מלחמת התעמולה של מדינת קונגו החופשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת התעמולה של מדינת קונגו החופשית (Congo Free State propaganda war) הייתה מאבק תעמולה תקשורתי עולמי בין המלך ליאופולד השני מבלגיה לבין מבקרי מדיניותו בקונגו. ליאופולד היה מאוד פיקח בשימוש בתקשורת כדי לשמר את שליטתו הפרטית בקונגו. אדמונד ד. מורל ניהל קמפיין בהצלחה נגד ליאופולד ומיקד את תשומת הלב הציבורית העולמית באלימות שלטונו של המלך. מורל השתמש בכלי תקשורת שונים: עיתונים, חוברות ובספרים כדי לפרסם עדויות ודיווחים. עדויות ותמונות של מיסיונרים ואחרים שהיו מעורבים ישירות בקונגו. מורל זכה לתומכים ותהודה עולמית בפרופיל גבוה. הפרסום שנוצר בקמפיין שלו אילץ בסופו של דבר את ליאופולד לוותר על השליטה בקונגו לטובת ממשלת בלגיה.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה בעיתון פאנץ - לאופולד חונק את תושבי קונגו, 1906

מלחמת התעמולה של מדינת קונגו החופשית (1884 - 1912) התרחשה בשיאו של האימפריאליזם האירופי. הביקוש לסחורות הניע את האימפריאליזם האירופי. חלקם של האירופיים באסיה הוגבל ברובו לתחנות מסחר ומאחזים אסטרטגיים הנחוצים להגנה על הסחר. התיעוש, עם זאת, הגביר באופן דרמטי את הביקוש האירופי לחומרי גלם נדירים. השפל הארוך והקשה בשנות ה -70 של המאה ה -19 עורר צורך לפיתוח שווקים חדשים למוצרים תעשייתיים ושירותים פיננסיים אירופיים. מדינות אירופה היו נחושות לנצל את משאבי הטבע של אפריקה ולפתח בהן שווקים חדשים.

הרכישה של לאופולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאופולד חשב כי מושבות מעבר לים חשובות באופן קריטי להפיכתה של בלגיה למעצמה גדולה, ופעל להשיג נכסים קולוניאליים. הפרלמנט הבלגי לא תמך במפעל הקולוניאלי, ובסופו של דבר ליאופולד רכש לעצמו את המושבה בקונגו בכסף שהושאל על ידי ממשלת בלגיה למטרה זו.

לאחר מספר תוכניות לא מוצלחות למושבות באפריקה ובאסיה, הוא ארגן חברת החזקות פרטית בשנת 1876, כשהוא מסתתר מאחורי הכוונה לאגודה מדעית ופילנתרופית בינלאומית, המכונה "האגודה האפריקאית הבינלאומית" (IAA). היה לה דגל ומועצה מבצעת בה הוא שלט. ליאופולד ניסח את היעדים הבאים של האגודה והשתמש בהם כדי להצדיק את שאיפותיו בקונגו:

לדכא את סחר העבדים באפריקה המשוונית,

לאחד את שבטי הילידים,

להביא קידמה לעמי נהר קונגו,

להביא מוסר נוצרי והבנה של חטא לילידים,

ולקדם את כלכלת האזור.

המלך הבלגי ליאופולד השני

בשנת 1878 שכרה חברת ההחזקות של ליאופולד את החוקר הבריטי הנרי מורטון סטנלי כדי להקים מושבה באזור קונגו.[1] לפני שסטנלי עזב לאפריקה, הקים לאופולד ועדת לחקירת משאבי האזור עם הון של מיליון פרנק בזהב, בראשה עמד סטנלי היא הבטיחה לעמוד ביעדים שקבע ליאופולד.

באביב 1884 פתח לאופולד במערכה לשכנע את המעצמות הגדולות כי מדינת קונגו החופשית צריכה להיות מדינה ריבונית והוא יהיה ראש המדינה שלה. תמרון דיפלומטי מורכב, הביא לכינוס וועידת ברלין בין השנים 1884–1885, בה נציגים של ארבע עשרה מדינות אירופה וארצות הברית הכירו בליאופולד כריבון ברוב האזור שהוא וסטנלי תבעו עליו.

