חוק סחר העבדים 1807
חוק סחר העבדים משנת 1807 (באנגלית: Slave Trade Act 1807; 47 Geo. 3 Sess. 1 c. 36), הידוע גם כחוק לביטול סחר העבדים,[1] היה חוק של הפרלמנט של הממלכה המאוחדת שאסר את סחר העבדים האטלנטי בתחומי האימפריה הבריטית. אף שהחוק לא שחרר אוטומטית את העבדים שכבר היו משועבדים באותה עת, הוא עודד את בריטניה לפעול בזירה הבין־לאומית וללחוץ על מדינות אחרות לבטל גם הן את סחר העבדים שלהן. החוק נכנס לתוקף ב־1 במאי 1807, לאחר 18 שנות ניסיונות להעביר חוק לביטול סחר העבדים מצד התנועה לביטול העבדות.
רבים מתומכי החוק סברו כי הוא יוביל גם לביטול העבדות עצמה.[2] העבדות על אדמת אנגליה לא זכתה לגיבוי במשפט האנגלי, ועמדה זו אושרה בפסק הדין המפורסם פרשת סומרסט (אנ') משנת 1772, אולם העבדות נותרה חוקית ברוב שטחי האימפריה הבריטית עד לחקיקת חוק ביטול העבדות משנת 1833 שביטל את העבדות ברוב שטחי האימפריה הבריטית (במיוחד בקריביים ובהודו). עם זאת, רק בשנת 1937 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל רחבי האימפריה הבריטית, כאשר ניגריה ובחריין היו הטריטוריות הבריטיות האחרונות שבהן בוטלה העבדות.
בבריטניה עצמה, חוק סחר העבדים סימן מפנה מוסרי ופוליטי: הוא חיזק את הלגיטימציה הציבורית של תנועת ביטול העבדות, החליש את תומכי העבדות והעביר את מוקד הדיון מהתנגדות לסחר להתנגדות לעצם העבדות, והכשיר את הקרקע לחקיקת חוק ביטול העבדות 1833. בנוסף, הוא ביסס תפיסה שלפיה עבדות וסחר עבדים אינם עוד פרקטיקות לגיטימיות באימפריה הבריטית, גם אם נמשכו בפועל במושבות. בזירה הבינלאומית, החוק הפך את בריטניה למובילה במאבק נגד סחר העבדים: היא קידמה אמנות בינלאומיות (בהן החלטות קונגרס וינה ב-1815), הפעילה לחץ דיפלומטי על מעצמות ומדינות אחרות וחתמה איתן על אמנות איסור סחר, ואכפה את האיסור באמצעות הצי המלכותי. צעדים אלה הקשו על המשך הסחר האטלנטי, ערערו את הלגיטימיות שלו, ותרמו ליצירת אקלים בינלאומי עוין לעבדות גם במדינות שבהן היא טרם בוטלה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סחר העבדים האטלנטי היה מערכת רחבת־היקף של אלימות, כפייה ותמותה, שהתקיימה על מאז המאה ה-16 ועבירה עבדים בכפייה לדרום אמריקה, האיים הקרייביים וצפון אמריקה. ההערכות המקובלות במחקר מצביעות על כך שכ־12–12.5 מיליון אפריקאים הועברו בפועל לאמריקות, אך מספר הנלכדים הכולל היה גבוה יותר, כ־15–20 מיליון בני אדם. שיעורי תמותה גבוהים נרשמו בכל שלבי התהליך: כ־%20 - 30% מתו כבר באפריקה במהלך פשיטות השיבוד, מלחמות שבי, צעדות מוות וכליאת העבדים; כ־10–15% מתו במהלך המסע הימי (“מעבר הביניים”) עקב מחלות, רעב, צפיפות ואלימות. תנאים אלו גרמו לעיתים למקרי התאבדות על ידי הרעבה עצמית או קפיצה לים; מיליונים נוספים מתו בשנים הראשונות לאחר ההגעה, בעיקר במטעים בקריביים ובברזיל, בשל עבודה קיצונית, תזונה ירודה, מחלות טרופיות וענישה אלימה. באזורים רבים אוכלוסיית העבדים לא הצליחה להתרבות באופן טבעי, מה שחייב יבוא מתמשך של עבדים חדשים והעמיק את מעגל התמותה.
