מצבו מידרדר לאחר הטיפול (גם אם זה היה טיפול דמה).
אטימולוגיה
מקור המונח "פלצבו" בפסוק מספר תהילים בתרגום הלטיני של התנ"ך (הוולגטה): ”אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים” (קט"ז, ט). התרגום הלטיני, "Placebo Domino in regione vivorum", הוא תרגום ישיר של תרגום השבעים, ופירושו "אֲרַצֶּה את אלוהים בארצות החיים". הפסוק שימש כפתיח לתפילה שהייתה מקובלת אצל כמרים נוצריים במאה ה-12. מאוחר יותר, המילה פלצבו עברה לשמש כתיאור של מתן מחמאה לשם ריצוי. כך רופאים החלו לקרוא לטיפול שניתן רק כדי לרצות את החולה בתור פלצבו.
מכניזם
פלצבו הוא חומר בלתי מזיק שאין לו השפעה פיזיולוגית ספציפית[1]. עם זאת, לא ניתן לומר שלפלצבו אין כל השפעה. זאת משום שכאשר האדם הנוטל אותו סבור שיש לו השפעה מסוימת הוא יכול לגרום לה להתרחש[1].
לרצות את הצד השני
משמעות פלצבו בלטינית היא "אשביע רצון". הפירוש הרווח הוא שחולה מעוניין לרצות את הרופא, גם אם לא במודע, ולכן מצבו משתפר. פירוש נוסף טוען כי פעמים רבות החולה פונה לרופא בציפייה לקבל טיפול, גם אם לדעת הרופא אין צורך בטיפול או שאינו בטוח מהי האבחנה המדויקת, ולכן הרופא הוא זה שמנסה לרצות את החולה על ידי מתן תרופה.
אופיאטים פנימיים
אופיאטים פנימיים הם פפטידים המופקים על ידי המוח, המתפקדים כמשככי כאבים טבעיים ומשרים תחושה נעימה. אופיום ונגזרותיו פועלים על אותם הרצפטורים במוח המשמשים את האופיאטים הפנימיים. במהלך ניסוי ניתן לחולים פלצבו, ולאחר שאלה דיווחו על ירידה בכאב הוזרק להם ללא ידיעתם הסם נלקסון, החוסם את השפעת האופיאטים הפנימיים. החולים דיווחו על חזרת הכאב. ממצא זה מצביע על כך שהאופיאטים הפנימיים ממלאים תפקיד באפקט פלצבו. [1]
ההשלכות הפילוסופיות וטיפוליות של תהליך זה הן משמעותיות ומכוננות במגוון תחומים של רפואה אלטרנטיבית, ששמה לעתים דגש על יכולת התכנות העצמי של המוח.
שימוש קליני ומחקרי באפקט
אף שמחלות בעלות רכיב פסיכוסומטי (כגון מיגרנות) מושפעות יותר מאפקט פלצבו, נמצא שכמעט כל תגובה פיזיולוגית של הגוף מושפעת מאפקט זה: זרימת דם, כאב, חומציות מיצי הקיבה, דימום, חום גבוה, התפשטות תאים סרטניים ועוד.
תגובת הפלצבו מצביעה על כך שהאמונות של האדם בנוגע ליכולות הריפוי של הטיפול יכולות לעורר מערכות פיזיולוגיות שמובילות להבראה. במקביל, לפלצבו יש גם השפעה פסיכולוגית: ציפייה, הפחתת חרדה, תקווה. מסיבה זו רופאים רבים נותנים פלצבו לחולים חרדתיים מתוך שאיפה להרגיע אותם[1].
כאשר החומר הבלתי פעיל גורם לתופעות לוואי קוראים לכך אפקט נוצבו.
מחקר
נמצא כי תגובה של אדם לתרופה אמיתית כוללת שני רכיבים: אפקט פלצבו והשפעת הרכיב הפעיל. מחקרים השואפים לגלות את ההשפעה של תרופה מסוימת חייבים להשתמש בקבוצת ביקורת שבה הנבדקים מקבלים פלצבו. זאת משום שרק כך הם יוכלו לוודא שההשפעה הנראית של התרופה היא תוצאה של החומר הפעיל שלה ולא של אפקט פלצבו[1].
במחקר קליני אפקט פלצבו מתאר מצב בו מטרת התרופה מושגת גם כשניתן במקומה חומר בלתי פעיל. ברוב המחקרים, לפחות שליש מהחולים שקיבלו תרופות דמה מדווחים על הקלה או העלמות של הסימפטומים מהם סבלו. יש גם מחקרים שבהם מתן תרופות דמה הוביל לשיפור אצל 70% עד 100% מהחולים[דרוש מקור][דרושה הבהרה]. אך לא מדובר רק בדיווח של החולים, מדדים פיזיולוגיים מעידים גם הם שחל שיפור במצבו של החולה.