שימוש בדיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאופולד "הגה את הרעיון של מדינה קונגו החופשית עם עצמו כשליט ריבון"[2] השם שנבחר הציע חירויות אינדיבידואליות, כלכליות ודתיות. ליאופולד החל בקמפיין פרסום בבריטניה, והסב את תשומת הלב למאזן העבדות של פורטוגל כדי להסיח את דעתם של המבקרים. הוא הציע לסלק סוחרי עבדים מאגן הקונגו. הוא גם אמר בסתר לסוחרים בריטים כי אם הייתה לו שליטה רשמית בקונגו, הוא היה נותן לבריטניה את אותו מעמד של אומה מועדפת שפורטוגל הציעה לה. במקביל, ליאופולד הבטיח לאוטו פון ביסמרק שהוא לא יעניק לאף אחד מעמד מיוחד, וכי סוחרים גרמנים יתקבלו בברכה כמו כל סוחרי מדינה אחרת.

במקביל ליאופולד הציע לצרפת את תמיכתו בבעלות צרפתית על כל הגדה הצפונית של נהר קונגו, והמתיק את העסקה בכך שהציע שאם עושרו האישי לא יהיה מספיק בכדי להחזיק את כל קונגו, אז כל שטח קונגו יוחזר לצרפת.

ליאופולד שלח אל נשיא ארצות הברית, צ'סטר א. ארתור, עותקים של הסכמים שהושגו על ידי סטנלי עם מנהיגים בקונגו. הוא הציע כי כגוף הומניטרי ניטראלי לא פוליטי, האגודה תנהל את קונגו לטובת כולם, ותעביר את השלטון לתושבים המקומיים ברגע שהם יהיו מוכנים לאחריות זו. הוא פעל לשכנע את ארצות הברית, בעוצמתה הכלכלית והצבאית ההולכת וגוברת, להכיר בהסכמים שנחתמו ובמדינת קונגו החופשית. אנשיו של ליאופולד אמרו לחברי הקונגרס בדרום, כי קונגו יכולה להיות בית חדש לשחורים מהדרום העמוק של ארצות הברית. הפוליטיקאים אהבו את הרעיון. הוא הבטיח לנשיא סחר פתוח וחופשי.

באפריל החליט הקונגרס האמריקני כי להסכמים שהשיג סטנלי יש מעמד חוקי וכי קונגו היא מדינה ריבונית תחת בעלותו של מלך בלגיה. הכרה מצרפת באה במהרה, ואז הכירה גם גרמניה, ולאחר מכן גם כל שאר מדינות אירופה. מאחר שהאגודה נתפסה כממשלה לגיטימית של מדינה ריבונית מוכרת, הזמין ביסמרק את המלך ליאופולד לדון בענייני אפריקה עם המעצמות הגדולות של אירופה.

ב־15 בנובמבר 1884 התכנסה הוועידה הבינלאומית בכדי לפתור את "השאלה האפריקאית" הנוגעת לגורל השטחים האפריקאים בעיני מעצמות אירופה. לאחר דיון ממושך ועשר ישיבות, המעצמות הגדולות הסכימו על גבולות למושבותיהן, ללא חוות דעת של אף מנהיג אפריקני או מחשבה על פוליטיקה האתנית והשבטית המושרשת עמוק. מדינת קונגו החופשית הקיפה שטח של כמעט 2,600,000 קמ"ר, השטח הגדול ביותר במרכז אפריקה.

"גומי אדום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מיקום של מדינת קונגו העכשווית, שברב שטחה התקיימה "מדינת קונגו החופשית".

ליאופולד הרוויח מהשנהב של קונגו העשירה במשאבים ויותר מכך מהגומי שלה, תוצר מרכזי של קונגו. גפני הגומי צמחו ברחבי מרכז אפריקה. אבל קציר הגומי מהגפן היה קשה יותר מזה של גומי המופק מעצים. המחירים של הגומי האפריקאי עלו, ובינתיים יצרנים אסייתיים של גומי פחות יקר צברו נתח בשוק שהתפתח במהירות.

כתוצאה מכך, דרש ליאופולד להגביר את התפוקה של העובדים ומערכת הפקת הגומי במינימום הוצאות. סוכניו של ליאופולד השתמשו בעבודות כפייה או בעבודות עבדים כדי להשיג גומי ושנהב, הפרה ברורה של חוק ועידת ברלין.[3] כדי לשמור על ייצור גבוה, ליאופולד הקים יחידות משטרה וצבא בשנת 1885. שנה לאחר מכן, הוא שלח לטריטוריה מספר קצינים בלגיים וקצינים אחרים, שכירי חרב, על מנת ליצור את הכוח הצבאי הזה.