מרטין מרדית' קובע כי "בעשור שבין 1791 ל־1800 אוניות בריטיות ביצעו כ-1,340 מסעות לרוחב האוקיינוס האטלנטי, והביאו איתן כמעט 400,000 עבדים. בין 1801 ל־1807 הם העבירו עוד 266,000 עבדים. סחר העבדים האטלנטי נותר אחד העסקים הרווחיים ביותר של בריטניה."[3] לפי הערכות נוספות, בין 1662 לבין 1807 אוניות השייכות לבריטניה ולקולוניות שלה רכשו כ-3.4 מיליון עבדים אפריקאים. מתוכם כ-2.9 מיליון שרדו את "מסע הביניים" ונמכרו לעבדות במדינות אמריקה הדרומית והצפונית. How did the slave trade end in Britain? | Royal Museums Greenwich, www.rmg.co.uk (באנגלית)
הקמת האגודה לביטול סחר העבדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האגודה לביטול סחר העבדים
ב-1783, 300 קווייקרים מאזור לונדון הגישו לפרלמנט הבריטי עצומה חתומה נגד סחר בעבדים. הקווקרים ראו זה מכבר את העבדות כפעולה בלתי מוסרית, והיו כוח מניע חזק בתנועה לביטול העבדות הן בבריטניה והן בצפון אמריקה. עם זאת הקווקרים היו מוגבלים ביכולתם להיבחר לפרלמנט.
תומאס קלארקסון היה מתנגד עבדות שפעל בבריטניה כקמפיינר מרכזי נגד סחר העבדים באימפריה הבריטית. בשנת 1785, בגיל 25, השתתף קלרקסון בתחרות כתיבת מאמרים בלטינית בקיימברידג'. נושא המאמר, היה "האם זה חוקי לשעבד ללא הסכמה?", ושאלה זו הובילה את קלרקסון לתהות בשאלת הסחר בעבדים. הוא קרא כל מאמר שיכל למצוא בנושא, כולל עבודותיו של המורה הקווקרי אנתוני בנזט],[4] וכן תאורים מגוף ראשון של סחר העבדים האפריקאי כמו מסעותיו של הגאוגרף פרנסיס מור על תוך חלקיה הפנימיים של אפריקה. לאחר שזכה בפרס בתחרות, קלרקסון חווה את מה שתיאר כ'התגלות רוחנית מאלוהים',והגיע למסקנה שעליו להקדיש את חייו למאבק למען ביטול הסחר בעבדים. קלארקסון תרגם את המאמר מלטינית לאנגלית כדי שקהל רחב יותר יוכל לקרוא אותו, ופרסם אותו בשנת 1786 בשם as An essay on the slavery and commerce of the human species, particularly the African, translated from a Latin Dissertation ומאמר זה זכה לפרס מטעם אוניברסיטת קיימברידג'.[4] המאמר היה בעל השפעה, והוביל לכך שקלארקסון נפגש עם תומכים אחרים במאבק נגד העבדות, שחלקם כבר פעלו בתחום. אלו כללו אנשים בעלי השפעה כמו James Ramsay ו־Granville Sharp, קווייקרים רבים ופעילים נוספים. התנועה צברה כוח מזה מספר שנים לאחר שנוסדה בידי קווייקרים מבריטניה ומארצות הברית, וכן תמיכה של זרמים אחרים כמו מתודיסטים ובפטיסיטים.
ב-1783 החל לפעול גם אולאודה אקוויאנו שהיה היה עבד משוחרר שחור שקנה בכספו את חירותו. אקוויאנו יידע פעילי ביטול עבדות כגון גראנוויל שארפ (Sharp) על סחר בעבדים. באותה שנה הוא גם היה הראשון ליידע את שארפ על הטבח בספינת העבדים זונג, מקרה מפתח בהתפתחות התנועה לביטול העבדות, שבו השלכת עשרות עבדים לים נידונה בבית המשפט כתביעת ביטוח על אובדן רכוש. התביעה חשפה כיצד בעלי ספינות זרקו למים עבדים כדי לזכות בכספי ביטוח. בשנת 1786, בלונדון, אקוויאנו החל להיות מעורב בתנועה לביטול העבדות והיה חבר בולט ב"בני אפריקה", קבוצה של 12 גברים שחורים שפעלו לביטולה.
James Oglethorpe (אנ') שהיה נדבן, איש פרלמנט ופעיל החברתי בבריטניה, היה בין הראשונים שניסחו טיעונים בשם הנאורות נגד העבדות. כמייסד של מושבת ג'ורג'יה, הוא אסר על העבדות שם מטעמים הומניטריים. הוא גם טען נגד העבדות בפרלמנט הבריטי. הוא גם עודד את חבריו Granville Sharp (אנ') והאנה מור לתמוך במאבק זה. זמן קצר לאחר מותו, ב-1785, שארפ ומור איחדו כוחות עם ויליאם וילברפורס ואחרים והקימו את Clapham Sect, קבוצת רפורמיסטים נוצרים ששאפו לבטל את העבדות כמו גם רפורמות נוספות.