הצורך בקבוצת ניסוי של פלצבו קיים גם עבור ניסויים בבעלי חיים. אף על פי שסביר מאוד להניח שהחיות אינן מושפעות מ"אמונות" כלשהן בנוגע לתרופה, הן יכולות להיות מושפעות מהאופן שבו ניתנת התרופה[1]. אופן החדרת התרופה הנפוץ ביותר עבור חיות מעבדה הוא הזרקה ורידית (IV). תהליך זה יכול להיות בלתי נעים לחיה, בעיקר כאשר החוקר מגביל את תנועתה כדי לשמור על עצמו מפני פגיעה. לכן גם כאשר נעשה שימוש בחומר בלתי פעיל, עצם תהליך קבלת התרופה באמצעות הזרקה יכול לעורר את מערכת העצבים האוטונומית של החיה, לגרום לשחרור של הורמוני לחץ ולהשפעות פיזיולוגיות אחרות[1].
בדיקת יעילות הטיפול
כיום, על מנת להוכיח את יעילותה של תרופה, יש לערוך, תוך שימוש בשיטת סמיות כפולה, ניסוי שבו חלק מהמשתתפים מקבלים מנת דמה ("קבוצת ביקורת"), ושמצבם ישתפר פחות ממצבם של אלה שקיבלו תרופה אמיתית. בניסוי כזה גם קבוצת החוקרים אינה יודעת אילו המשתתפים קיבלו את התרופה ומי את תרופת הדמה. מצב זה מונע השפעות סובייקטיביות, מודעות או לא מודעות, של החוקרים על המשתתפים.
לדוגמה, מחלקים אנשים עם הפרעות שינה לשתי קבוצות. קבוצה אחת מקבלת גלולת שינה, והשנייה מקבלת גלולת דמה (פעמים רבות זוהי גלולת סוכר). בדרך כלל אנשים משתי הקבוצות מדווחים על שינה טובה יותר.
אפקט פלצבו בניתוחים
בשנות ה-50 הוכנס ניתוח חדש לטיפול במחלת לב כלילית ולסובלים מכאבים בחזה בעקבות מחלה זו. בניתוח החדש נקשר עורק בבית החזה. בערך 40% מהחולים שעברו את הניתוח דיווחו על היעלמות הכאב בחזה, וכן השתפרו המדדים הפיזיולוגיים שלהם.
קבוצת רופאים ספקנים חשבו שהניתוח לא עוזר וביצעו את הניסוי הבא: הם חילקו חולים שהיו מיועדים לעבור את הניתוח לשתי קבוצות באופן אקראי. חברי קבוצה אחת עברו את הניתוח. חברי הקבוצה השנייה הוכנסו לחדר ניתוח והורדמו, ביצעו להם חתך בחזה ותפרו, מבלי לנתח את העורק. שתי הקבוצות הציגו שיפור זהה במצבן לאחר הניתוח. השימוש בניתוח הופסק, לאחר שבארצות הברית בוצעו בין 10,000 ל-15,000 ניתוחים מסוג זה.
אתיקה רפואית
על פי עקרונות הצהרת הלסינקי יש לתת למטופל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי. מצד שני, על מנת לאמת את תוצאות הטיפול או על מנת לבצע ניסוי קליני, נדרש לעתים לתת לקבוצת ביקורת טיפול פלצבו.
לשם פתרון דילמת האתיקה הרפואית, נקבעו על ידי ההסתדרות הרפואית העולמית, ובישראל על ידי ההסתדרות הרפואית, כללים מחייבים ומגבילים לשימוש בפלצבו לצורך ניסוי קליני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אריאלה איילון, ההשפעות המדהימות של הפלסבו (תרופת דמה), באתר ynet
- מיכאל טל, אפקט הפלצבו: הכאב מתחיל בראש, אבל התרופה עוזרת, באתר הארץ, 3 במאי 2009
- לי אברמוביץ', "צמיד האיזון: אמת או בלוף?" - על אפקט הפלצבו. כתבה מצולמת. חדשות ערוץ 2, מאקו, 19 במרץ 2011
- אסנת עופר, הפלסבו לא משקר, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2011
- איתי גל, הכל בראש: איך תרופות פלצבו מצליחות לרפא?, באתר ynet, 6 בספטמבר 2015
- פלסבו - סדרת מאמרים מתוך הבלוג חשיבה חדה
- בן גולדייקר: להילחם במדע גרוע – הרצאה באנגלית על שימוש נכון בפלצבו מאתר TED עם כתוביות בעברית
- אפקט הפלצבו: הונאה או תרופת פלא? פרק א פרק ב, רן לוי בתוכנית עושים היסטוריה.
