מרווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןמרווה
Salvia × coahuilensis.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צינוראים
משפחה: שפתניים
סוג: מרווה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Salvia
ליניאוס, 1753

מרווה (שם מדעי: Salvia) היא סוג צמחים ממשפחת השפתניים. הסוג כולל 1,049 מינים ו-78 תת-מינים, ומקיף עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בני שיח ולעיתים רחוקות שיחים, על פי רוב הם ריחניים ובעלי מנגנון האבקה מיוחד[1]. מיני המרווה נפוצים כמעט בכל העולם במיוחד באזורים הטרופיים, באזורים הסובטרופיים של אגן הים התיכון ומקסיקו ובאזורים הממוזגים. 23 מיני בר מיוצגים בצמחיית ארץ ישראל מלבד צמחי גן ונוי שאוקלמו בישראל. המרווה היא אחד מצמחי המרפא וצמחי התבלין העתיקים והנפוצים ביותר בארץ ישראל ובאזורי צמחייה ים תיכוניים.

מאפיינים מורפולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה גרג אבקנים ועמוד עלי נחשפו לפני הצילום

מרווה היא סוג עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בני-שיח, או לעיתים רחוקות שיח.

השורשים שיפודיים או לעיתים רחוקות קני שורש מעובים או מעוצים[2].

הגבעולים זקופים או אלכסוניים, מסתעפים או לא מסתעפים. הם קירחים או שעירים במגוון סוגי שערות, רְבוּעִים, כלומר, בעלי 4 פאות (הזוויות חדות או קהות) או לעיתים רחוקות גליליים (למשל, מרווה צחורה).

העלים נגדיים בדרך כלל עם ניחוח חזק כשממוללים אותם. הלוואים נעדרים והפטוטרות (לעיתים העלים העליונים יושבים או כמעט כאלה) מכונפות או לא מכונפות.

הטרפים בעלי צורות שונות, מעלה פשוט ללא אונות עד עלה שסוע לאונות עמוקות, השפה תמימה או על פי רוב משוננת. פני העלה שעירים, על פי רוב עם בלוטות שאינן בולטות או לעיתים רחוקות בולטות. העורקים המשניים מנוצים (יוצאים מצדדיו של העורק הראשי).

התפרחות אמיריות (צומחות מקצה הגבעול) מסוג תִּפְרַחַת מְסֻיֶּמֶת.

הפרחים דו-מיניים, בלתי-נכונים (דו-סימטריים). הם מקובצים לאורך התפרחת באשכולות שערוכים על מפרק הגבעול על פי רוב בדור מדומה של 4 פרחים או יותר או לעיתים רחוקות בזוגות נגדיים. כל דור נמצא בחיק זוג חפים קצרים ונגדיים, שלעיתים נושר במהרה ולא נראים בפרח הבוגר (למשל במרווה צחורה). הצירים של התפרחת הבודדים נושאים יותר מ-5 דורים של פרחים, אלה מרווחים יחסית, ורציפים פחות או יותר לאורך הציר. בכל דור 1 עד 12 פרחים. הפרחים יושבים או בעלי עוקצים קצרים ומכוסים לעיתים על ידי חפים קטנטנים ולא בולטים.

מרווה צחורה עמוד עלי ושתי צלקות בולטות באופן טבעי

הגביע בלתי נכון, דמוי פעמון ומשתייר לאחר נשירת הכותרת ועוטף את הזרעים. הוא אינו מתרחב או רק מעט (למעט במרווה רחבת גביע וב-S. reflexa).

צינור הגביע בעל 10 עד 15 עורקים (צלעות), פתחו קירח, שעיר בצד החיצוני. הגביע בעל שתי שפתיים, האונות קצרות מהצינור, השפה העליונה ללא אונות או עם 3 אונות רדודות ומשולשות, השפה התחתונה עם 2 אונות משולשות צרות ומחודדות, ולפעמים עם הארכה קצרה ודקה של העורק המרכזי. מבחינה אנטומית לכל עלה של הגביע יש עורק ראשי אחד ושני עורקים מצדדיו, בסוג נפית העורקים הצדדיים השכנים, זה מעלה אחד והאחר משכנו, מאוחים כמעט עד לבסיס המפרצים שבין השיניים. ואילו במרווה, למשל במרווה מפושקת, שני זוגות של עורקים צדדיים ממוזגים, ואילו שלושה זוגות נשארו מפורדים[3].

הכותרות לא נכונות, צבען כחול, תכול, ארגמן, ורוד, סגול ועיתים רחוקות לבן או קרם. אין סימנים על השפה התחתונה, אם כי במינים בעלי פרחים כהים יותר יש כתמים לבנים, הצד החיצוני פלומתי צפוף עד צפוף מאוד בשערות דקות וארוכות, במיוחד על השפה העליונה.

צינור הכותרת בצורת משפך עד כמעט צינור, בעל שתי שפתיים רדודות עד עמוקות והוא קירח בלועו או בעל טבעת שערות או בעל קשקש.

השפה העליונה בדרך כלל מפורצת בקצה בצורה רדודה (לפעמים שלמה), או שטוחה יחסית (זקופה עד מעט מתרחבת) או בצורת מקומרת.

השפה התחתונה ארוכה ורחבה במידה ניכרת מהשפה העליונה, שטוחה או מקומרת, בעלת 3 אונות, האונה האמצעית ארוכה ורחבה יותר מהאונות הצדדיות, לעיתים קרובות מפורצת מעט בקצה.