ב-22 במאי 1787 קמה בלונדון "האגודה לביטול סחר העבדים"[4] האגודה כללה את Granville Sharp שכיהן יושב ראש, תתומאס קלארקסון, ואת ג'וזאיה ודג'ווד. האגודה הוקמה ידי קבוצה של פרוטסטנטים אנגלים אוונגליסטים שהיו קשורים בקוויקרים, כדי להתאחד בהתנגדותם המשותפת לעבדות ולסחר העבדים. החברה שלא הייתה בעלת צביון דתי וחבריה היו אנגליקנים שניסו להשפיע ישירות על הפרלמנט.
קלארקסון גם פנה אל ויליאם וילברפורס שהיה אנקליגן וחבר פרלמנט מקושר. וילברפורס היה אחד הפרלמנטרים הבודדים שהביע תמיכה בעצומה הקוויקרית, והוא כבר הציג שאלה לגבי סחר העבדים בפני בית הנבחרים הבריטי ונודע כאחר המתנגדים הראשונים לעבדות בבריטניה.
איסוף נתונים והנגשת חיי העבדים וסחר העבדים הימי
[עריכת קוד מקור | עריכה]קלארקסון לקח על עצמו תפקיד של איסוף עובדות, במשך השנתיים הבאות הוא רכב ברחבי אנגליה כדי לאסוף עובדות נגד הסחר בעבדים. בכמה מקומות, במיוחד בנמלים שהיוו מרכזי מסחר של עבדים כמו ליברפול ובריסטול, הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד מתומכי המסחר בעבדים.[4] סוחרי העבדים היו קבוצה בעלת השפעה מפני שהסחר היה לגיטימי ומשתלם וסייע לשגשוג של נמלים רבים. פעילותו הייתה מסוכנת, גם מפני שקלארקסון ניסה לאסוף תמיכה בקמפיין נגד העבדות בצורה גלויה, הוא כמעט נרצח ב-1878 על ידי חבורת מלחים שקיבלה תשלום לשם חיסולו.[4] קלארקסון ארגן את הראיות שלו כך שיהיו זמינות לקהל גדול יותר כמו גם לחברי הפרלמנט. בין 1787 ל-1794 הוא כתב מספר ספרים ומנשרים שהתנגדו לסחר בעבדים.[4]
ב-12 במאי 1789 וילברפורס השתמש בראיות שאסף קלארקסון בנאום מפורסם שלו נגד העבדות שניתן .[4] בשנת 1791 פרסם וילברפורס את הצעת החוק הראשונה לאסור על סחר בעבדים. ההצעה נדחתה ברוב גדול של 161 נגד 88.
אולאודה אקוויאנו המשיך להתיידד ולקבל תמיכה מפעילי ביטול עבדות, ורבים מהם עודדו אותו לכתוב ולפרסם את סיפור חייו. לשם כך קיבל תמיכה כספית מפילנתרופים מתנגדי עבדות ומפטרונים דתיים. הרצאותיו והכנת ספרו נתמכו בין השאר על ידי סלינה הייסטינגס, הרוזנת מהנטינגדון. בשנת 1789 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "הנרטיב המעניין של חייו של אולאדה אקוויאנו, או גוסטבוס ואסה, האפריקני" (The Interesting Narrative of the Life of Olaudah Equiano). סיפורו האישי של אקוויאנו על העבדות, מסע התקדמותו וחוויותיו כמהגר שחור גרמו לסערה עם פרסומם. הספר הניע את התנועה נגד העבדות בבריטניה, באירופה וב"עולם החדש" (אמריקה). התיאורים שלו בספר הפתיעו רבים בשל איכות הדימויים, תיאורם וסגנונו הספרותי. חלק גדול מהקוראים הלבנים אף הודו כי חשו בושה לאחר שלמדו על הסבל שעבר.
.jpg)
בפורטסמות' השיג קלרקסון תוכנית של אוניית העבדים "ברוקס". על בסיס שרטוטי האוניה הוא הזמין ציור שהמחיש את הצפיפות העצומה באונייה. ב-1791 קלרקסון פרסם בלונדון את התמונה ונשא אותה איתו להרצאות ברחבי המדינה. הוא גם צייד את וילברפוס בתמונה זו ובחומרים נוספים לשימוש בפרלמנט.
