מצוות ירושת ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כיבוש יריחו בפסיפס מהתקופה הביזנטית
מצווה לכבוש ולרשת את הארץ. בתמונה חיילי צה"ל שרים "התקווה" בכותל המערבי בסיום מלחמת ששת הימים.

מצוות ירושת ארץ ישראל היא מצווה מהתורה על עם ישראל לרכוש בעלות על ארץ ישראל. יש להבחין בין מצווה זו למצוות יישוב הארץ: הראשונה נוגעת לשמירת הזכות על הארץ וכיבושה במקרה הצורך, בעוד שהשנייה נוגעת לפיתוח הארץ ויישובה בפועל. עם זאת, לדעת הרמב"ן מצוות ירושה ויישוב הארץ נמנות כמצווה אחת במניין המצוות.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגבולות ארץ ישראל שנאמרו בתורה מצווים עם ישראל להוריש את העמים המתגוררים בארץ ולשבת בה, ובלשון הפסוק: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה"[1]. על סמך פסוק זה כתב הרמב"ן:

נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ, אשר נשבעתי לאבותיכם

רמב"ן השמטות לספר המצוות מצווה ד

במניין המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ן ועוד רבים[2] מונים מצווה זו במנין המצוות, הם סוברים שמצווה זו נוהגת אף לדורות, אפילו בזמן הגלות[3].

הרמב"ם לא מנה מצווה זו בכלל מנין תרי"ג מצוות. הרב יצחק די ליאון בחיבורו "מגילת אסתר" מסביר כי לדעת הרמב"ם מצווה זו נהגה רק מזמן כניסת העם לארץ ישראל וכל עוד לא גלו, ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה נחשבת במנין המצוות. אך רוב המפרשים חולקים וסוברים שגם לדעת הרמב"ם מצווה זו נוהגת גם לדורות, ואת כך שהרמב"ם לא מנה את המצווה מיישבים באופנים שונים, כגון שזה מחמת שיטתו שמצווה שהיא אמצעי למצוות אחרות אין מונים אותה במנין התרי"ג[4], וכך גם ירושת ארץ ישראל היא אמצעי לקיום מצוות התלויות בארץ ולביעור עבודה זרה[5] או לקיום כל המצוות[6], ועוד.

גדרי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות ירושת הארץ אינה מצוות מלחמה, אלא מצווה לדאוג, שתהיה כל הארץ בבעלות יהודית. את המצווה ניתן לקיים בהרבה דרכים, כגון על ידי שלום, כיהושע בן נון ששלח מכתבים מי שרוצה להשלים יבוא וישלים, והגרגשי הלך ופנה לו לאפריקה. או עלי ידי קנין קרקעות, כדוד שקנה את הגורן מארנן היבוסי (דה"י א, כא)[7]. אך אם העמים לא מסכימים לתת לנו בדרך שלום, חובה עלינו לצאת למלחמה בשביל קיום המצווה, ראה להלן כיבוש מלחמה.

ממשלה יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש סוברים שמצוות ירושת הארץ מתקיימת בהקמת ממשלה יהודית בארץ. בתמונה הכרזה על מדינה יהודית בארץ ישראל

במצוות ירושת הארץ יש אומרים, שהמצווה בשלמותה היא להשתדל שתהיה ריבונות יהודית השולטת בארץ ישראל, ומחזיקה בקרקע ועם ישראל יוכל לעשות בארץ, כאדם העושה בתוך שלו (וזה הנקרא בלשון חז"ל "כבוש רבים"). ואסור לתת חלק מהארץ לממשלה ביד האומות. שכן מצאנו לשון כיבוש על שלטון וממשלה בפסוק "ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח) מסביר הרמב"ן: "נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם"[8].

לעומת זאת יש אומרים שעיקר מצוות ירושה היא שתהיה הקרקע ברשות היהודי, שיכול להנחילה לבניו, אפילו עם השלטון בארץ נכרי, כמו בימי בית שני שהשלטון היה בידי מלכי פרס[9].

מצווה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעה הסוברת שהמצווה מתקיימת בשלימותה רק בשלטון ישראל, מצווה זו בתור חובה היא מצווה ציבורית המוטלת על העם לכונן שלטון ישראל ולא על היחיד.