האבקנים 2, במיני הבר בישראל אין אבקנים עקרים (סטמינודים) בשונה מאבובית (לעיתים קיימים עוד שני אבקנים עקרים וזעירים). שני האבקנים מעורים בשפה העליונה ואינם בולטים החוצה או בולטים מעט (בולטים מאוד ב-S. coccinea) והם מאוזנים או זקופים. הזירים קצרים ומסתיימים בקונקטיב (רקמת חיבור) דק ומוארך מאוד שבצהו האחד נמצא לשכה אחת פורייה שמכילה אבקה, ובקצהו השני כרגיל לשכה שנייה ריקה הדומה לקשקש או לזיז מחודד. ברוב הצמחים שתי הלשכות צמודות אחת לשנייה באמצעות הקונקטיב, ואלו במרווה המאבקים יחסית גדולים, וכל מאבק בדרך כלל מכיל רק לשכה אחת מתפקדת. שק האבקה העליון פורה במגורה ומושלם בצורתו ובמבנהו. השק התחתון נעדר או מנוון ואינו מתפקד (למעט לפעמים ב-S. lyrata), הקונקטיב נראה מחובר אל הזיר בנקודת האמצע שלו או מתחתיו. השק הפורה לרוב צהוב.

המצעית משתיירת בפרי.

השחלה עילית, בעלת שני עלי שחלה המתחלקים בשלב מוקדם על ידי מחיצה מדומה ל-4 מגורות, כשכל אחת בעלת ביצית אחת זקופה. לשחלה בסיס שחלה מפורד (gynobasic) שבדרך כלל הוא עם מערך צופנים. עמוד העלי יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה. הצלקת שבראשו שסועה לשתי אונות שוות או לא שוות ואז האונה האחורית ארוכה יותר. עמוד העלי לא בולט מהכותרת, הוא נמצא מתחת לשפה העליונה. הוא מתבלט במהלך הבשלתו ולאר הבשלת האבקנים ופיזור האבקה.

הפרי הוא מסוג מַפְרֶדֶת יבשה, הנפרדת בדרך כלל ל-4 אגוזיות. האגוזיות (הזרעים או הפרודות) באורך 1.5 עד 3.0 מ"מ, מלבניים-ביצה מחודד בקצה אחד, מעוגלים בקצה, פני שטחם חום עד חום כהה, קירחים, חלקים, עם נקודות זעירות, או עם גבשושיות זעירות וצפופות. הפרי עטוף בגביע משתייר[2].

מנגנון האבקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון ההאבקה במרווה. זכר של דבורה מהסוג מדרונית מבקר בפרח של מרוות ירושלים, הנמצא בשלב זכרי. הוא תוחב את חדקו אל בסיס הפרח וכך לוחץ על הסטמינודים (אינם נראים בתמונה), וגורם לכיפוף האבקנים אל עבר גופו. המאבקים שבקצות האבקנים באים במגע עם גב הדבורה ומפזרים עליו אבקה. כאשר הדבורה תבקר בפרח בשלב נקבי, גרגרי האבקה שעל גבה יבואו במגע עם צלקת הפרח ויאביקו את הפרח.

איברי הרבייה של פרח המרווה, שני אבקנים ועמוד עלי אחד, הם ארוכים וערוכים לאורך השפה העליונה של הכותרת. במרבית מיני המרווה, קיים בבסיס הפרח זוג נוסף של אבקנים מנוונים המכונים סטמינודים. בסיסי הסטמינודים, מחוברים לבסיסי האבקנים ועמוד העלי; הסטמינודים עצמם מכילים זירים קצרים ללא מאבקים, המחוברים זה לזה, ומתפקדים כמעין "דוושה". חרק שנשען על בסיס הפרח על-מנת להגיע אל הצוף שבעומק צינור הכותרת, לוחץ על הסטמינודים, מה שגורם להוצאת האבקנים או העלי מתוך הכותרת וכיפופם כלפי מטה. אם החרק מספיק גדול ועומד במקביל לציר הפרח, המאבקים או הצלקת יבואו במגע עם גב החרק. בפרחים בשלב זכרי, המאבקים יפזרו אבקה על גב החרק; בפרחים בשלב נקבי, גרגרי אבקה שעל גב החרק שמקורם בפרחים אחרים יבואו במגע עם צלקת הפרח ויאביקו את הפרח.

מנגנון ההאבקה המתוחכם של פרחי המרווה נועד להסתיר את אבקת הפרחים מפני מאביקי הפרח, ולפזר אותה על גופם באזור בו יתקשו לאסוף אותה. אבקת הפרחים עתירה בחלבון ולכן מהווה משאב יקר גם לצמח המייצר אותה וגם למאביקים המבקרים בפרחיו. הסתרת האבקה ומיקום ממוקד שלה על גוף המאביק, מאפשרים לצמח להסתפק בייצור כמויות קטנות של אבקה, וכך למקסם את סיכויי רבייתו תוך השקעת מינימום משאבים. במקום האבקה היקרה, הצמח מושך את מאביקיו בעזרת גמול צוף, הוא דל בחלבון ולכן דורש פחות משאבים לייצורו.