זו הייתה תחילתה של המערכה הפרלמנטרית המתמשכת שלהם, שבמהלכה הציג וילברפורס הצעה לטובת ביטול הסחר בעבדים כמעט כל שנה. קלרקסון, וילברפורס ושאר חברי הוועדה לביטול סחר העבדים ותומכיהם, היו אחראיים לייצר ולקיים תנועה לאומית שגייסה לראשונה את דעת הקהל נגד המשך הסחר בעבדים. אולם הפרלמנט סירב להעביר את הצעת החוק. פרוץ המלחמות הנפוליאוניות נגד צרפת מנע דיון נוסף בנושא במשך שנים רבות.
על ידי החוקים נגד עבדות בשנת 1793, ביטל הפרלמנט של קנדה העליונה בצפון אמריקה הבריטית את סחר העבדים.
בשנת 1805 הגביל החוק הבריטי את יבוא העבדים למושבות שנכבשו מצרפת והולנד.[5]
עד שנת 1807 הצטבר כוח פוליטי לקבוצות המתנגדות לעבדות, שיצרו סיעה גדולה מאוד של חברים בעלי דעות דומות בפרלמנט הבריטי. בשיאם, היה להם רב של 35–40 מושבים. הם היו ידועים בכינוי "הקדושים". הוביל את הברית הזאת נגד סחר העבדים, ויליאם וילברפורס, שלקח על עצמו את המטרה לביטול העבדות בשנת 1787, לאחר שקרא את הראיות נגד הסחר. חברי פרלמנט אלה קיבלו גישה לג'יימס סטיבן, גיסו של וילברפורס. לעיתים קרובות הם ראו במאבקם האישי נגד העבדות כמסע צלב רשמי. ביום ראשון, 28 באוקטובר 1787, כתב וילברפורס ביומנו: "הקב"ה הציב לפני שני נושאים גדולים, דיכוי סחר העבדים ורפורמציה של נימוסים."[6]
כוחם הפוליטי גדל בעקבות עמדתה הרעועה של הממשלה בראשות לורד גרנוויל, שתקופת כהונתו כראש ממשלה הייתה קצרה. גרנוויל עצמו הוביל את המאבק להעברת הצעת החוק בבית הלורדים, ואילו בקונגרס הוביל את הצעת החוק על ידי שר החוץ, לורד האוויק (צ'ארלס גריי, לימים ארל גריי). אירועים אחרים שיחקו גם הם תפקיד: האיחוד בין אירלנד ובריטניה בשנת 1800 הכניסו 100 נציגים איריים לפרלמנט, שרובם תמכו בביטול העבדות.[7]
הצעת החוק הוצגה לראשונה בפני הפרלמנט בינואר 1807. היא הועברה לבית הנבחרים ב־10 בפברואר 1807. ב־23 בפברואר 1807, עשרים שנה לאחר שהחל לראשונה במסע הצלב שלו, וילברפורס וצוותו זכו בניצחון. לאחר דיון שנמשך עשר שעות, הסכים הבית לקריאה שנייה של הצעת החוק לביטול סחר העבדים האטלנטי בשיעור של 283 קולות ל-16. הצעת החוק קיבלה אישור מלכותי ב־25 במרץ 1807.[8]
עם זאת, בעוד שמעשה זה ביטל את סחר העבדים באימפריה הבריטית, העבדות עצמה נמשכה הלאה. רק לאחר שהחוק ביטל את העבדות ב־1833, בוטלה העבדות עצמה בסופו של דבר.
השפעה על מדינות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ציר זמן של ביטול העבדות והצמיתות
.jpg)
לאחר אימוץ חוק ה-1807, האימפריה הבריטית השתמשה בהשפעתה כמעצמה כלכלית וצבאית ובכוחו של הצי הבריטי הכדי ללחוץ על מדינות אחרות לסיים את סחר העבדים שלהן.[9] כנו כן בריטניה הפעילה לחץ על צרפת ובהמשך גם ארצות הברית להצטרף למאמצי האכיפה נגד אוניות שהובילו עבדים במסגרת סחר העבדים האטלנטי.