אמנם הרמב"ן מחדש שגם ליחיד יש מצווה או הכשר מצווה[10] לקנות קרקע בארץ ישראל מיד גוי ובכך לירש את הארץ, לפחות ירושה חלקית – ירושה ממונית. לכן גאולת קרקעות היא חלק ממצוות ירושת הארץ[11].

כתוצאה מכך נחלקו רבים בדעת הרמב"ן האם מצוות הישיבה בארץ ליחיד היא חובה גמורה כענף של המצווה הציבורית, או שזה מצווה של רשות, והאם חובה על בני חו"ל לעלות לארץ ישראל, כשאין סכנה בדבר.

כיבוש במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ן יהושע נצטווה להילחם באומות שגרו בארץ בשביל המצווה לירש את הארץ. מלחמה זו מלחמת חובה היא, והעוסק בה פטור מכל המצוות[12].

יש סוברים שהייתה זו 'הוראת שעה', אבל לדורות אין מצווה לצאת למלחמה בשביל לכבוש את הארץ, אלא להשתדל בכך בדרכים המותרות ללא סכנה[13]. לעומת זאת יש אומרים שהמצווה להילחם היא מצווה לדורות, שעלינו להילחם ולהיכנס לסכנה כדי לכבוש את כל ארץ ישראל[14] למחלוקת זו יש השלכה גדולה לגבי הנושא של החזרת שטחים תמורת שלום.

המצווה להילחם (בזמן יהושע או לדורות) היא רק נגד אומה הטוענת בעלות על הארץ, אבל גוי יחיד הגר בארץ, אין חיוב לסלקו מהארץ (אמנם יש הסוברים שצריך שיקבל עליו ז' מצוות - רמב"ם ע"ז י, ו), אבל מצווה לקנות ממנו את הקרקע[15]

הרמב"ם חולק על הרמב"ן וסובר, שיהושע נצטווה להילחם מפני שהיה זה ז' עממין שהיו עובדים עבודה זרה ונצטוינו עליהן "לא תחייה כל נשמה"[16]. ולא נתבררה דעתו האם יש מצווה להילחם באומות אחרות אפילו בזמן יהושע[17].

כל זה אינו עניין לסוג אחר של מלחמת מצווה שהיא הצלת ישראל ועזרתן מיד צר, מצווה זו ישנה בכל מקום ובכל זמן[18].

במקום סכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנו הפוסקים האם מותר להיכנס לספק סכנה בשביל מצוות כיבוש הארץ, יש סוברים שמותר, שהרי שציוותה התורה להילחם בשביל לירש את הארץ, ודאי הייתה כוונתה שנכנס לספק פיקוח נפש לשם כך, נמצא שמצוות כיבוש דוחה פיקוח נפש[19]. לדעות אלו מותר לגור במקום מסוכן מבחינה ביטחונית בארץ ישראל, אם על ידי כך מיישב את ארץ ישראל וגורם שלא תימסר לאומות. וכך עשו אנשי העליות הראשונות, שגרו במקומות שהיו סכנת נפשות[20].

דעת הרב עובדיה יוסף הייתה, שהיות ובכיבוש של מדינת ישראל, אין אנו רשאים לפנות את בתי העבודה זרה של האומות, לכן אין זה נקרא מצוות כיבוש, שדוחה פיקוח נפש[21].

מעלת המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדולה מצוות ירושת הארץ, ממצוות ישיבת הארץ, שהרי התירו חז"ל (גיטין ח, ב) אמירה לעכו"ם בשבת בשביל מצוות ירושת הארץ (לקנות קרקע מגוי), ולא התירו אמירה לעכו"ם בשביל לעלות ולהתיישב בארץ. הטעם: ירושת הארץ היא מצווה המתקימת לעולם ולכל ישראל, שלא תשתקע הארץ הקדושה בידי טמאים, לעומת זאת ישיבת הארץ היא מצווה זמנית ופרטית[22].

