נחום וילבוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נחום וילבושביץ)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דיוקנו של נחום וילבוש

נחום וילבוש (21 בנובמבר 1879 - 18 באפריל 1971) היה פעיל ציוני ויזם כלכלי, מחלוצי התעשייה המודרנית בארץ ישראל בתקופת היישוב. וילבוש כיהן כמנהל מחלקת התעשייה של ועד הצירים, וכן ייסד שורת מפעלים שהבולט בהם הוא בית החרושת "שמן", שאותו גם ניהל במשך שנים רבות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בו' בכסלו תר"מ[1] בשם נחום בן זאב (וולף) וילבושביץ כבן הזקונים לזאב ושרה בת משה רוזנצוויג באחוזת לוסוסנה שבסמוך לעיר גרודנו, באזור רוסיה הלבנה, אז בפלך גרודנו של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אחיו הגדול היה המהנדס גדליהו וילבושביץ ואחותו הייתה מניה שוחט. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים יצא ללימודים בפוליטכניקום של אנהאט בקיסרות הגרמנית והוסמך שם כמהנדס בניין. במהלך לימודיו הקים שם את אגודת הסטודנטים הציוניים. לאחר סיום לימודיו התמחה במשך ארבע שנים בחברה במינסק בבניית מכונות. בשנת 1903 עלה לארץ ישראל.

עם הגיעו עשה לאיתור אפשרויות כלכליות, וערך סקירה של מקורות המים הנשפכים לים מבחינת ניצול כוחם, ובחן את אוצרות הטבע בארץ. כמי שגדל בבית אחוזה עם טחנת קמח, תפיסתו הייתה ניצול משאבים קיימים ושכלול ופיתוח תעשייה מסורתית לצריכה מקומית ולייצוא. את סיורו עשה ברכיבה עם אחותו מניה במדבר יהודה, בצפון הארץ ובדרום סוריה ובלבנון, עם מנדל חנקין ששימש להם מורה דרך ומתורגמן. חלק מממצאיו הקשורים בניצול כוח המים פורסמו בכתב העת הציוני "יברייסקייה ז'יזן" ("חיים יהודיים") שנכתב בשפה הרוסית.

בשנת 1904 היה חבר המשלחת מטעם ההסתדרות הציונית לחקר אוגנדה. השליחות עוררה ויכוח קשה והולידה מחלוקות על עצם קיום החקירה.

בהגיעו לארץ ישראל, משראה את פרי ההדר, היה וילבוש בין הראשונים להשקיע באונייה להובלת הפרי לייצוא. הוא היה בין היזמים לגידולי קנה סוכר, והמציא מערכות השקיה מובלות מהירקון לבארות בפתח תקווה להשקיית פרדסים, ובכך להימנע משימוש בכוח חשמל, משנאסרה על ידי השלטון העות'מאני הקמת תחנות כוח.

בשנת 1906 נשא לאישה את שושנה פיינברג, בתו של ישראל פיינברג, מחלוצי ראשון לציון, ואחותו של אבשלום פיינברג.

ייזום תעשייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החרושת "שמן" בחיפה, 1939
חזית ביתם של נחום ושושנה וילבוש ברחוב ירושלים 26 בחיפה

וילבוש הציע להקים חברה לפיתוח תעשייתי בארץ ישראל, שתעסוק בעצירה משנית של שמן זית מגפת (פסולת זיתים), לאחר שהוצא ממנה השמן בצורה שהייתה מקובלת אז בארץ, במכבשים עשויים עץ. הצעתו הייתה להשתמש באמצעים כימיים, בנפט. לגרעין החברה חברו עסקנים ציוניים אמידים ברוסיה, בהם אחיו גדליה. המפעל שהוקם, "חדיד" באזור בן שמן, שרד רק זמן קצר מחוסר כדאיות כלכלית ושריפה, וחלק מהציוד הועבר למפעל "עתיד" (לימים בית חרושת "שמן"). וילבוש היה ליועץ בהקמת מפעלי תעשייה. בדיקות שערך הביאו לאיתור המקום המועדף להקמת בית חרושת ראשון למלט בארץ, "מפעל נשר חיפה", ובית-חרושת ללבני חול-סיד, "סיליקט" בתל אביב. כמה מעבודותיו, בעלות עניין היסטורי כלכלי וטכנולוגי רב, לא הגיעו לפרסום. הוא רק החל בהכנת חומר לעבודה יסודית על 'חרושת ותעשייה בארץ-ישראל ועתידן', שראתה אור בחלקה בלבד.

