מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא.jpeg
הלוגו שהיה בשימוש עד 2013

מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הוא רשת חינוכית ציונית דתית הפועלת בישראל מאז שנת ה'תשי"ד (1954). ראשיתו של המרכז ב"אם ישיבות בני עקיבא"- ישיבת בני עקיבא כפר הרואה אשר הוקמה על ידי הרב משה צבי נריה ו-13 תלמידים בשנת ה'ת"ש (1940) והמשכו בהקמת "אם האולפנות" בכפר פינס, ישיבות הסדר ומוסדות נוספים. כיום מונה הרשת למעלה מ-60 מוסדות בכל רחבי הארץ ובהם ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות הסדר, מכללות ובתי ספר תיכוניים. במוסדות הרשת לומדים כ-20,000 תלמידים ותלמידות, ולהם כ-60,000 בוגרים ובוגרות.

יו"ר המרכז הוא הרב חיים דרוקמן והמנכ"ל הוא בני נכטיילר.

הקמתם של מוסדות מרכז ישיבות בני עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות סמינריון ההדרכה השני של תנועת הנוער בני עקיבא, שהתקיים בכפר הרא"ה, ובו נדון הצורך בהקמת מסגרות תורניות עבור הנוער הארץ ישראלי הדתי הוקמו "חוגים תורניים" בסניפי בני עקיבא בירושלים, חיפה ופתח תקוה. הלומדים שמרו על קשר בין החוגים בסניפים השונים ובמשך הזמן הגיעו להבנה שיש צורך בהקמת ישיבה ברוח בני עקיבא ואין להסתפק במסגרות הקיימות, ובהן גם ישיבתו של הרב עמיאל בתל אביב. תלמידי החוגים התורניים פנו להנהלה הארצית של בני עקיבא, לרב משה צבי נריה ולבנימין שחור בדרישה להקים ישיבה שתהיה "חלוצית" ושילמדו בה בעברית, ישיבה ברוח תנועת בני עקיבא.

בקיץ ה'תרצ"ט (1939) יצאו חברי החוגים התורניים ל"מחנה הכנה לישיבה" שהתקיים בכפר הרא"ה בו כיהן כרב הרב שאול ישראלי אליו היו קשורים חברי החוגים. המחנה התנהל בליווי צבי קפלן כאח בוגר ואליו הצטרף גם הרב אברהם צוקרמן, קומונר סניף חיפה. הרב נריה היה באותו הזמן ציר מטעם המזרחי בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה ועל כן לא השתתף במחנה. תפקידו של המחנה היה לגבש את הגרעין לישיבה, מבחינה נפשית, לימודית וחברתית ולבחון האם אמנם מוכנים החברים למהלך נועז זה של הקמת ישיבה ראשונה מסוגה.

הרב נריה פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע להקמת הישיבה אך פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הציב קשיים רבים על גיוס הכספים. נשיא המזרחי העולמי הרב מאיר בר-אילן סירב לסייע בשל קשיים אלה, משה חיים שפירא הסכים לסייע בתקצוב לתקופת נסיון, ואילו הרב יהודה לייב מימון הסכים לסייע להקמת הישיבה מכיסו שלו.

הקמת ישיבת כפר הרואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שני, י' בחשוון ה'ת"ש (חורף שנת 1939) הגיעו 13 חברי "החוגים התורניים" למושב בכפר הרא"ה ובראשם הרב נריה. הקבוצה התמקמה בצריף בית הכנסת במושב והחלה בלימוד מסכת ביצה. תוכנית הלימודים הייחודית כללה לימוד גמרא, משניות סדר זרעים, תנ"ך וכתבי הראי"ה. אורח החיים בישיבה נקבע על ידי הרב נריה תחת הכותרת "רפובליקה של בני תורה". נקבע ועד חברים אשר שמר על אורח חיים זה והחליט באשר לקבלת תלמידים חדשים. על אף הקשיים הכלכליים התבססה הישיבה ובסוף חודש אדר, עם תום זמן חורף, נערך בישיבה סיום מסכת בהשתתפות אורחים.

בי' באייר באה קבוצה נוספת של חברים ובראשה הרב אברהם צוקרמן אשר שימש כר"מ. תוכנית הלימודים התנהלה באופן דומה בשנים הבאות עד שבשנת העשור לישיבה פעל הרב צוקרמן להכנסת לימודי חול לישיבה, חרף התנגדותו של הרב נריה לעניין. לשיטתו של הרב צוקרמן חובתו ההלכתית של האב ללמד את בנו אומנות, חלה על לימוד לימודי חול המאפשרים הוצאת תעודת בגרות.