אסון הומניטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות הצבא של קונגו החופשית הפכו ל"נהגי עבדים", ואילצו אנשים לעבוד ללא תמורה. הם גם אכפו את החוק של ליאופולד נגד מכירת גומי ושנהב למדינות אחרות. השיטות שנקט הצבא כללו הטלת מום באנשים, הרס כפרים, הרוגים ורצח המוני כדי להניע את העבדים והתושבים המקומיים להגיע לתפוקות גבוהות יותר. כריתת ידיים ימניות והצלפות עבדים יומיות היו הנפוצות ביותר.

ברוטליות זו תיקרא לימים "גומי אדום", בהתייחס לדמם של אפריקאים. הצבא של ליאופולד גרם למיליוני מקרי מוות, בנוסף למיליוני בעלי מומים שלרב נכרתו ידיהם.

ליאופולד הכחיש כי ידע או הכיר את הפרטים האלה. יש שמעריכים שליאופולד הרוויח בין 1-1.25 מיליארד אירו של ימינו מניצול התושבים הקונגולזים, בעיקר מגומי.

גומי הניב רווחים עצומים למדינה ולחברות כמו "חברת הגומי האנגלו-בלגית הודו" (ABIR). שווי המניות של ABIR עבר מ־500 פרנק (1892 פרנק זהב) ל־15,000 פרנק זהב בשנת 1903. הדיבידנד בשנת 1892 היה 1 פרנק. בשנת 1903 הדיבידנד היה 1,200 פרנק, יותר מכפול מהמחיר המקורי של המניה.


מלחמת התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיסיונרים וקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך ליאופולד אפשר לכמה מאות מיסיונרים פרוטסטנטים זרים מאנגליה, ארצות הברית ושוודיה לנסוע לקונגו. בהתחשב ביעדי מדיניותו המוצהרת, הוא בקושי יכול היה לסרב להצעותיהם "לתרבת" את האפריקאים. המיסיונרים נסעו לקונגו כדי לבצע אוונגליזציה, להילחם בפוליגמיה וליצור פחד מחטא אצל האפריקאים. אבל הקונגולזים פחדו מהלבנים והיו מתחבאים למראם.

מיסיונר בריטי אחד כתב כי קהילתו באפריקה שאלה, "האם אתה המושיע ואומר לנו איזה כוח יציל אותנו מצרות הגומי?" מיסיונרים אחרים התוודעו לאירועים העקובים מדם סביב תפקידם. מיסיונר שוודי אחד ציין שיר עצוב על מוות ורודנות שרבים שרו בקהילתו. חלק מהמיסיונרים החלו למחות על האלימות באמצעות מכתבים אישיים לליאופולד, כמו גם באמצעות מכתבים לעיתונים וירחונים. מאמציהם לא השפיעו על תשומת הלב הציבורית למצב בקונגו.

המיסיונר ויליאם שפרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות השמונים של המאה ה-19 החל ויליאם שפרד, מיסיונר פרוטסטנטי אפרו-אמריקני, לכתוב לעיתונים ומגזינים אמריקאים על המומים והרצח שהיה עד להם. באיומי קנסות וגירוש, ליאופולד עצר את כתיבתו של שפרד. לאחר מכן דרש ליאופולד מהמיסיונרים להפנות את כל טענותיהם אליו ולא לעיתונות.

המסיונר א.ו. שובלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיסיונר הבפטיסט השוודי שובלום ( EV Sjöblom) סיפר על הזוועות לכל מי שרצה לשמע. בשנת 1896 פרסם בעיתונות השוודית מאמר מפורט על ענף הגומי בקונגו, והמאמר נדפס מחדש במקום אחר. פקידי מדינת קונגו החופשית יצאו בהתקפה נגדו - במאמרים, במכתבים ובהערות בעיתונות הבלגית והבריטית, והשתיקו במהירות את שובלום. המיסיונר לא דיבר שוב.

ג'ורג' וושינגטון ויליאמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג וושינגטון ויליאמס

הקולונל ג'ורג' וושינגטון ויליאמס שירת בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים. וויליאמס נכנס לסמינר והפך לכומר. לאחר שעבר לוושינגטון הבירה, הקים עיתון אפרו-אמריקאי לאומי, "הקומונר". הוא הפך להיסטוריון מכובד באמצעות כתביו והרצאותיו.