שימושי המרווה לאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרווה מספר שימושים:

  • רפואית - במיני מרווה שונים נעשה שימוש כ'צמח מרפא' לתסמינים ותחלואים שונים. עם זאת, נעשו רק מעט מחקרים על האפקט הטיפולי של המרווה, וממצאיהם עדיין ראשוניים ולא ברורים[4].
  • תזונתית - מרכיב בזרעי מינים שונים משמש כתוסף תזונה ומקור לחומצות שומן חיוניות.
  • קולינרית - שימוש בעלי המרווה לחליטת תה ולתיבול מאכלים.
  • נוי - במיני מרווה שונים כצמח גן ונוי בעל פריחה נאה וניחוח נעים.
  • מיסטית - קיימת חשיבות סמלית למיני מרווה שונים.

המרווה בדת ובמסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממיני המרווה נזכר גם בתלמוד הבבלי בשבת קט:[5]

במינים אחדים מסתעפים לפעמים ענפי התפרחת בצורה שיש בה דמיון למנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש, ויש הסוברים כי מרוות אלו שימשו השראה לצורת המנורה[6].

מיני מרווה הגדלים בר בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל וסביבתה גדלים בר 23 מיני מרווה מתוך 140 מינים ממשפחת השפתניים. מרוות פינר (Salvia pinardii) היא שם נרדף למרווה רחבת-גביע.

דבורת-עץ עדינה מאביקה מרווה ריחנית
תקריב עלה מרווה, דצמבר 2020

מרווה ארץ-ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה אֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִית (Salvia palaestina Benth) - עשב רב-שנתי (בן חלוף) נדיר ושעיר. גבעולי התפרחת המשניים נגדיים ויוצרים מראה מנורה (כמו מרוות ירושלים). עלי הבסיס והגבעולים מוארכים או דמויי אזמל, גזורים-מנוצים לאונות. עלי התפרחת (החפים) קרומיים (בשונה ממרווה מלבינה), לבנים עד ורודים לפחות במרכזם. פרחיו לבנים ומדיפים ריח לימון. הכותרת שעירה מבחוץ וצבעה לבן, לעיתים רחוקות ורוד. בבסיס השפה התחתונה של הכותרת לעיתים כתמים בצבע ארגמני כהה. השפה העליונה גדולה. הגביע מכוסה בשערות בלוטיות ואחרות וצבעו ארגמן-סגול. מרווה ארץ-ישראלית, שטיפוס תפוצתה ים-תיכוני ואירנו-טורני, גדלה בחבלי צמחייה ים-תיכוני, בערבות, במדבריות ובתות הספר על מחשופים של סלעים קשים. היא נפוצה בהרי יהודה בערבות בדרום הארץ ומרכזה, ובכל אזורי עבר הירדן המזרחי. ותפוצתה העולמית מצרים, סיני ערב הסעודית, ישראל, ירדן, לבנון סוריה טורקיה ומזרחה לעיראק ואיראן. הפריחה מאפריל ועד אוגוסט.

מרווה בוצנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה בּוּצִינִית (Salvia microstegia boiss. & Balansa) - עשב רב-שנתי המצוי בחגורה ההררית בחרמון, ברום 1200 עד 1900 מ'. לאחר הפשרת השלג היא ניכרת בשושנת עלים גדולים, אפרפרים וצמירים שצמודה לקרקע ובעמוד פריחה מסתעף לזוגות ענפים צדדיים ונגדיים כמנורה. אך, זוגות הענפים העוקבים ממוקמים בזווית ישרה זה לזה. העלים מאונים באופן רדוד. הפרחים שצבע כותרתם לבן צחור, מתפתחים לאורכם של הענפים הצדדים בדורים מרובים ודלילים. כל פרח מלווה בחפה רחב וירוק. הכותרת לבנה כולה מכוסה בשערות סגולות ארוכות, ואורכה 2 עד 2.5 ס"מ וארוכה פי 3 מהגביע. כל חלקי הצמח מכוסים שערות בלוטיות שפרישות שרף דביק. תפוצתה של מרווה בוצנית בהרי המזרח התיכון: פרס, ארמניה, אסיה, עד הרי מול הלבנון והחרמון שהוא גבול תפוצתה בדרום-מערב[7]. הפריחה בחודשים יוני עד אוגוסט.

מַרְוָה דְּבִיקָה (.Salvia viscosa Jacq) - עשב רב-שנתי (בן חלוף), ים-תיכוני הררי, גדל בתות בטרגקנטיות של הרים גבוהים. גדל בטורקיה, סוריה לבנון והחרמון בישראל. מרווה דביקה מצויה כפריט משומר בעשביית האוניברסיטה העברית עם מספר צילומים. פריחה מאמצע מרץ ועד אמצע מאי[8].

מרווה דגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה דְּגוּלָה (Salvia viridis L) - תפוצתה צפון ישראל ומרכזה. פריחתה סגולה, ולעיתים קרובות מתנוססת בראש התפרחת קבוצת חפים סגולים (ישנן אוכלוסיות חסרות “דגל” במקומות שונים בארץ)[9]. בקיץ, לאחר הפריחה היא מאופיינת בדורים דורים של גביעים משתיירים כפופים מטה וצמודים לגבעול התפרחת. עיין ערך מורחב.

מרווה כחולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה כחולה (.Salvia indica L) - צמח גבוה שתפוצתו בהרים מעל 600 מ', פרחיו גדולים וכחולים. ראה ערך מורחב.