הקמת הישיבות הבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת בני עקיבא השנייה הוקמה ביישוב מירון בשנת ה'תשי"א. את המושב ליווה הרב נריה עוד מראשיתו, מתוך היכרות עם מקימיו, חיילי חטיבה שבע אשר עבורם כתב את ההמנון "צהלי ורוני חטיבה שבע". הרב נריה ראה ביישוב הכפרי המרוחק מקום אידאלי לעיצובו של בן התורה, בעיקר הודות להיות המושב בזרם הפועל המזרחי המשלב חיי תורה ועבודה. ישיבת בני עקיבא במירון הוקמה במסגרת המאבק על חינוך במחנות העולים, במעברות וביישובי העולים שאזור מרום הגליל היה משופע מהם. הישיבה במירון נועדה להעניק חינוך תורני לבני יישובי העולים בגליל שהיו נתונים במסגרת החינוך של זרם העובדים.

הישיבה במירון הוקמה על פי מודל שחזר על עצמו בהקמת הישיבות הבאות שבו ר"מ עם שכבת תלמידים הלכה למקום הישיבה החדש עד שזו התבססה. הישיבה במירון הוקמה על ידי שליחת הר"מ משה הורביץ וקבוצת חניכי שבט "איתנים" אשר עם סיום השנה הראשונה שבו לישיבת כפר הרואה. את מקומו של הרב הורביץ תפס הרב משה גולדברג. מספר התלמידים בתחילת דרכה של הישיבה, באופן סמלי, היה שלושה עשר, כמספר המיתולוגי של תלמידי השנה הראשונה בישיבת כפר הרואה. תאריך הקמתה נתון בוויכוח - ישנם מקורות אשר מציינים את יום ההקמה בז' באדר, אך מסמכים אותנטיים מאותה תקופה מלמדים שהישיבה קמה כבר בד' בטבת של אותה שנה.

ישיבת בני עקיבא השלישית, ישיבת נתיב מאיר, הוקמה אף היא בדרך שהוקמה ישיבת מירון, הפעם באמצעות הרב אריה בינה עם עשרים ואחד תלמידי השנה השנייה, חברי שבט "מתנחלים" שבתום השנה חזרו לכפר. הקמת הישיבה בירושלים חרגה מקו הקמת הישיבות במושבי הפועל המזרחי, ואכן היו חששות רבים מפני השפעת האווירה העירונית, אך בוועידה החמישית של בני עקיבא סוכם שכל החששות הללו נתבדו.

בז' באדר ה'תשט"ו הוקמה ישיבת בני עקיבא הרביעית, בבית פרטי במושב נחלים, בראשות הרב יוסף בא גד אליו הצטרפו 12 תלמידי כיתה ט' חברי שבט "יבנה" מישיבות כפר הרואה אשר הפעם נשארו בישיבה החדשה.

באלול ה'תשי"ז הקים הרב נריה את הישיבה החמישית בשדה יעקב ובה שלושים תלמידי כיתה י' חברי שבט "מרחבים" מהישיבות הקיימות: עשרה מנתיב מאיר, עשרה מנחלים ועשרה מכפר הרואה. ראש הישיבה הראשון היה הרב מאיר אליטוב ולצידו היו שני רמי"ם מישיבת כפר הרואה - הרב בנימין הרלינג והרב חיים טובולסקי.

הקמת האולפנה הראשונה בכפר פינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה האולפנה הראשונה, בכפר פינס. הרעיון להקמת האולפנה נולד מתוך הצורך לקבוע לבנות מסגרת חינוכית מקבילה לבנים. הוגה הרעיון, המתכנן והמבצע היה הרב נריה. לאחר בחינת מספר אתרים הוחלט להקים את האולפנה בכפר פינס, מושב דתי של תנועת הפועל המזרחי. בשנת הלימודים ה'תשכ"א (1960 - 1961), פתחה אולפנת כפר פינס את שעריה ל- 26 תלמידות שנה א'. בראש האולפנה עמד הרב אלי ששר, בוגר ישיבת חברון ומרכז הרב. התוכנית החינוכית באולפנה דמתה לזו שנהגה בישיבות בני עקיבא - לימודים המשלבים מקצועות קודש וחול ומגורים בפנימיה.

הקמת ישיבות ההסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התרחבותן של הישיבות התיכוניות ברשת "מרכז ישיבות בני עקיבא" הורגש אצל רבני וראשי המוסדות הצורך החשוב לבנות מסגרת חינוכית תורנית עבור בוגרי הישיבות. הנושא של הקמת ישיבת המשך לישיבת בני עקיבא כפר הרואה לא ירד מסדר יומה של ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא, שעם הנהגתה נמנה החבר יעקב דרורי ולצדו צעיר בשם חיים דרוקמן, ובמועצה הארצית של בני עקיבא במרחשוון ה'תשי"א ובוועידה החמישית בניסן ה'תשי"ב, נקבע כי יש הכרח בהקמת ישיבה גבוהה.