בשנת 1889 החל ויליאמס לכתוב לסינדיקט העיתונות האירופי. לאחר ריאיון עם ליאופולד, ויליאמס נסע לקונגו לראות את "התרבות הנוצרית" בפעולה. בראשית אפריל 1891 כתב ויליאמס מכתב לליאופולד בשם "מכתב פתוח למלכותו השלווה של ליאופולד השני", מלך הבלגים וריבונה של מדינת קונגו החופשית, על הסבל שנגרם באזור בידי סוכניו של לאופולד. המכתב עזר להניע את דעת הקהל האירופית והאמריקאית נגד משטר קונגו.[4] העמודים האחרונים של ויליאמס מהאשימו את ליאופולד ברשימת פשעים, כולל מניפולציה של הציבור הרחב. הוא הביע את חוסר אמונתו במלך ומעשיו.[5]

לאחר מכן הוא כתב דו"ח על מדינת קונגו החופשית לנשיא האמריקאי בו הוא מתאר כיצד ליאופולד עשה מניפולציות על ארצות הברית. עד שהנשיא בנג'מין הריסון קיבל את העתק שלו, המכתב הפתוח הופיע בעיתונים אירופיים ואמריקאים. ב־14 באפריל 1891 "הניו יורק טיימס" פרסם אותו בעמוד הראשון עם רשימת האשמות המלאה.

ליאופולד מול ויליאמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר התעמולה של לאופולד העסיק עורכי עיתונים כדי להפיץ מאמרים על מעשיו הטובים של ליאופולד. ליאופולד עצמו נתן ראיונות על חלומותיו ושאיפותיו לקונגו ולעתידה.

יום לאחר פרסום הכתבה ב"ניו יורק טיימס ", תומכי ליאופולד באמריקה פרסמו מאמר השמצה באותו עיתון, שהאשים את ויליאמס כי שיקר וביצע מעשי ניאוף. כותרת המאמר הייתה: "הוא שגשג לזמן מה, אך זאת האמת עליו"[6] במהלך סוף הקיץ של 1891, הפרלמנט הבלגי הגן על ליאופולד ופרסם דו"ח בן 45 עמודים לציבור העיתונאים, ודחה למעשה את ההאשמות של ויליאמס. ויליאמס נפטר ב -2 באוגוסט משברון לב, וכשהמוניטין שלו נעלם.

א.ד מורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמונד דין מוריל, שנת 1905.

בשנת 1891 הפך מורל לפקיד בחברת ספנות בליברפול. בשנת 1893, כדי להגדיל את הכנסותיו ולפרנס את משפחתו, החל מורל לכתוב מאמרים נגד פרוטקציוניזם צרפתי, מה שפגע בעסקיו של בעל החברה. בהשפעתו של מרי קינגסלי, מטיילת וסופרת אנגלית שהפגינה אהדה לעמים אפריקאים וכבוד לתרבויות שונות, הוא הפך ביקורתי כלפי משרד החוץ על כך שאינו תומך בתנועות לדה-קולוניזציה של אפריקה.

חברת הספנות שעבד בה, הייתה קשורה בחוזה משלוחים עם מדינת קונגו החופשית להעברת מטענים בין אנטוורפן לבומה - נמל בשפך הקונגו. קבוצות שונות כמו "אגודת ההגנה של האבוריג'ינים" כבר החלו במערכה נגד זוועות בקונגו. משום שליטתו בשפה הצרפתית, נשלח מורל לעיתים קרובות לבלגיה, שם הוא ראה חשבונות פנימיים של הסחר עם מדינת קונגו החופשית, שנערכו על ידי החברה. הוא ראה שספינות מבלגיה לקונגו נשאו רק נשק, שרשראות, כלי חבלה וחומרי נפץ, אך לא היו שם סחורות מסחריות, בעוד שאוניות שהגיעו מקונגו חזרו מלאות במוצרים חשובים כמו גומי גולמי ושנהב. גילויים אלה גרמו לו לחשוב שמדיניות בלגיה בקונגו היא נצלני.

כלי התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון "הדואר המערב אפריקני", אמצעי התקשורת העיקרי של מורל, התחיל כעיתון קטן המורכב ממאמרי מורל, מכתבי מיסיונרים, מפות, קריקטורות ותמונות. הכל "כדי לענות על ההתעניינות הגוברת בשאלות מערב אפריקה ומרכז אפריקה".[7] ג'ון הולט, איש עסקים וחברו הטוב של מורל, עזר לממן את הקמת העיתון. מאוחר יותר הגיעו גם תומכים ומשקיעים אחרים.

כריכת הספר של מוריל "הגומי האדום".

