יבוסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מחקר מקורי וספקולציות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

על פי המקרא, הַיְבוּסִים היו שבט כנעני שהתגורר בירושלים בעת הטרום-מקראית (שלהי האלף ה-2 לפנה"ס). בימיהם נקראה ירושלים יְבוּס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית גם את העם היבוסי.

גנאלוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר בראשית מתאר את הגנאלוגיה של היבוסים, וקובע כי הם צאצאיו של כנען:

וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ--וְאֶת-חֵת: וְאֶת-הַיְבוּסִי, וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי:

כמו כן, ספר בראשית וספר שמות מכירים ביבוסים כאחד משבעת עמי כנען העתידים להיכבש בידי בני ישראל במסגרת התנחלותם בארץ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוא בני ישראל לכנען, ב-1200 לפנה"ס לערך, נשלטו היבוסים בידי אדוני-צדק, שנקרא על שם האל צדק, הוא בעל. אדוני-צדק השתתף בברית ערים מקומיות כנגד בני ישראל, בהן לכיש, עגלון וחברון. יהושע בן נון הביס את הברית והרג את אדוני-צדק. חרף מות אדוני-צדק, היבוסים הוסיפו להתבצר ביבוס, המוגנת והקשה לכיבוש. היבוסים נשארו במבצרם ההררי ויצרו מובלעת נכרית בתוך נחלות בני יהודה ובנימין.

בתקופה זו הוזכר שמה של העיר בקשר לפרשת פילגש בגבעה: יהודי יצא מבית לחם לכיוון ביתו שבנחלת שבט אפרים יחד עם נערו ופילגשו, דרך 'דרך ההר' שעברה על קו פרשת המים (באזור שכונת רחביה כיום). נערו של האיש הציע לו לסטות מעט מהדרך ליבוס על מנת ללון שם, אך האיש סירב בטענה שהוא מעדיף ללון בעיר יהודית, והם המשיכו לגבעה (שועפט של היום) ושם התרחשה הפרשה הטרגית של אונס הפילגש בגבעה.

הפרשנות המקובלת על סיפור כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד המלך (הסיפור מופיע פעמיים, בשינויים קלים, בספר שמואל ובספר דברי הימים) היא שיבוס הייתה המבצר החזק ביותר בכנען ונחשבה לבלתי חדירה. עקב כך טענו היבוסים, כאשר נדרשו להיכנע לדוד, כי ביכולתם להביס את דוד עם החלשים שבאנשיהם. אולם דוד ואנשיו צלחו בכיבוש העיר. יש הטוענים כי העיר נלקחה בהתקפה דרך הפיר.

אחרון היבוסים שהוזכרו בתנ"ך היה אֲרַוְנָה, ממנו רכש דוד חלקה על הר מוריה בתקווה לבנות עליו מזבח לה'. אֲרַוְנָה הוא שם הודו-אירופי הקרוב לשם "אוריה" ופירושו 'אדון'[דרוש מקור] או שם חורי שמשמעותו בשפה החורית היא 'מלך'[דרוש מקור].

בניגוד לתיאור בספר בראשית, ייתכן שהיבוסים לא היו "כנענים", כלומר תושבים מקוריים של ארץ ישראל. השם יבוסים אינו נזכר כצורתו בשום מקור חיצוני, ואף על פי כן יש כמה עדויות להשפעה חורית-חתית על תושביה הקדומים של ירושלים, המרמזת אולי למוצאם מאסיה הקטנה, טורקיה של ימינו. ככל הנראה ישנה זיקה בין ממלכת היבוסים לממלכת "מיתאני" בצפון סוריה, שגם היא מורכבת מאוכלוסייה חורית מונהגת על ידי אצולה הודו-ארית[1].

במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס קרוי מלך ירושלים עבדיחיבה (או עבדיחיפה, באכדית, שבהּ נכתבו המכתבים משמשים אותם סימנים ל'פ' ול'ב'). 'חיבה' הוא שמה של אלה ראשית חורית וחתית. שם זה שימר זכר בשמותיהם של כמה דמויות מקראיות: 'חובה', 'חביה', 'חופה', 'חופים', ואולי גם 'חובב', רובם שמות כוהנים[דרוש מקור].

כמו כן, שם המצודה שלכד דוד – 'ציון' (שמואל ב', ה', ז) – פירושו ככל הנראה קשור בשם אל "siunas"="אל מזהיר" בשפה החתית (כלומר פירוש המילים באותו פסוק:'מצודת ציון' אינו אלא 'מצודת אל-השמיים')[2]. מן המסופר בספר מלכים א' פרק ט' עולה כי למרות שבני ישראל השמידו את רוב בני שבעת העממים שישבו לפניהם בארץ כנען וביטלו את המשכיותם כעממים אוטונומיים, עדיין נותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם היבוסים) ושלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]