בריטניה החלה לקדם שורת אמנות מול מעצמות מערביות אחרות ובהמשך מול מדינות קטנות יותר. ב-1810 נחתמה האמנה האנגלו-פורטוגזית, שגרמה לכך שהאימפריה הפורטוגזית הסכימה להגביל את סחר העבדים במושבותיה. לדבר זה היה משמעות גדולה בהמשך שכן מושבות פורטוגול אפשרו את היצוא של עבדים במרכז אפריקה. בשנת 1813 אסרה שוודיה את סחר העבדים שלה. ובאמנת פריז משנת 1814, לפיה האימפריה הצרפתית סיכמה עם בריטניה כי סחר העבדים "מנוגד לעקרונות הצדק הטבעי", הסכימה לבטל את סחר העבדים תוך חמש שנים. בהסכם האנגלו-הולנדי בשנת 1814 הפסיקה האימפריה ההולנדית את הסחר בעבדים שלה, והאמנה האנגלו-ספרדית משנת 1817 קראה לאימפריה הספרדית לדכא את הסחר בשנת 1820.[5]
ארצות הברית אימצה את החוק שלה לאיסור יבוא עבדים ב־2 במרץ 1807, באותו חודש ובשנה שבה ננקטה הפעולה הבריטית. הדבר ייצב את ביטול סחר העבדים האטלנטי אך לא שינה את הסחר הפנימי בעבדים. סעיף 1, סעיף 9, לחוקת ארצות הברית, אסר על ביטול סחר העבדים במשך עשרים שנה, עד 1808. החוק המתוכנן התקבל שנה קודם לכן, ועם התמריצים הכלכליים, סחר העבדים הגיע לסופו.[10]
אכיפה החוק בימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק הטיל קנסות על קברניטים שהמשיכו בסחר. קנסות אלה עשויים היו להיות עד 100 ליש"ט לכל עבד שנמצא באונייה. הקברניטים היו לפעמים משליכים עבדים לים, כשראו את ספינות חיל הים מגיעות, כדי להימנע מקנסות אלה.[11]
בשנת 1808 חיל הים המלכותי, ששלט אז בימי העולם, הקים את פלגת מערב אפריקה כדי לסייר בחופי מערב אפריקה, ובין 1808 ל־1860 הם תפסו כ-1,600 אוניות עבדים ושחררו כ-150,000 אפריקאים שהיו על סיפונן.[12] הצי המלכותי הצהיר כי אוניות המובילות עבדים זהות לספינות פיראטים. בהמשך גם מדינות אחרות הגדירו את הסחר הימי בעבדים כמעשה פיראטי.
בהמשך הבריטים נקטו פעולות נגד מנהיגים אפריקאים שסירבו להסכים לחוק הבריטי, לחוקק בעצמם חוקים נגד הסחר. סך הכל נחתמו הסכמים נגד עבדות עם למעלה מ-50 שליטים אפריקאים.[13]
בשנות ה-60 של המאה ה-19, דיווחי דייוויד ליווינגסטון על מעשי הזוועה שלסחר העבדים הערבי באפריקה והדבר עורר את דעת הקהל של הציבור הבריטי וחיזקו את התנועה לביטול העבדות הבריטית. לאורך שנות ה-70 של המאה ה-19 הצי המלכותי הבריטי ניסה לדכא את "המסחר המזרחי המתועב הזה", בפרט בזנזיבר. בשנת 1890 מסרה בריטניה את השליטה לגרמניה על אי בים הצפוני בתמורה לשליטה בזנזיבר, בין השאר כדי לסייע באכיפת האיסור על סחר בעבדים.[14][15]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Slave Trade Abolition Bill". Hansard. 10 February 1807.
- ↑ "Mar 2, 1807: Congress abolishes the African slave trade", This Day in History
- ↑ Meredith, Martin (2014). The Fortunes of Africa. New York: PublicAffairs. pp. 191–194.
- 1 2 3 4 5 6 7 Brycchan Carey , Thomas Clarkson (1760-1846)
- 1 2 Lovejoy, Paul E. (2000). Transformations in Slavery: A History of Slavery in Africa (2nd ed.). New York: Cambridge University Press. p. 290
- ↑ Cox, Jeffrey (2008). The British Missionary Enterprise Since 1700. London: Routledge. p. 90.
- ↑ The 1807 Act and its effects", The Abolition Project.
- ↑ Parliament abolishes the slave trade", Parliament and the British Slave Trade.
- ↑ Falola, Toyin; Warnock, Amanda (2007). Encyclopedia of the Middle Passage. Greenwood Press. pp. xxi, xxxiii–xxxiv.
- ↑ Rawley, J. A. (2005). The Transatlantic Slave Trade: A History. University of Nebraska Pres. p. 169.
- ↑ 1807 Abolition of Slavery Act", Spartacus Educational.
- ↑ Jo Loosemore, "Sailing against slavery", BBC – Devon, 24 September 2014.
- ↑ The West African Squadron and slave trade
- ↑ Welcome to Encyclopædia Britannica's Guide to Black History
- ↑ The Blood of a Nation of Slaves in Stone Town Archived 25 December 2008 at the Wayback Machine