מורל כתב סדרה בת חמישה חלקים תחת הכותרת "מסחר המונופולים במערב אפריקה". תחילה כתב סיפורים הנוגעים לסחר חופשי וזכויות ילידים.[8] בהמשך הוא התחיל לכתוב על עבדות, תוך שימוש בשמות תואר כמו רע, עקוב מדם, מרושע, מחריד ואלים, אלה פורסמו בעיתונים בבלגיה ובריטניה:[9]

"הגומי שנשלח הביתה על ידי חברות קונגו ... מוכתם בדם של מאות כושים. "

"המבנה המחריד הזה של רשעות מושפלת, "הוא קרא לזה.

"הדם נמרח בכל רחבי מדינת קונגו, ההיסטוריה שלה מוכתמת בדם, מעשיה הם עקובים מדם..הדם של כושים חסרי עתיד, שנשפך בחופשיות עקב המוטיבציה הגדולה מכל - רווח כספי. "[10]

ספר שכותרתו "הציוויליזציה במדינות קונגו", מאת פוקס בורן, מזכיר "האגודה להגנת הילידים", שפורסם בינואר 1903, חיזק את טיעוניו של מורל. ארגונים שונים קיבלו החלטות בדרישה לפעולה ממשלתית. סר צ'ארלס דילק לקח נושאים רבים מפרסומים אלה לדיונים בפרלמנט האנגלי .

עלונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1903 כתב מורל את העלון הראשון שלו, "אימת הקונגו", שהגיע לקהל כללי גדול מבעבר. הוא הדגיש את ההשלכות הדתיות, התעללות שנגרמת בגלל הסחר והאשים את ליאופולד.[11] העלון תפס את עיניהם של פקידים בריטים בכירים כמו סר צ'ארלס דילקה ורוג'ר קייסמנט.

מורל המשיך לכתוב קטעים כמו שערוריית קונגו, הטיפול בנשים וילדי קונגו (שפורסמה באמריקה בכתב העת ללימודים אפריקאיים) ו"עבדות אפריקה החדשה "(פורסמה באיגוד הבינלאומי של לונדון). הם הכילו מידע ועדויות של מיסיונרים על האכזריות. הציבור החל ללחוץ על הפרלמנט לעשות משהו בקשר לזוועות.

מאוחר יותר בשנת 1903, הוציא מורל חוברת של 112 עמודים בכותרת "מדינת העבדים של קונגו", אולי כתב האישום החזק ביותר שפורסם. הוא כלל תיאור מלא ומפורט של המערכת שיצר ליאופולד בכל האזורים של קונגו. היו בו גם מפות, דוחות מהפרלמנט ותיאורים של מעשי זוועה. סר צ'ארלס דילקה העביר לפרלמנט הבריטי עותקים של העלון. הדבר גרם לזעזוע ניכר והתקבלו החלטות נגד העבדות בקונגו.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני 1904 הוציא מורל שני ספרים הנוגעים למערב אפריקה. הספר הראשון, שכותרתו "אירועים במערב אפריקה",[12] דן בהיסטוריה, בתושבים, בחי ובצומח, במאפיינים הפיזיים, בתעשיות ובסחר באזור; הכל תואר מאדם שמעולם לא נסע למערב אפריקה. את המידע שלו הוא קיבל מסוחרים וצוותי ספינות במהלך ימיו בעבודה בחברת הספנות, ומקשרים מיסיונריים שלו. מורל סיכם את ספרו בהתקפות על ליאופולד ועל ממשל מדינת קונגו החופשית הוא השווא את מדינת קונגו החופשית להצלחתה של קונגו הצרפתית, ושיבח את הממשל הצרפתי על מאמציהם במושבותיהם במערב אפריקה.

הביקורות בעיתונים היו מעורבות. ב- The Daily Chronicle כתב סר הארי ג'ונסטון:

כתב האישום של מר מורל הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שנכתבו אי פעם, אם הם נכונים.[13]

עתון "הטיימס" כתב סקירה טובה על הספר:

"הציבור יקבל בברכה את התרומה לידע הכללי שלנו בנושא ... הסבל שתואר בספר "אוהל הדוד תום" הוא כלום לעומת אלה שמורל מתאר כאירועים רגילים של איסוף גומי ושנהב על ידי החברות הבלגיות."[14]