מרווה מלבינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה מַלְבִּינָה (.Salvia samuelssonii Rech.f) - עשב רב-שנתי (בן חלוף), עלי הבסיס מוארכים או דמויי אזמל, גזורים-מנוצים לאונות. אבל עלי הגבעול גזורים פעם אחת ומשוננים. עלי התפרחת (החפים) משולשים עשבוניים (לא קרומיים כבמרווה הארץ ישראלית) וצבעם ירוק חיוור. אורכם קטן על פי רוב או שווה לאורך הדור. הגבעול באזור התפרחת מכוסה שערות צפופות. במין זה שני טיפוסים של שערות. שערות ארוכות, רגילות ומשוטחות כסרטים ושערות בלוטיות ארוכות ונימיות (בדומה מרווה ארץ ישראלית). השערות השטוחות מכסות את חלקו התחתון של הגבעול בכסות לבנה וצפופה (בשונה מרווה ארץ ישראלית). הפרחים דו-שפתניים גדולים. העוקצים קצרים בהרבה מן הגביע. הגביע המשתייר מסתיים בשיניים מחודדות (בשונה ממרווה ריחנית) ולועו פתוח לעת ההבשלה ואורכו בפרי 25 עד 30 מ"מ. הגביעים ניצבים לגבעול וביחד עם הגבעול הם מהווים יחידת תפוצה ברוח. הכותרת גדולה ושעירה מבחוץ וצבעה לבן עד קרם. בבסיס השפה התחתונה של הכותרת לעיתים כתמים בצבע ארגמני כהה. השפה העליונה של הכותרת גדולה ואורכה עולה על 1 ס"מ. צינור הכותרת חסר קשקש מצויץ. בתוך צינור הכותרת, במקום המעבר שבין הצינור הצר והלוע הרחב אין מעין קשקש או טבעת שעירה או מצויצת, שאפשר לראותה באור גם בלי לפתוח את הכותרת (בשונה ממרווה שסועה או מרווה בוצנית)[10]. בתוך הפרח מאוחות שתי הלשכות העקרות ויוצרות דוושה. קצהו הקדמי והתחתון של הקונקטיב מורחב באופן פתאומי ללשכה ריקה ושטוחה. הלשכות הריקות של שני המאבקים מאוחות זו לזו ויצורות מעין דוושה המהווה חלק ממנגנון משוכלל של האבקה[11]. טיפוס תפוצה ים-תיכוני ומערב אירנו-טורני. התפוצה עולמית בסוריה בלבנון ובישראל. בישראל גדלה מרווה מלבינה בבתות שבחבלי הספר, ברצועה המשתרעת בין החבל הים-תיכוני לחבל הערבתי. היא מצויה בבקעת כנרות, במדבר שומרון, בשפלה, בהרי יהודה, בצפון הנגב; נדירה בגולן בגליל התחתון בדרום מישור החוף; נדירה מאוד בבקעת בית שאן, בשומרון, בערבות הירדן ובמדבר יהודה. העלווה מתחילת נובמבר ועד אמצע מאי. הפריחה סוף פברואר עד סוף אפריל.

מרווה מנוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה מְנֻצָּה (.Salvia pinnata L) - צמח עשבוני רב-שנתי (בן חלוף) ים תיכוני, שניכר בעליו המנוצים לאונות. העלים לפחות חלק מהם מורכבים מ-3 עד 5 עלעלים ברורים למדי (בדומה למין מרווה פטלית – צמח חרמון כחול עלים, מרווה משולשת ומרוות החפים). הגביע, שאורכו כס"מ אחד, שעיר ולא רחב (כמו מרווה רחבת גביע), אלא דמוי כד ומחוסר כמעט שיניים (בשונה ממרווה משושלת ומרוות החפים). לעת ההבשלה של הפרודות הוא מתנפח כשקיק ונסגר ונושר כחטיבה אחת. התפרחות אמירית ועלי התפרחת קצרים מהגביעים ונשירים. הפרחים נישאים על עוקצים ארוכים מאוד. הכותרת, שצבעה אדמדם כהה או ארגמן, באורך 2.5 עד 3 ס"מ. השפה העליונה אינה כפופה כקשת. מרווה מנוצה היא צמח ים תיכוני ובתות ספר הגדל בשדות תבואה ושדות בר על קרקעות כבדות והא מצוי בשפלה ובהרי יהודה; נדיר בגליל התחתון, במישור החוף הדרומי ובמדבר שומרון; נדיר מאוד בגליל העליון, בבקעת כנרות, בכרמל, בחוף הגליל ובשומרון. הפריחה ממרץ ועד מאי.

מרווה מצויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה מצויה (.Salvia verbenaca L) - צמח עשבוני רב-שנתי נמוך (בן חלוף) ים תיכוני.  צבע הכותרת כחול או לילך. העלים פשוטים וגדולים, חרוקים (משונן בשפתו) או בעלי אונות. הגביע אינו מכוסה בשערות ארוכות, אלא בשערות קצרות ובלוטות והוא פתוח בזמן ההבשלה ואורכו אינו עולה על ס"מ אחד. הפרחים קטנים ואורכם אינו עולה על 13 מ"מ. צינור הכותרת חסר קשקש מצויץ. הוא גדל בבתות בשדות ובמעזבות ובצדי דרכים. הוא מצוי בכרמל, בחוף הגליל, בחוף הכרמל, בעמק עכו, בשרון, בדרום משיור החוף וגם בעוד חבלי ים תיכון ובבתות ספר. תקופת העלווה חופפת פחות או יותר לתקופת הפריחה. הפריחה בין סוף אוקטובר ועד תחילת יוני. בדומה לנזמית לופתת גם הפרחים של מרווה מצויה אינם נפתחים במזג אויר גשום וחלה בהם האבקה חבויה (קליסטוגמה). הפרי הבשל (הגביע המשתייר עם הפרודות) מצוי מתחילת פברואר ותפוצת הפרי מאפריל.

