מרווה

מרווה
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	צינוראים
משפחה:	שפתניים
תת־משפחה:	Nepetoideae
סוג:	מרווה
שם מדעי
	Salvia; ‏ליניאוס, 1753

מרווה (שם מדעי: Salvia) היא אחד מסוגי הצמחים במשפחת השפתניים ובו כ-700 מינים, מהם כ-24 מינים מיוצגים בצמחיית ארץ ישראל. המרווה היא אחד מצמחי המרפא וצמחי התבלין העתיקים והנפוצים ביותר בארץ ישראל ובאזורי צמחייה ים תיכוניים.

הגדרה בוטנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על סוג זה נמנים צמחים שהם עשבים, בני-שיח או שיחים. הפרח הוא דו-שפתני, אופייני. בפרח שני אבקנים, ולעיתים שני סטמינודים כלומר, אבקנים 'עקרים'. זאת בניגוד לרוב הסוגים האחרים במשפחה, שלהם 4 אבקנים. הגביע רחב מ-1 מ"מ.

הפרודות - כלומר, זרעי המרווה - חלקות, ומתכסות בריר כשהן נרטבות. ככל הנראה מנגנון זה קשור להפצת הזרעים של המרווה.

מנגנון האבקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון ההאבקה במרווה. זכר של דבורה מהסוג מדרונית מבקר בפרח של מרוות ירושלים, הנמצא בשלב זכרי. הוא תוחב את חדקו אל בסיס הפרח וכך לוחץ על הסטמינודים (אינם נראים בתמונה), וגורם לכיפוף האבקנים אל עבר גופו. המאבקים שבקצות האבקנים באים במגע עם גב הדבורה ומפזרים עליו אבקה. כאשר הדבורה תבקר בפרח בשלב נקבי, גרגרי האבקה שעל גבה יבואו במגע עם צלקת הפרח ויאביקו את הפרח.

איברי הרבייה של פרח המרווה, שני אבקנים ועמוד עלי אחד, הם ארוכים וערוכים לאורך השפה העליונה של הכותרת. במרבית מיני המרווה, קיים בבסיס הפרח זוג נוסף של אבקנים מנוונים המכונים סטמינודים. בסיסי הסטמינודים, מחוברים לבסיסי האבקנים ועמוד העלי; הסטמינודים עצמם מכילים זירים קצרים ללא מאבקים, המחוברים זה לזה, ומתפקדים כמעין "דוושה". חרק שנשען על בסיס הפרח על-מנת להגיע אל הצוף שבעומק צינור הכותרת, לוחץ על הסטמינודים, מה שגורם להוצאת האבקנים או העלי מתוך הכותרת וכיפופם כלפי מטה. אם החרק מספיק גדול ועומד במקביל לציר הפרח, המאבקים או הצלקת יבואו במגע עם גב החרק. בפרחים בשלב זכרי, המאבקים יפזרו אבקה על גב החרק; בפרחים בשלב נקבי, גרגרי אבקה שעל גב החרק שמקורם בפרחים אחרים יבואו במגע עם צלקת הפרח ויאביקו את הפרח.

מנגנון ההאבקה המתוחכם של פרחי המרווה נועד להסתיר את אבקת הפרחים מפני מאביקי הפרח, ולפזר אותה על גופם באזור בו יתקשו לאסוף אותה. אבקת הפרחים עתירה בחלבון ולכן מהווה משאב יקר גם לצמח המייצר אותה וגם למאביקים המבקרים בפרחיו. הסתרת האבקה ומיקום ממוקד שלה על גוף המאביק, מאפשרים לצמח להסתפק בייצור כמויות קטנות של אבקה, וכך למקסם את סיכויי רבייתו תוך השקעת מינימום משאבים. במקום האבקה היקרה, הצמח מושך את מאביקיו בעזרת גמול צוף, הוא דל בחלבון ולכן דורש פחות משאבים לייצורו.

שימושי המרווה לאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרווה מספר שימושים:

רפואית - במיני מרווה שונים נעשה שימוש כ'צמח מרפא' לתסמינים ותחלואים שונים.
תזונתית - מרכיב בזרעי מינים שונים משמש כתוסף תזונה ומקור לחומצות שומן חיוניות.
קולינרית - שימוש בעלי המרווה לחליטת תה ולתיבול מאכלים.
נוי - במיני מרווה שונים כצמח גן ונוי בעל פריחה נאה וניחוח נעים.
מיסטית - קיימת חשיבות סמלית למיני מרווה שונים.

המרווה בדת ובמסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם העברי הקדום של המרווה מופיע כבר בתלמוד.