ביקורות חיוביות כאלה עזרו ליצור קהל קוראים לכתביו. סקירה גרועה של "מורנינג פוסט" התייחסה להשוואה בין קונגו הצרפתית למדינת קונגו החופשית של ליאופולד. מורל הגיב בספר נוסף, "המקרה הבריטי בקונגו הצרפתית", שהתפרסם כעבור שלושה חודשים. בספר הזה הוא אמר כי הוא מעריץ את המאמצים של הצרפתים, ושוב האשים את מדינת קונגו החופשית ברוע שנוצר במערב אפריקה. אפילו "המורנינג פוסט" שיבח את הספר השני. הציבור דרש פעולה ממשלתית. וכך, ב־20 במאי 1903, קיבל הפרלמנט החלטה שתאפשר לממשלת בריטניה לנהל משא ומתן עם המעצמות בנושא. הפרלמנט ציין כי "הכרת תודה רבה הייתה" למורל על יצירת מודעות ציבורית.[15]

בספרו השלישי, "שלטונו של המלך ליאופולד באפריקה",[16] היו צילומים של נשים וילדים בעלי מומים. הוא בעיקר נתן לתמונות לדבר בעד עצמן [23] מורל טען כי על העולם להתאחד כדי להילחם לסיום ההתעללויות.[17]

דבריו הישירים והעובדות שתיאר בספר הופיעו בביקורות ספרים בכל רחבי אירופה ובארצות הברית. המבקרים הספרותיים תיארו בפירוט את התמונות והסיפורים המחרידים שהוא כתב עליהם..

האיגוד לרפורמות בקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד כתבי מורל עוררו את רגשות הציבור כלפי "שאלת קונגו" בתוך בריטניה הגדולה, הקים הפרלמנט ועדה בינלאומית לחקירה. רוג'ר קייסמנט, קונסול בריטי באפריקה ומכירו של מורל, נסע לקונגו וכתב דוח לממשלת בריטניה. קייסמנט ראיין מיסיונרים, ילידים, קברניטי סירות נהר ועובדי רכבת וחזר עם דיווח על האירועים המחרידים ביותר שתוארו אי פעם.

דיוקן של הקונסול רוג'ר קייסמנט, שהדו"ח שהגיש הניע את גלגלי ההיסטוריה בשאלת מדינת קונגו החופשית.

רבים ראו בדו"ח שלו את החשיפה הקשה ביותר של ניצול באפריקה. קונסול בריטי מכובד, שנבחר על ידי משרד החוץ הבריטי, כתב את שלושים ותשעה עמודי העדות ואינדקס של עובדות בן 23 העמודים. הדו"ח הביא בבריטניה לתחושה עמוקה כי יש לשנות את המערכת המנהלית של מדינת קונגו. ממשלת בריטניה שיבחה את קייסמנט על עבודתו ונתנה לו תואר אבירות. מורל פרסם את הדו"ח בעיתונו, ומשם הוא נפוץ לשאר העולם.

קייסמנט ומורל נפגשו בדבלין כדי לדון במצב. קייסמנט שכנע את מורל להקים ארגון למאבק בהתעללויות של ליאופולד בקונגו. בנובמבר 1903 הוקם האיגוד לרפורמות בקונגו (CRA). קייסמנט השיג 100 ליש"ט כקרן ראשונית. מורל חזר לליברפול כדי להתחיל להפעיל את הארגון החדש. הוא שאב השראה מהספר "לב המאפליה", וכינה אותו "הדבר החזק ביותר שנכתב אי פעם בנושא". [25] קייסמנט נעדר במכוון מההשקה של האגודה לרפורמות בקונגו באולם הפילהרמונית בליברפול ב־23 במרץ 1904 מכיוון שהוא לא רצה שמעמדו הנכבד תהיה הסיבה היחידה שאנשים הצטרפו אליו.

המניפסט המייסד כלל רשימת שמות מרשימה הכוללת את איש העסקים והיזם האפריקני ג'ון הולט, ההיסטוריון ג'ון מורלי, השר הפרסביטריאני הכומר ר. ג.' קמפבל והנדבן הקוואקר קדבורי מחברת השוקולד קאדברי. אחרים כללו ארבעה בישופים ותריסר בעלי השפעה.

המניפסט קרא להשיג "יחס צודק ואנושי לתושבי מדינת קונגו, והשבת זכויותיהם על ארצם ולהבטיח להם את חופש הפרט".[18] שבוע לאחר מכן, "ועדת הצדק הבינלאומי של מסצ'וסטס" ארגנה את הסניף האמריקני של "האיגוד הרפורמי בקונגו" עם חברים ובהם מארק טוויין, בוקר ט. וושינגטון ואחרים.