הכנה למצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות ירושת הארץ, מלבד שהיא מצווה כשלעצמה, הרי היא גם הכנה להרבה מצוות אחרות התלויות בארץ. מצוות תרומות ומעשרות (ראשון, שני ועני) שמיטה ויובל, ערי חומה עבד עברי ועוד, שאינם נוהגות עד שיורשים את הארץ ומחלקים אותה לשבטים.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות הארץ לגבי מצוות ירושת הארץ, הם גבולות ההבטחה[23]. אסור להילחם בשום ארץ מהארצות שסביב ארץ ישראל, עד שתיכבש כל הארץ שסימן הקב"ה גבולותיה בתורה בפרשת עקב (גבולות ההבטחה, עד נהר פרת)[24]. יש אומרים שגם אין לכבוש את גבולות הארץ המובטחת עד שכובשים את הגבולות המובאות בפרשת מסעי תחילה[25].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ג
  2. ^ להלן רשימה חלקית: המבי"ט (שו"ת ח"א סימן קלט, ח"ג סימן קלא) המהרי"ט (שו"ת, ח"ב סימן כח) ספר חרדים (פ"א ממצוות התלויות בארץ) רדב"ז (שו"ת ח"ב סימן קטו) מעיל צדקה (שו"ת סימן נו) מהר"ם אלשיך (שו"ת סימן לה פח) לרשימה המלאה ראה נחלת יעקב עמוד 67
  3. ^ רמב"ן בהשגות לספר המצוות מצווה ד מהוספותיו. ובפירושו לתורה
  4. ^ ספר המצוות לרמב"ם שורש י'
  5. ^ אוצר ארץ ישראל, חלק ג'
  6. ^ הרב גנוט, אספקלריא עקב תשע"ט
  7. ^ נחלת יעקב עמ' 41
  8. ^ הרב נחום אליעזר רבינוביץ – תחומין ד' וה', הרב צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה - ארץ ישראל, עמ' 62–63, ראה בקריאה נוספת
  9. ^ הרב ישראלי, ארץ חמדה עמ' יב-יג
  10. ^ נחלקו הדעות האם היחיד הקונה קרקע ויושב בה, בזמן שלטון גויים מקיים את המצווה ממש, או שזה רק הכשר מצווה או ענף מצווה, שכך מכינים את הדרך לשלטון העם בכללו על הארץ. וכן מקיים מצוות חיבת הארץ. ראה נחלת יעקב עמ' 47 ובערך ישוב ארץ ישראל בויקשיביה
  11. ^ הראי"ה קוק, חזון הגאולה, עמ' רכב, הדברים נכתבו בשנת תרצ"ד [1934], כדי לחזק ידי "הקרן הקיימת לישראל" לגאול את קרקעות הארץ
  12. ^ גמ' סוטה מד, ב
  13. ^ הרב נחום אליעזר רבינוביץ – תחומין ד' וה'. הרב ישראלי, מובא במאמרו של חיים בורגנסקי, כתב עת דיני ישראל כב, תשס"ג, נמצא בפרויקט השו"ת בר-אילן
  14. ^ ראה במאמר הנ"ל את הדעות החולקות. במיוחד הרב צבי יהודה קוק התפרסם שדעתו כך, ראה מאמר ארוך על כך בכתב עת שמעתין 150, תשס"ג, נושא המאמר: פיקוח נפש בישיבת ארץ ישראל, וכן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חזון הגאולה, עמ' רכב
  15. ^ נחלת יעקב עמ' 43
  16. ^ פירוש המשנה סוף פרק ח' דסוטה. רמב"ם מלכים ה, א
  17. ^ ראה חידושי הגרי"ז סוטה מד, ב
  18. ^ רמב"ם שבת, ב,כג
  19. ^ מנחת חינוך מצווה תכ"ה ותר"ד. שו"ת באהלה של תורה, חלק א סימן ו ועוד רבים ראה נחלת יעקב עמ' 395
  20. ^ נחלת יעקב עמ' 409 ובאריכות גדולה בספר בחר ה' בציון נספח ג' עמ' קס"ה
  21. ^ תורה שבעל פה - כא
  22. ^ שו"ת הריב"ש סימן קא
  23. ^ רמב"ן דברים יא, כד
  24. ^ ספרי דברים פרשת עקב פיסקא נא - דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובא ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. וכן הוא ברמב"ם פירוש המשנה דמאי ו, יא. ועיין עוד במאמר מצוות ירושת ארץ ישראל עמ' 13
  25. ^ ראה את הדעות בספר נחלת יעקב עמ' 57 ואילך