ישיבת כרם ביבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת ההמשך הראשונה, ישיבת כרם ביבנה, הוקמה בשנת ה'תשי"ד (1954) בשיתוף המזרחי העולמי, בבניין על גבעה מול קיבוץ יבנה, מבנה שהוקם עשרות שנים קודם לכן על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב מאיר בר-אילן בסיועו של מנחם אוסישקין ושימש לסמינריונים תורניים לבני הקיבוץ הדתי.

ראש הישיבה הראשון בישיבה היה הרב חיים יעקב גולדוויכט אשר היה חניכם של החזון איש, הרב מבריסק וחכמים אחרים. בראשית ימיה לא פעלה הישיבה במתכונתה הנוכחית כישיבת הסדר, אלא צורפה לבני עקיבא. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים החלה פועלת כרם ביבנה כ"אם ישיבות ההסדר", ומאז משמשת מודל לישיבות רבות שהוקמו בעקבותיה. בזכות ראשוניותה קיבלה לימים ישיבת כרם ביבנה את פרס ישראל בשם מפעל ישיבות ההסדר.

ישיבות ההסדר הבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתלהבות וההתפעמות מהניצחון במלחמת ששת הימים ושיאן בשחרור הר הבית והכותל מצאו את ביטויים המעשי אצל הרבנים נריה, צוקרמן ובינה בהגשמת הרעיון של ישיבה גבוהה המשלבת גם את מסגרת ה"הסדר" בעיר העתיקה בצילו של הכותל. בערב תשעה באב ה'תשכ"ז, כחודשיים לאחר השיבה לרובע היהודי, קמה ישיבת הכותל, תחילה בסמוך לכותל הדרומי, ובהמשך בבניני בתי מחסה, עד התבססותה החל משנת ה'תשמ"ח במתחם הקבע בליבו של הרובע.

באלול ה'תשל"ו (1976) הוקמו שתי ישיבות הסדר נוספות - ישיבת ימית וישיבת מעלות. ישיבת ימית הוקמה זמנית ביישוב המתחדש כפר דרום במרכז חבל עזה ובשנת ה'תשל"ז (1977) עברה הישיבה לעיר ימית בחצי האי סיני ובראשה עמד הרב ישראל אריאל שהיה עד אז רב פיקוד הצפון והחל לשמש גם כרב העיר ימית. בעקבות פינוי סיני והעיר ימית התמקמה הישיבה בשנת ה'תשמ"ב בהיאחזות הנח"ל בגוש קטיף - נוה דקלים. ביום י"ב באב בשנת ה'תשס"ה (2005) נעקרה הישיבה פעם נוספת ממקומה בעקבות תוכנית ההתנתקות. הישיבה המשיכה את לימודיה ועברה באופן זמני לכפר מימון, שם המשיכה הישיבה את מפעלה באופן זמני עד מעברה בתאריך ח' בטבת ה'תשס"ח למשכנה החדש בעיר אשדוד.

בשנת ה'תשל"ה (1975), בעקבות הפיגוע במעלות עלתה דרישה לחיזוק העיירה הפגועה, והוחלט על הקמת ישיבת הסדר במעלות, שבה התלמידים ישלבו בנוסף ללימוד התורה גם גרעין תורני שיחזק את העיירה. הישיבה הוקמה תחת מרכז ישיבות בני עקיבא וקיבלה חיזוק גדול מראשי ישיבת כפר הרואה הרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן. בנוסף להם תמך בהקמת הישיבה גם הרב אריה בינה שאף שלח קבוצה גדולה של תלמידים מישיבת נתיב מאיר שעמד בראשה. בנוסף לשתי קבוצות אלו הגיעה גם קבוצה גדולה מישיבת נחלים ומישיבת בני עקיבא בנתניה. בראשות הישיבה עמד באותה תקופה הרב דיקמן ששימש בנוסף לכך כדיין בחיפה.