מרווה מצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה מצרית (Salvia aegyptica) - בן-שיח מדברי, מסועף מאוד, אפרורי, נמוך וגובהו 20 עד 30 ס"מ. הכותרת קטנה כ-6 מ"מ, צבעה לילך או כחול בהיר. הגבעולים מכוסים בשערות קצרות. העלים פשוטים, קטנים ומוארכים-סרגליים, אורכם 1 עד 3 ס"מ ורוחבם עד ס"מ אחד. שפתם חרוקה או גלית וצידם העליון מגומם. הגביע המשתייר, שאורכו 5 עד 7 מ"מ, נישא על עוקץ כפוף, והוא מכוסה בשערות בלוטיות ארוכות, אך קצרות ממרוות המדבר, ודלילות. הגביע דו-שפתני. שפתו העליונה קעורה וקצרה מהתחתונה ושיניו זעירות וקצרות מהשיניים התחתונות (בשונה ממרוות המדבר ששפתי הגביע שלה ושיניו שוות זו לזו פחות או יותר והשפה העליונה אינה קעורה). השפה העליונה של הכותרת זקופה, מפורצת לשתי אונות והאבקנים אינם חבויים מתחתיה. השפה התחתונה מנוקדת בבסיסה בנקודות כהות. מרווה מצרית גדלה בערוצים ובלעים במדבריות חמים בצפון הנגב ומערבה (מרוות המדבר בדרום הנגב והערבה) במדבר יהודה ומדבר שומרון ואף בערבה ואף במישור החוף ואף בבקעת הירדן. הפריחה בין ינואר לאפריל ושיאה במרץ.

מרווה מרושתת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה מְרֻשֶּׁתֶת (Salvia sclarea) - שיח רב-שנתי, נדיר מאוד ובסכנת הכחדה בישראל. הכותרת בולטת מאוד מהגביע, גדולה וצבעה ורוד או לבן. אף, עלי התפרחת (החפים), ורודים או לבנים. בישראל מין זה גדל בר בגליל העליון המזרחי ב-2 אתרים בתחום מצומצם ברכס נפתלי: ליד מלכיה וליד משגב-עם בראש נחל השומר וכפליט תרבות מאזור בית-שמש בדרום ועד הגליל. הפריחה במאי ובתחילת יוני. ראה ערך מורחב.

מרווה משולשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה משולשת (Salvia fruticosa Mill) - ראה ערך מורחב.

מרווה סורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה סורית (.Salvia syrica L) - צמח עשבוני רב-שנתי (בן חלוף) נדיר ועל סף איום. העלים צהבהבים בעלי פטוטרות ארוכות ובסיסם דמוי לב. העלים התחתונים דמויי ביצה רחבה וצמודים לאדמה ושפתם משוננת או מפורצת במקצת אבל לא שסועה או גזורה עמקות. פני העלים מקומטים-מעורקים באופן צפוף. התפרחת אינה דביקה. הפרחים לבנים על פי רוב עם עוקצים ברורים, לפחות בדורים התחתונים, שאורכם לפחות כמחצית הגביע וארוכים מעלי התפרחת או שווים. הגביע משתייר, דמוי צינור-פעמון, ואורכו אינו מגיע ל-10 מ"מ. והא מסתיים בשניים חדות אך לא קוצניות ולועו פתוח לעת ההבשלה. הכותרת לבנה, בולטת מהגביע, אך לא צינור הכותרת, ואורכה 12 עד 14 מ"מ, כמעט כפליים מהגביע. צינור הכותרת חסר קשקש מצויץ. בית הגידול של מרווה סורית בעיקר בשטחי חקלאות מסורתית על קרקעות כבדות ובשדות בור בחבלים ים-תיכונים ובבתות ספר. טיפוס התפוצה מערב אירנו-טורני, מהמזרח התיכון מזרחה לאירן וצפון לטרנס-קווקז. הפריחה מסוף מרץ ועד תחילת יוני.

מרווה צמירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה צמירה (Salvia lanigera) - ניכרת בעליה הגזורים-מנוצים, ובפרחים הסגולים. הצמח כולו צמיר. מין זה מצוי בעיקר במדבריות. ראה ערך מורחב.

מרווה קוצנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווה קוצנית (.Salvia spinosa L) - עשב רב-שנתי (בן חלוף) של המדבר ושל שולי החבלים הים-תיכוניים. מין זה ניכר בשושנת עליו הגדולים ובפרחיו הלבנים. שמו ניתן לו על פי החוד שמאפיין את צורת עלי התפרחת. העלים התחתונים דמויי ביצה רחבה וצמודים לאדמה. שפתם משוננת או מפורצת במקצת אבל לא שסועה או גזורה עמקות. התפרחת דמוית חנוכייה זקופה ודביקה מאוד. עלי התפרחת עוטפים את הדורים לפחות בבסיסם ומסתיימים בחוד דוקרני. הגביע דמוי צינור, לועו פתוח לעת ההבשלה ושפתיו מסתיימים בשיניים מחודדות מאוד ודוקרניות, ואורכו בפריחה 2 עד 3 ס"מ. הכותרת לבנה, שאורכה 2 עד 3 ס"מ בולטת מהגביע, אך לא צינור הכותרת. צינור הכותרת חסר קשקש מצויץ. אורך השפה העליונה אינו מגיע לס"מ אחד. מרווה קוצנית גדלה בערבות-שיחים. טיפוס התפוצה שלה אירנו-טורני, מצפון אפריקה עד מרכז אסיה וצפון מערב אפגניסטן. הפריחה מסוף מרץ ועד תחילת יוני.

