מפעל נשר חיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית החרושת נשר בעיר נשר מבט מהר הכרמל
מפעל נשר חיפה
(למפת חיפה רגילה)
Haifa OSM.svg
 
מפעל נשר חיפה
מפעל נשר חיפה
בית החרושת נשר למלט. מבנה ה"סילו" המשמשים לאחסון. המבנים נראים למרחוק לכל הנוסע בכביש 75 מהעמקים לחיפה
בית החרושת בשנת 1927
בית חרושת נשר בשנותיו הראשונות. מימין הכבשנים הראשונים. הכביש בחזית הוא כביש חיפה יגור
בית החרושת בשנת 1939
צילום אוויר של בית החרושת בשנת 1946
חברת מלט פורטלנד „נשר“ בע"מ, 1946

מפעל נשר חיפה הוא מפעל לייצור צמנט של חברת נשר מפעלי מלט ישראליים. זהו המפעל הראשון של החברה. המפעל השוכן בעיר נשר. זהו המפעל השלישי בכושר הייצור והוותיק ביותר מבין שלושת מפעלי החברה בישראל (מפעלים נוספים בהר טוב וברמלה). למפעל כושר טחינה של כ-1.2 מיליון טון מלט בשנה והוא משתרע על פני כ-400 דונם.

שם המפעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם נשר ניתן למפעל על ידי מייסדו מיכאל פולק הוא הופיע בשם "מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר" או בקיצור "בית חרושת נשר". שם היישוב נשר ניתן לה על שם המפעל. בהמשך לאחר הוספת המפעל ברמלה, החלה החברה לקרוא למפעל זה "מפעל נשר חיפה" אף על פי שמעולם הוא לא היה בשטחה של חיפה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון הקמת בית חרושת למלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "אלטנוילנד" (1902), חזה בנימין זאב הרצל את בנייתו של בית חרושת למלט בחיפה.[1] בשנת 1903 עלה לארץ ישראל מרוסיה המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש), אחיה של מניה שוחט. הוא סייר בארץ כדי לבחון את אפשרויות הפיתוח בה. באותה תקופה לא היה בארץ ישראל מפעל לייצור מלט, והמלט יובא ממפעל קטן במצרים. וילבושביץ העריך שבעקבות הגידול בבנייה יגדל הביקוש למלט. הוא הציע להקים מפעל שתפוקתו תהיה 10,000 טון בשנה, והמליץ על הקמתו בחיפה, בגלל הקרבה לנמל חיפה, הרכבת החיג'אזית ומרבצי אבן גיר מתאימים בכרמל. מלחמת העולם הראשונה דחתה את מימוש תוכניותיו של וילבושביץ. ב-1918 הוא חזר לארץ, נפגש עם יהושע חנקין וביקש ממנו שירכוש שטחי קרקע מתאימים שנמצאו ליד הכפר הערבי יאג'ור, שהיו שייכים למשפחת ח'ורי, שהתגוררה בלבנון.

במקביל לפעילותו של וילבושביץ הוקם בלונדון ה"סינדיקט לצמנט פורטלנד בארץ ישראל", שווילבושביץ לא נמנה עם מייסדיו. יוזם הסינדיקט היה בוריס גולדברג, ומזכירו היה יצחק שניאורסון. ב-1920 הגיע שניאורסון ביחד עם מהנדס בריטי לארץ ישראל, כדי לבחון מקום להקמת מפעל למלט. חנקין סיפר להם על השטח שעליו המליץ וילבושביץ. כדי למנוע את עליית מחירי הקרקע אמרו היזמים לבא כוח משפחת ח'ורי שהם רוצים לעשות קידוחי ניסיון בקרקע; המילה "מלט" לא הוזכרה. הבדיקה העלתה שאבן הגיר המתאימה ביותר נמצאה במרחק של 7.5 ק"מ מחיפה, ליד יאג'ור, וחרסית ניתן למצוא בשפע ליד נחל קישון.[2]

בעקבות ההמלצה קנה בנובמבר 1921 יהושע חנקין באמצעות חברת הכשרת היישוב את האדמות ממשפחת ח'ורי ושילם מקדמה של 10,000 לירות מצריות על חשבון שטח בגודל של 19,000 דונם, מתוכם 3,000 דונם לייצור מלט. במקביל חיפשו חברי הסינדיקט מהנדס מומחה ושותפים נוספים למימון ההשקעה במפעל. הם פנו למהנדס הונגרי בשם בלה שפיגל וביקשו את חוות דעתו. שפיגל הגיע לארץ ישראל בקיץ 1921 לבדוק שוב את הר הכרמל ואת התנאים להקמת מפעל רווחי. ב-5 בספטמבר 1921 שלח לחברי הסינדיקט דו"ח חיובי. בחיפושיהם אחרי משקיע הגיעו לתעשיין היהודי-רוסי מיכאל פולק. פולק הגיע לארץ ישראל במאי 1922 ביחד עם שפיגל ובדק את השטח בנשר. הוא מצא שטח מתאים, אבל היה מודאג מביצות הקישון וממחלת המלריה שפגעה בפועלים. פולק דאג לטפל במיגור הקדחת בעזרת צוות סניטרים שבראשם עמד צבי סליטרניק. שפיגל גם המליץ על בניית שלוחת רכבת שתוביל אל בית החרושת. בשלב זה הוחלט על השלמת רכישת השטח. פולק נפגש עם חנקין כדי שימשיך את תהליך הרכישה, חזר לאנגליה, הצטרף במאי 1922 לסינדיקט וביוני הפך ליו"ר שלו. בארץ ישראל המשיך חנקין במשא ומתן עם משפחת ח'ורי. לאחר שהסתבר שיש בעיה ברישום הקרקע בטאבו, סוכמה על דעת כל הצדדים העברה מיידית של 3,000 דונם לחברת הכשרת היישוב, 1,000 דונם על הר הכרמל ו-2,000 דונם במישור. השטח כלל מקום שנקרא "סלמיה" (באזור מחצבת נשר הישנה של היום), שבו היה חאן ששימש בעבר למגורי אריסים. ב-17 באוגוסט 1922 אישר בית המשפט המחוזי את ההסכם.