בספטמבר 1904 הגיע מורל לניו יורק לקמפיין האמריקני שלו, עם עצומה שכונתה "מאמורייל". המאמורייל הכיל חתימות של כל חברי האגודה לרפורמות. ניתן להסביר את מטרת נסיעתו בדבריו של מורל עצמו במהלך ריאיון ל"ניו יורק הראלד" בשנת 1903. כשנשאל על ידי המראיין" מדוע הגעת לאמריקה? " מורל ענה:

לאמריקה יש אחריות מיוחדת וברורה מאוד בעניין, שכן הממשלה האמריקאית הייתה הראשונה שהכירה במעמדה של מדינת קונגו החופשית, ובכך סללה את הדרך לפעולה דומה מצד המעצמות האירופיות. ... יש לקוות כי הנשיא רוזוולט והעם האמריקני עשויים לעזור לבטל את ההחלטות האלה, שהשפיעו ללא ידיעתם על חיי התושבים הילידים בשטחי קונגו.

לפני שמורל נסע לאמריקה הוא הגיש העתק של המסמך לניו יורק טיימס, לניו יורק פוסט, לוושינגטון פוסט, לבוסטון גלוב ולסינדיקטים נוספים לעיתונות. ההאגודה לרפורמה ומורל קיוו שלפני הגעתו תהיה תמיכה ציבורית חזקה מצד האזרחים האמריקאים. כל העיתונים כיסו את הגעתו והציגו קטעים מהמסמך. נאומיו המפורשים ברחבי ניו אינגלנד זיכו את מורל בפגישה עם הנשיא תאודור רוזוולט. ה"ניו יורק פוסט "כיסה את הביקור בכתבה מלאה על שני עמודים. דרך הסיקור העיתונאי הרציף, האמריקאים התקרבו למורל ולבעית קונגו. ב־7 באוקטובר דיבר מורל בבוסטון על קונגרס השלום הבינלאומי. נאומו היה משכנע ומניע, ועזר למקד את תשומת הלב הציבורית של אמריקה בקונגו.

ייקח לנשיא רוזוולט ולקונגרס עוד כשנתיים נוספות. בהשפעת הלחץ הציבורי, בשנת 1906 הקונגרס האמריקאי החליט נגד ליאופולד ודרש את ביטול מדינת קונגו החופשית.

תגובת הנגד של ליאופולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת הספר שפורסם בשם המלך הבלגי: "תשובה למארק טוויין", בריסל 1907

ליאופולד הורה על התקפות נגד כל הטענות שמורל הביא. אנשי התעמולה שלו כתבו מאמרים לעיתונים גדולים, כולל הניו יורק טיימס, כמו גם מכתבים רבים לעורכי העיתונים.

ליאופולד הזמין חקירה פנימית על קונגו כדי להוכיח לציבור כי אכפת לו. ועדה של פקידים מקונגו פרסמה דוחות שהכחישו את מעשי הזוועה. במקביל מורל אסף מכתבים, תמונות ועדויות מתושבי קונגו. את המידע הזה הוא הפך לבליץ תקשורתי נרחב של עלונים, מאמרים בעיתונים, מכתבים וספרים.

תגובתו של ליאופולד כללה מאמרים שנוגדים את הטענות, אך הוא גם שלח סוכנים לרגל אחרי מורל במהלך ביקורו האמריקני. במקביל פרסם מארק טוויין את ספרו על הקונגו והמלך לאופולד, שעסק בהתעללויות ובהכחשתו של לאופולד. טוויין כתב את זה מנקודת המבט של ליאופולד: "הם התפרצו וקוראים לי המלך שנושא על נפשו עשרה מיליון מקרי רצח."[19] לאורך הספר, טוויין הציג את ליאופולד כאשם ורשע. "טוב ... לא משנה, אני בכל זאת ניצחתי את היאנקיז! יש בזה נחמה. [קורא בחיוך לעג, צו הכרת הנשיא מ-22 באפריל 1884]." הדו"ח של טוויין הציג את דימויו של ליאופולד כמתעלם במיוחד ומתכנן למנוע את גילוי האמת.