מרווה רחבת-גביע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה רַחֲבַת-גָּבִיעַ (Salvia multicaulis Vahl) - בן-שיח נדיר מאוד ובסכנת הכחדה חמורה בישראל[12] הגדל בתפוצה מפוזרת על מחשופים של סלעים קשים בחגורת הצומח התיכונה וההררית בחרמון, ברום 1600 עד 2100 מ' ובירושלים. מאות גבעולים צומחים משורשיה האופקיים של המרווה ומכאן שמה המדעי: "מרווה רבת גבעולים". היא ניכרת בגביע סגול עז דמויי משפך ענק וכותרת כחולה הקצרה מן הגביע. הגביע משתייר וגדל לאחר ההפריה. במרווה זו ארבעה אבקנים. שניים מהן פוריים ושניים מהן מנוונים ובראשם גושים בלתי מפותחים של אבקה. הוא מוגדר כצמח מוגן[13]. המין אינו נמצא בסכנת הכחדה עולמית[12].

מרווה ריחנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה רֵיחָנִית (.Salvia dominica L) - בן-שיח ירוק עד, מסועף, מעוגל ורב-גבעולים, צמיר-מלבין, בעל ריח חריף ונעים של לימון, עתיר פרחים גדולים ולבנים-קרמים. הגבעולים רְבוּעִים ושעירים. עלי הגבעול קטנים, יושבים, משולשים ומאפירים, שטח פניהם מקומטים ומגוממים. עלי הבסיס רחבים ודמויי לב עם פטוטרת. הפרחים נישאים בדורים מרוחקים זה מזה, עם זוג חפים רחבים. הכותרת גדולה, 1.5 עד 2 ס"מ, וצבעה לבן קרם לעיתים צהבהב. צינור הכותרת אינו בולט מהגביע בתוכו קשקש מצויץ. בתוך הפרח מאוחות שתי הלשכות העקרות ויוצרות דוושה. קצהו הקדמי והתחתון של הקונקטיב מורחב באופן פתאומי ללשכה ריקה ושטוחה. הלשכות הריקות של שני המאבקים מאוחות זו לזו ויצורות מעין דוושה המהווה חלק ממנגנון משוכלל של האבקה[11]. הגביע, שאורכו 10 מ"מ ורוחבו 7 עד 10 מ"מ, מכוסה בשערות לבנות ארוכות ורכות ובבלוטות יושבות, שפתיו פתוחות לרווחה וחסרות שיניים מחודדות. עם ההבשלה הוא מתפחס כעין שקית, שפתיו נסגרות. הפרודות העטופות בגביע המשתייר הן על פי רוב לא יותר מאחת ולא ארבע כרוב בני משפחתו. טיפוס התפוצה מזרח ים-תיכוני. הוא גדל בבתות הספר על גבעות גיר קירטון, סלעים וערוצים במדבר. הוא מצוי בשפלה המרכזית והדרומית בהר כולו בעמק יזרעאל לאורך הבקעה כולה, במדבר יהודה, בנגב, וגולן. הפריחה מתחילת פברואר ועד אמצע מאי. מרווה ריחנית מוגדרת כצמח מוגן[13].

מרווה שסועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוָה שְׁסוּעָה (Salvia ceratophylla) - מרווה שסועה – צמח עשבוני רב-שנתי (בן חלוף), מדברי, כותרתו לבנה צהבהבה כולה, בעל שושנת עלים. העלים גזורים ומנוצים פעם אחת לאונות קצרות ומעוגלות בקודקודן, ופניהם מיובלים ועשויים קמטים וגבשושים. הוא גדל בשני אתרים בהרי יהודה ובשלושה אתרים במדבר יהודה. פריחתו ממרץ ועד מאי. משושנת העלים עולה גבעול רָבוּעַ יחיד שמסתעף מבסיסו. סעיפי גבעול התפרחת ארוכים ואלכסוניים כלפי מעלה. מרווה שסועה, שגובהה 20 עד 60 ס"מ, צמירה-מלבינה, מכוסה בשערות בלוטיות ולא בלוטיות מפושקות וארוכות. עלי הבסיס ועלי-הגבעול שעירים, מוארכים ומחולקים לאונות מוארכות דמויות אצבע ששפתם משוננת וקודקודם מעוגלות. עלי התפרחת ירוקים וקטנים, קצרים מהגביע או שווים לו באורכו. הטרף שלו דמויי ביצה ומחודדים. הפרחים נישאים בדורים מדומים שמרוחקים זה מזה. בכל דור 2 עד 5 פרחים. החפים דמוי ביצה ואורכם כ-2 ס"מ. הגביע משתייר ומתפרה בשלב הבשלת הפרי מ-10 עד 15 מ"מ ל-20 מ"מ ולועו פתוח והוא מסתיים בשיניים חדות שבקודקודן זיפים. הכותרת דו-שפתנית דמוית צינור ואורכה 15 עד 20 מ"מ. בתוך צינור הכותרת מצויה טבעת שעירה. השפה העליונה של הכותרת בלוטית בחלקה העליון. מין זה נדיר מאד בישראל, אך לא בסכנת הכחדה מידית. בעולם הוא רחב תפוצה, מהרי המזרח התיכון לטרנס קווקז לטורקמניסטן ולאפגניסטן.