בנובמבר 1922 החלו מדידות בשטח. ב-1922 פרסמה ממשלת המנדט כי החברה הבריטית "חברת מלט פורטלנד נשר בע"מ" נרשמה בארץ ישראל.

פולק המשיך באנגליה במאמצי גיוס ההון הנדרש להקמת המפעל. ב-16 במאי 1923 הודיע פולק שהצליח לגייס את כל ההון הדרוש מידידיו: הסכום שגויס היה 225,000 ליש"ט. הוא גייס את שפיגל לתפקיד מנהל "חברת מלט פורטלנד נשר", והודיע לו שיתחיל בעבודה ב-1 ביוני. את שניאורסון מינה פולק להיות המנהל המקומי של החברה בישראל.

הקמת המפעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם כניסתו לתפקיד, הזמין שפיגל את הציוד הנדרש ממפעלים באירופה. את הכבשנים הניצבים הזמין מגרמניה, צעד שעורר את התנגדות פולק בשל היותה של גרמניה מדינת אויב לבריטניה. יתרת הציוד הוזמנה במדינות אירופה אחרות.[3] במקביל, בארץ ישראל התחיל שניאורסון בהקמת התשתית למפעל. בספטמבר 1923 התחילו עבודות הפיתוח הראשונות בסלמיה בשיפור שלושת מבני החאן. מבנה אחד שימש כמשרד טכני, ושני המבנים האחרים שימשו למגורי הפועלים.[4] עבודות ניקוז השטח וחפירת יסודות המפעל ניתנה לקבוצת חלוצים מחיפה. החפירה הסתיימה ב-20 בפברואר 1924, ולאחר מכן התחילה יציקת היסודות של הבניין הראשי ובתי המלאכה, כאשר במקביל נחפרו תעלות הניקוז. מספר הפועלים העוסקים בהקמת המפעל הגיע לכ-150. במהלך שנת 1924 נבנתה שלוחת מסילת הרכבת המובילה למפעל והתחילה אספקת המכונות.

בחודש אוקטובר 1924 פרצה השביתה הראשונה של הפועלים, בגלל התנגדות הנהלת המפעל להקמת ועד לפועלי נשר ואי־הסכמתה לקביעת שכר מינימום. השביתה זכתה לתמיכתו של דוד בן-גוריון, שהגיע לנשר ונשא נאום עידוד לפועלים. שביתה זו נפסקה לאחר יום, בעקבות הסכמת ההנהלה להעלאת השכר והכרה דה פקטו בוועד. שביתה נוספת פרצה ב-5 בפברואר 1925, והסתיימה ב-26 בפברואר, לאחר בוררות ופשרה בתיווך מועצת פועלי חיפה.[5][6] ב-18 באוקטובר 1925 הופעל הכבשן הראשון בבית החרושת.

מעת הקמתו עבדו במפעל נשר שליד חיפה פועלים יהודים לצד פועלים ערבים. בשנות ה-30 של המאה ה-20 ביקש הרב אברהם ישעיהו קרליץ לארגן חרם על המפעל בגלל עבודה בשבת והחתים רבנים על איסור להשתמש במלט של המפעל. הרבנים נסעו למפעל והציגו אזהרה למפעל שהם עומדים לפרסם את החרם. בעקבות זאת הבטיחה הנהלת המפעל שלא לעבוד בשבת.[7]

הדממת הכבשנים הרטובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 הודממו הכבשנים הרטובים, ייצור מלט המשיך להתבצע במפעל בנשר כאשר את הקלינקר שהוא המרכיב העיקרי בייצור המלט מביאים ממפעל נשר רמלה, שם מיוצר הקלינקר בכבשן יבש הצורך הרבה פחות אנרגיה ואינו מזהם את הסביבה כמו תהליך הייצור בכבשן הרטוב[דרוש מקור]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צ. אשל המלט ויוצריו: נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976
  • המלט ויוצריו - הרעיון ומימושו, נשר מפעלי מלט ישראליים והוצאת יבנה, 2002
  • אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן - זכרונות על שכונת נשר, 1978

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מפעל נשר חיפה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר רביעי, פרק ד.
  2. ^ המלט ויוצריו - נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמוד 16
  3. ^ המלט ויוצריו - נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמוד 29
  4. ^ המלט ויוצריו - נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמוד 33
  5. ^ ז' דוידקצרות, דבר, 19 ביוני 1925
  6. ^ המלט ויוצריו - נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976, עמוד 48
  7. ^ יעקב הלפרן, מכתב גלוי לרבנים, מעריב, 25 באוקטובר 1957 (מודעה)