בשנת 1909 ייסד בחיפה את בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד" עם חבריו טוביה דוניה, שמואל פבזנר ושמואל איצקוביץ'. בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר משנה וחצי עבודה בסנקט פטרבורג במפעל שמן בו התמחה בתהליכי מיצוק שמנים. כנתין עות'מאני נשאר בארץ, ומונה על ידי ג'מאל פחה למהנדס העיר ירושלים ובתפקיד זה מיפה את העיר[2]. במסגרת עבודות שיפור בעיר, שופצו גג כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. לאחר זמן מונה כמהנדס מים של הצבא הטורקי בעבר הירדן הצפוני, החורן והגולן והקים מערכת אספקת מים בתדמור. בזמן המצוד על אנשי ניל"י נאסר לשבועיים בהיותו גיסו של אבשלום פיינברג.

בשנת 1919 ייסד בלונדון את חברת "שמן" עם אחיו משה (ממציא תהליך ייצור המרגרינה וייצור לחם חי מנבטים) והאדריכל גדליהו וחבר נוסף בשם אליהו פאינסון. בשנת 1922 החלו האחים להקים את בית החרושת "שמן" ליד בית החרושת "עתיד" בחיפה, ובשנת 1924 נחנך מפעל השמנים על ידי הנציב העליון הרברט סמואל. וילבוש היה מנהלו של המפעל שנים רבות, ובין פועליו נודע במידותיו הצנועות ואף נהג לאכול עימם בחדר האוכל. במקביל לעבודתו במפעלי שמן, ניהל וילבוש בהתנדבות את מפעל המים של "הדר הכרמל", והיה חבר פעיל בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.

בשנת 1923 הקים את ביתו ברחוב ירושלים 26 בחיפה, בית העומד על תילו עד היום.

בשנת 1960 הוכר כאזרח לשם כבוד בעיר חיפה על פועלו בקידום התעשייה והקמתו של בית חרושת "שמן".[3]

וילבוש נפטר בכ"ג בניסן תשל"א, בגיל 92, ונקבר בחדרה. הוא הותיר אחריו שני ילדים - זהרה ויואל.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החרושת והתעשייה בארץ ישראל ועתידותיהן, המשרד להוצאת ספרות ועתונות על יד ההסתדרות הציונית בפולין, ורשה, תרפ"ב?
  • המסע לאוגנדה, הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי מקור אחר - י' בכסלו תרל"ט
  2. ^ יעקב יהושע, ירושלים תמול שלשום, הוצאת ראובן מס 1977, עמוד 33.
  3. ^ אזרחות־כבוד ל־12 אישים בחיפה, הצופה, 16 במאי 1960

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאיר בֶּלְקִינְד
(חלוץ הוראת העברית)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה פיינברג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהושע חנקין
(גואל אדמות העמק)
 
אולגה חנקין (בלקינד)
(מנשות העלייה הראשונה, מיילדת)
 
שמשון בֶּלְקִינְד
 
ישראל בֶּלְקִינְד
(מייסד תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה)
 
סוניה (אלכסנדרה) בלקינד
(רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל)
 
 
 
 
 
פאני פיינברג (בלקינד)
 
ישראל ("לוליק") פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון, חדרה ותל אביב)
 
 
 
 
 
יוסף פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון)
 
ברתה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איתן בלקינד
(איש ניל"י)
 
נעמן בלקינד
(איש ניל"י)
 
רעיה בלקינד
 
נחום וילבוש
(ממייסדי בית החרושת "שמן")
 
שושנה
 
אבשלום פיינברג
(מייסד ניל"י)
 
צילה פיינברג שוהם
 
זאב שוהם
 
דורה בלוך
(נרצחה כחטופה באנטבה)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוזי בלקינד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דניאל בלוך
(עיתונאי ועורך)
 
אילן הרטוב
(ראש מועצת קריית שמונה)