במינים אחדים מסתעפים לפעמים ענפי התפרחת בצורה שיש בה דמיון למנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש, ויש הסוברים כי שימשה השראה לצורת המנורה.^[1]

פירוט מיני המרווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוות המשמשות כמקור למזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה היספאנית (Salvia hispanica) - זרעיה המיובשים של מרווה זו ידועה גם כ-צ'יה וידועה הייתה כיבול חשוב לבני האצטק. הצ'יה עדיין בשימוש נרחב במקסיקו וגואטמלה ומשמשת כתוסף למשקאות מזינים וכמקור למזון. הזרעים משמשים בשלמותם או טחונים.

מרוות הגדלות בר בארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובאות כאן מרוות הנתונות כגדלות בר בארץ-ישראל, לפי סדרם הסיסטמטי.

דבורת-עץ עדינה מאביקה מרווה ריחנית

מרווה משולשת (Salvia fruticosa Mill)
מרוות החפים (Salvia bracteata)
מרווה מנוצה (Salvia pinnata) -מין זה ניכר בעליו המנוצים, ובגביע נפוח. צבע הפרח וריאבילי- לבן, ורוד וכן אדום. הוא מצוי בעיקר בשדות, אדמה כבדה ובתות ברוב חלקי הארץ.
מרוות הפטל (Salvia rubifolia)- ניכר בפרחיו הסגולים. מצמחי החרמון.
מרווה מצרית (Salvia aegyptica)- שיח רב-שנתי קטן. ניכר במראה כללי אפרורי. הגביע שעיר. הפרח קטן וצבעו כחול-לבן. מצוי במחוזות החמים של הארץ.
מרוות המדבר (Salvia deserti)
מרווה דגולה (Salvia viridis)
מרווה רחבת-גביע (Salvia multicaulis)-ניכר בגביעו, שהוא רחב יותר מהפרח בזמן הפריחה. לאחר הפריחה, הגביע מאדים. זהו צמח שנחשב לנדיר מאוד בארץ ישראל המערבית. הוא אופייני להרים גבוהים, וקיים בחרמון. מוגדר כצמח מוגן^[2].
מרוות פינר (Salvia pinardii)
מרוות יהודה (Salvia judaica)-אופייני למין זה גבעוליו, שגווניו אדמדמים בשעת הפריחה וההבשלה. מבע הכותרת סגול, לגביע צורה אופיינית. נפוץ ברוב חלקי הארץ.
מרווה ריחנית (Salvia dominica) בן שיח מסועף, צבע הפרחים בהיר. מצוי ברוב חלקי מדינת ישראל. מוגדר כצמח מוגן^[2].
מרווה שסועה (Salvia ceratophylla)
מרווה מרושתת (Salvia sclarea)-שיח ר"ש, נדיר ביותר.
מרווה כחולה (Salvia indica)-שיח ר"ש, ניכר בפרחיו הכחולים והגדולים. צמח של הרים גבוהים- 600 מ'+, ונחשבת לנדירה
מרווה בוצינית (Salvia microstegia)-ניכר בשושנת עליו הגדולים והצמירים, ופרחיה הלבנים הגדולים. עשבוני ר"ש, מצמחי החרמון.
מרווה צמירה (Salvia lanigera)- ניכרת בעליה הגזורים-מנוצים, ובפרחים הסגולים. הצמח כולו צמיר. מין זה מצוי בעיקר במדבריות.
מרווה מצויה (Salvia verbenaca)- העלה חרוק (משונן בשפתו) הפריחה ורודה-כחולה. מצויה בעיקר בבתות בחבל הים-תיכוני.
מרוות ירושלים (Salvia hierosolymitana)-עשבוני ר"ש. ניכר בשושנת עליו הגדולים, ובפריחתו היפה- בצבעי לבן, ורוד ואדום. מצוי במקומות סלעיים בחבלים הים-תיכוניים.
מרוות אייג (Salvia eigii)
מרווה סורית (Salvia syrica)
מרווה קוצנית (Salvia spinosa)- עשבוני ר"ש. מין זה ניכר בשושנת עליו הגדולים ובפרחיו הלבנים. שמו ניתן לו על פי החוד שמאפיין את צורת עלי התפרחת. מין זה מאפיין שדות, בעיקר בחבלי הספר והמדבר.
מרווה ארצישראלית (Salvia palaestina)
מרווה מלבינה (Salvia samuelssonii)

מרוות המשמשות כצמחי רפואה ותבלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה מרושתת (Salvia sclarea)
מרווה רפואית (Salvia officinalis)
מרווה נאה (Salvia elegans)
סלוויה דיווינורום (Salvia divinorum) - מין של מרווה הגדלה במקסיקו. תמציתו משמשת כסם הזיות.
מרווה משולשת (Salvia Fruticosa Mill)