סוכניו של לאופולד עמדו בקשרי מכתבים עם עורך הספר, ופרסמו ספר נגדי שכותרתו הייתה "תשובה למארק טוויין". בספר הם מכנים את טווין ומורל שקרנים ומניפולטיביים. "כל מה שטוויין ומורל אמרו הם שקרים!" [30] אחד הלוביסטים השכירים של ליאופולד, עורך דין מפורסם מסן פרנסיסקו, הנרי ו. קובלסקי, עורר סנסציה בדצמבר 1906 כשפרסם את כל התכתובת בינו לבין ליאופולד ומדינת קונגו.[20]

ליאופולד מינה לבסוף ועדת חקירה, לחקור אישומים ספציפיים בגין הזוועות ודיווח על שימוש לרעה. הוועדה כללה חברי פרלמנט בלגי ופקידים נמוכים בממשלה.

הנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאופולד שחרר הצהרות לעיתונות בתקווה להרגיע את המהומה הציבורית. עם זאת, ליאופולד רצה לקבל דו"ח פרטי ולא לפרסום. הוועדה חזרה עם העדויות המרובות ביותר להתעללות - ראיונות עם יותר ממאה ילידים ורבים מהמיסיונרים, מסמכים מהצבא שפעל במושבה. אלה פירטו את מקרי המוות והטלת המומים, וכן מסמכי מדינת קונגו שמוכיחים כי ליאופולד הרוויח יותר ממה שדיווח.

האגודה לרפורמות השיגה את הדו"ח שהוגש למלך, ופרסמה אותו בעיתונות, כולל הניו יורק טיימס, בסוכנות הידיעות אי-פי וסוכנויות העיתונות האירופיות. הדו"ח, ההוכחות שהונחו בפני ועדת החקירה של קונגו, הפך אף הוא לחוברת שהפיצה האגודה ברחבי אירופה ובארצות הברית. הוועדה, שמונתה על ידי ליאופולד עצמו, דיווחה על עדויות מחרידות, עובדות על מקרי מוות ומומים, ומכתבים שהושגו מקונגו המתעדים את ההתעללויות. ליאופולד לא יכול היה להפריך את ממצאי הוועדה שלו.

לבסוף הלחץ הציבורי, ומסע התעמולה הפעילו את הגורמים הפוליטיים, שמצדם לחצו על ליאופולד. ליאופולד נכנע, העביר את מדינת קונגו החופשית לבלגיה בתמורה להסדר כספי בשנת 1908. הוא נפטר, בן 74, בשנה שלאחר מכן ומעולם לא נשפט.


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hochschild, Adam: King Leopold's Ghost: A Story of Greed, Terror, and Heroism in Colonial Africa, Mariner Books, 1998. pp. 62.
  2. ^ esse Siddall Reeves. "The International Beginnings of the Congo Free State." Johns Hopkins University Studies in Historical and Political Science 12, no. 11–12 (1894), p. 26
  3. ^ The Berlin Conference, The General Act of Feb 26, 1885. Chap I, VI.
  4. ^ Hochschild, Adam, King Leopold's Ghost, Pan Macmillan, London (1998)
  5. ^ George Washington Williams, "An Open Letter to His Serene Majesty Leopold II, King of the Belgians and Sovereign of the Independent State of the Congo" repr., John Hope Franklin, George Washington Williams: A Biography. [Chicago: University of Chicago Press, 1985], 243–254.
  6. ^ "WILLIAMS IN MIDDLETOWN.; HE PROSPERED FOR A TIME, BUT HIS TRUE CHARACTER WAS LEARNED". The New York Times. 15 April 1891
  7. ^ Hochschild, King Leopold's Ghost, 186
  8. ^ E. D. Morel. "Trading Monopolies in West Africa". West African Mail. [Liverpool 1903] (p. 35)
  9. ^ E. D. Morel. The West African Mail. 1903
  10. ^ E.D. Morel. Trading Monopolies. 9–10
  11. ^ E.D. Morel. The Congo Horrors. [Liverpool: January 15, 1903.] (pg 5)
  12. ^ Morel, E. D. "Affairs of West Africa"
  13. ^ Sir Harry Johnston. A Book Review. The Daily Chronicle. [1903]
  14. ^ The Times [1903]
  15. ^ Cocks, The Story of the Congo Free State, p. 96
  16. ^ Morel, E. D. King Leopold's Rule in Africa.
  17. ^ E. D. Morel, King Leopold's Rule of Africa, New York: Funk and Wagnalls Company, 1905, p. 101.
  18. ^ Roger Casement, The Casement Report, p. 34.
  19. ^ Mark Twain, King Leopold's Soliloquy: A Defense of His Congo Rule, New York: P.R. Warren, 1905, p. 2.
  20. ^ Hochschild, Adam, King Leopold's Ghost, Pan Macmillan, London (1998).