מרוות איג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוַת אֵיג (Salvia eigii Zohary) - צמח עשבוני רב-שנתי אנדמי לישראל ובסכנת הכחדה, פריחתו ורודה בין החודשים מרץ ליוני. הפרחים דו-שפתניים מחוספסים וזיפניים, הגביע מסתיים בשיניים חדות ולוע פתוח בעת הבשלת הזרעים. ראו עירך מורחב.

מרוות החפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוַת הֶחָפִים (Salvia bracteata Banks & Sol) - עשב רב-שנתי נדיר מאוד גם טרם הכחדתו. גובהו 30-65 ס"מ וגבעוליו לרוב ארגמניים, מזדקפים ומסועפים[7]. הוא גדל בעבר בירושלים ונכחד עקב הפיתוח העירוני. כיום הוא גדל רק בגנים בוטניים והושב למספר אתרים בהרי יהודה. הצמח נאסף בהרי יהודה בארבעה אתרים בתחומי ירושלים על ידי ד"ר אורי פרגמן-ספיר, אולם נכחד מכל ארבעתם. האוכלוסייה שהייתה בגבעת רם הועתקה לגן הבוטני עם סלילת כביש בגין ב-1994 וזרעים נוספים נאספו על ידי ד"ר מיכאל אבישי מאוכלוסייה נוספת באזור גבעת מרדכי, לפני שנכחדה. במרץ 2016 ד"ר אורי פרגמן-ספיר החזיר את הצמח לפארק עמק הצבאים[14][15].

מרוות המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוַת הַמִּדְבָּר (.Salvia deserti Decne) - בן-שיח מדברי, מסועף מאוד ונמוך, גובהו 20 עד 30 ס"מ. הכותרת קטנה כ-6 מ"מ, צבעה לילך או כחול בהיר. הגבעולים מכוסים בשערות קצרות. העלים פשוטים, קטנים ומוארכים-סרגליים, אורכם 1 עד 3 ס"מ ורוחבם עד ס"מ אחד. שפתם חרוקה או גלית וצידם העליון מגומם. הגביע המשתייר, שאורכו 5 עד 7 מ"מ, נישא על עוקץ כפוף, והוא מכוסה בשערות יושבות ארוכות לא בלוטיות. שפתי הגביע ושיניו שוות זו לזו פחות או יותר והשפה העליונה אינה קעורה (בשונה ממרווה מצרית שהגביע שלה דו-שפתני באופן בולט, ושפתו העליונה קעורה וקצרה מהתחתונה ושיניו זעירות וקצרות מהשיניים התחתונות. השפה העליונה של הכותרת זקופה, מפורצת לשתי אונות והאבקנים אינם חבויים מתחתיה. השפה התחתונה מנוקדת בבסיסה בנקודות כהות. מרוות המדבר גדלה בערוצים ובסלעים במדבריות חמים בדרום הנגב והערבה. הפריחה במרץ ובאפריל.

מרוות הפטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוַת הַפֶּטֶל (.Salvia rubifolia Boiss) - בן-שיח מעוצה בבסיסו בעל עלה מורכב משלושה עלעלים ופרח כחול-uרדרד מרהיב עין הפורח בחודש מאי. היא גדלה בישראל רק בחרמון במורדות התלולים והסלעיים (אבן גיר קשה) של נחל ערער (רכס הכחל ורכס דובדבן) ונחל שיאון (של הר דוב) במפנים צפוניים ומערביים טחובים. ב-2009 נמצא גם ברכס יפעת. מרוות הפטל הוא בן-שיח שרוע ומשתרג בין אבנים. הגבעולים רבועים, אלכסוניים וגובהם 70 עד 100 ס"מ. הגבעולים, העלים והגביעים מכוסים בשערות לבנות מפושקות המקנות לכל הצמח מגע שעיר ודביק אך לא דוקרני. העלים נגדיים, מורכבים ובעלי פטוטרת ארוך מאוד. העלה המורכב מחולק ל-3 עלעלים (בדומה לעלי הפטל ומכאן שמו הלטיני והעברי) בעלי פטוטרת קצרה. שני העלעלים התחתונים קטנים בהרבה מן העלעל הקיצוני שמעליהם. טרף העלעל רחב, דביק ושטח פניו מגובשש ושפתו חרוקה. הפרחים נישאים בדורים של 6 עד 8 פרחים. החפים בדורים הנמוכים והם קטנים בהדרגה כלפי מעלה. רוב הדורים ללא חפים. מרוות הפטל הוא מין אנדמי, האופייני ליער ההררי הלח של הרי הלבנון. הפרחים הדו-שפתניים גדולים וצבעם ורוד עז או כחול. הגביע דו-שפתני אדמדם, משתייר ואורכו 1.5 עד 2 ס"מ. השיניים משולשות שקודקודן מסתיימים בזיף ארוך ומחודד. הכותרת, שאורכה 2.5 ס"מ צבעה ורוד עז. השפה העליונה קצרה מהשפה התחתונה ושעירה בדלילות. השפה התחתונה רחבה מאוד ובמרכזה נקודות כהות סגולות. צינור הכותרת בעל טבעת שערות פנימית וצפופה.

מרוות יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוות יהודה (.Salvia judaica Boiss) - צמח עשבוני רב-שנתי (בן חלוף), ים תיכוני, הניכר בגבעוליו, שגווניו אדמדמים והמכחילים בשעת הפריחה וההבשלה. צבע הכותרת סגול, לגביע צורה אופיינית. נפוץ ברוב חלקי הארץ. ראה ערך מורחב.

מרוות ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְוַת יְרוּשָׁלַיִם (.Salvia hierosolymitana Boiss) - צמח עשבוני רב-שנתי (בן חלוף), ים תיכוני, גובהו 40 עד 100 ס"מ, פריחתו ארגמנית או ורודה (תלוי בזן) והוא בעל שושנת עלים גדולים ומקומטים, שממנה מתפתח גבעול אחד או יותר זקוף ומסתעף מבסיסו לגבעולי משנה נגדיים ואלכסוניים הנושאים תפרחות מסוג מכבד ארוך (על פי רוב כ-40 ס"מ). הגבעול רָבוּעַ ומכוסה שערות בלוטיות וגם שערות פשוטות. גבעולי התפרחת דביקים ( בשונה מרוות איג הדומה לה). וחלקם העליון אדום. העלים נגדיים, פשוטים, משוננים וירוקים, והם מקומטים וקירחים מלמעלה, שעירים מעט לאורך העורקים מלמטה. עלי השושנת גדולים (10 עד 25 ס"מ), דקים, שעירים במקצת, בעלי פטוטרת ארוכה, דמויי ביצה, קהים בקודקודם, שולי העלה בעלי שינון מעוגל בלתי סדיר ולעיתים יש אונות. עלי הגבעול דמויי אזמל, יושבים או בעלי פטוטרת קצרה מאד ונראים כלופתים את הגבעול, שפתם משוננת וקודקודם חד. עלי התפרחת קטנים יותר וחסרי פטוטרת, אורכם כאורך הגביע, הם כמעט קירחים, דמויי ביצה, מתחדדים ולעיתים אדמדמים והם קצרים בהרבה מהגביע. הפרחים נישאים בדורים מרוחקים זה מזה. בכל דור 2 עד 6 פרחים. עוקצי הפרחים מחוספסים. הגביע דו-שפתני, ירוק או אדום, משתייר ומתפרה מ-10 מ"מ ל-13 מ"מ והוא מחוספס-זיפני, עם שערות בלוטיות (בשונה ממרוות איג); השפה העליונה נוטה אחורה מעט ובעלת 3 שיניים קטנות ומחודדות; השפה התחתונה ישרה ובעלת 2 שיניים מתארכות לחוד דק וארוך ואורכן קצר מעט מאורך צינור הגביע. הכותרת דו-שפתנית, ארגמנית, מכוסה בשערות בלוטיות והיא ארוכה פי 2.5 עד 3 מהגביע; צינור הכותרת, שאורכה כ-15 מ"מ בולט מאוד מן הגביע וצבעו ארגמן; השפה העליונה בולטת מעל הגביע, זקופה וכפופה קדימה כחרמש, צבעה ארגמן; צבע הכותרת ורוד ארגמן בזן ירוק-הגביע בחורשים בצפון ישראל. השפה התחתונה בעלת שלוש אונות. האונה האמצעית רחבה פרושה ושמוטה (נטויה מטה) וצבעה בהיר יותר מהשפה העליונה; שתי האונות הצדדיות זקופות וצרות ונראות מעליה ולא מצדדיה. העלווה מתפתחת מתחילת נובמבר עד סוף מאי, והפריחה מתחילת פברואר ועד אמצע מאי. מרוות ירושלים היא מין אנדמי לישראל וסוריה והיא גדלה בקרקעות סלעיות בבתות ובחורשים בכל החבל הים-תיכוני של ישראל אבל לא בקרקעות חרסיתיות עמוקות ומעובדות.

מרוות המשמשות כצמחי רפואה ותבלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוות המשמשות כמקור למזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרווה היספאנית (Salvia hispanica) - זרעיה המיובשים של מרווה זו ידועה גם כ-צ'יה וידועה הייתה כיבול חשוב לבני האצטק. הצ'יה עדיין בשימוש נרחב במקסיקו וגואטמלה ומשמשת כתוסף למשקאות מזינים וכמקור למזון. הזרעים משמשים בשלמותם או טחונים.

מיני מרווה המשמשות כצמחי גן למטרות נוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ .Salvia L, World Flora Online
  2. ^ 1 2 26. Salvia L. (sage, salvia), Flora of Missouri, ‏25/8/2017 (באנגלית)
  3. ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנייה מורחבת ומעודכנת, 1987, עמ' 489
  4. ^ Sage, NCCIH (באנגלית)
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ט, עמוד ב'
  6. ^ נגה הראובני, סמל המדינה - שורשיו בטבע הארץ ובמקורות ישראל, הוצאת נאות קדומים, 1988
  7. ^ 1 2 וולטר פרגסון, אבי שמידע, הזר ווד, מיכה לבנה, בין שלגי חרמון, גבעתיים-רמת גן: משרד הבטחון, רשות שמורות הטבע
  8. ^ מרווה דביקה, צמחית ישראל וסביבתה
  9. ^ מרווה דגולה, צמחיית ישראל וסביבתה
  10. ^ מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, תל אביב: עם עובד, מהדורה חדשה ומורחבת, 1998
  11. ^ 1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל,, ירושלים: כנה, 1998
  12. ^ 1 2 מרווה רחבת-גביע, הערכות הסיכון לטבע בישראל
  13. ^ 1 2 אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
  14. ^ מרוות הפרחים, הערכות הסיכון לטבע בישראל של רשות הטבע והגנים
  15. ^ 'מרוות החפים' חזרה לפרוח בירושלים לאחר 22 שנה, הידען, ‏21-3-2016