מרכז ישיבות בני עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תשי"ד (1954) יזם הרב צוקרמן, כחבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא את הקמת מרכז ישיבות בני עקיבא. מייסדי הישיבות וראשיהם ראו צורך חיוני בהקמת מרכז חינוכי אשר תפקידו יהיה לכוון את העבודה החינוכית, לקבוע תוכנית לימודים אחידה ובה מסכת גמרא אחת למחזור שש-שנתי בכל ישיבות בני עקיבא, לוח חופשות אחיד ושמירה על קו רעיוני משותף בדרכו של הראי"ה קוק. כמו כן, נקבע כי מתפקידו של המרכז יהיה לפקח, ללוות ולבקר את הפעילות הפיננסית של מוסדות, ולהעניק סיוע מקצועי להבטחת ניהולם התקין.
נוסף על פעילותו של המרכז כלפי פנים, תפקידו של המרכז הנו לקדם נושאים חיוניים בעלי חשיבות משותפת לכלל המוסדות, והוא מייצג את האינטרסים המשותפים מול משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים אחרים. לאורך השנים המרכז פעל רבות למען פתיחתן של ישיבות ואולפנות רבות בכל הארץ.
הרב צוקרמן שימש כיו"ר המרכז עד הגיעו לגבורות, אז פרש מתפקיד זה ובמקומו נתמנה הרב חיים דרוקמן, בעצמו בוגר ישיבת בני עקיבא כפר הרואה. כמנכ"ל המרכז שימש שנים רבות אברהם דימנט עד להחלפתו בשנת ה'תשנ"ו באלחנן גלט, מזכ"ל לשעבר בתנועת בני עקיבא. בשנת תשעג, הוחלף גלט בידי בנח נכטיילר, גם הוא מזכ"ל לשעבר בתנועת בני עקיבא.

כחלק מהמאמצים לחיזוק כלי העבודה של המרכז ומוסדותיו, הובילה הנהלת מרכז יב"ע מהלך כלכלי שהוביל להעברת הבעלות והניהול על המרכז החינוכי רמות שפירא במושב בית מאיר לידי מרכז ישיבות בני עקיבא. המקום משמש כיום כבית יוצר לפעילות חינוכית מגוונת (בית ספר שדה ומדרשה חינוכית) לבני נוער ומבוגרים מהארץ ומהעולם ובו גם שוכנים משרדי המרכז מאד שנת ה'תשס"ו (2006).

מרכז ישיבות בני עקיבא כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות חדשים ברשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך חל גידול במספר המוסדות החדשים השייכים למרכז יב"ע. הגידול בא לידי ביטוי הן בישיבות ואולפנות חדשות שהוקמו ברחבי הארץ, והן בהצטרפות של מוסדות קיימים לרשת החינוכית של מרכז ישיבות בני עקיבא.

באשר למוסדות חדשים, המאפיין הבולט בתחום זה היה הפנייה לאזורי פריפריה מגוונים. בשנת ה'תשנ"ה (1994) נענה המרכז לפנייה להקמת אולפנה ואחר כך גם ישיבה באופקים ובשנת ה'תש"ס (1999) הוקמו ישיבה ואולפנא בשכונת פסגת זאב בצפון ירושלים. באופקים גם החלה התנסות ראשונה, לאחר הצלחתן והתבססותן של הישיבה והאולפנה, בנטילת אחריות גם על ניהול התיכון הדתי בעיירה. הצלחת מודל זה הייתה הפתח לשילוב תיכונים דתיים (שאינם ישיבות ואולפנות) נוספים לרשת. מוסדות נוספים בפריפריה שהצטרפו בשנים אחרונות למרכז הם הישיבה והאולפנה בנתיבות, ישיבה תיכונית ותיכון דתי בחולון ועוד.

בנוסף לכך, בשנת ה'תש"ס (1999) מרכז ישיבות בני עקיבא הקים ישיבה ואולפנה גם בעיר הצעירה מודיעין. הקמת המוסדות הללו במודיעין הייתה תקדימית במערכת החינוך הדתי בכך שהובילה להקמת ישיבה ואולפנה במקביל וכחלק משלבי התכנון הראשונים של מנהלת ההקמה של העיר (לפני הקמת בי"ס תיכון דתי כפי שהיה מקובל עד אז).

מוסד ייחודי נוסף שהוקם ברשת בשנת ה'תשנ"ח (1998) הוא הישיבה לחינוך סביבתי בסוסיא, אשר הוקמה ביזמת ראש מועצה אזורית הר חברון צביקי בר-חי.

בעשור הראשון של המאה ה-21 קיבל המרכז פניות רבות מרשויות מקומיות ומוסדות חינוך קיימים להשתלב במסגרתו, וכך הצטרפו לרשת הישיבה התיכונית בבית אל (2005), אולפנית ישורון (2002), הישיבה התיכונית בבית שאן (2001) ומוסדות נוספים בהם ישיבת הדרום הוותיקה ברחובות אשר הוקמה בשנת 1947 והצטרפה למרכז יב"ע בשנת 2010 בשנה זו גם ישיבת בני עקיבא כפר הרואה עברה במהלך סמלי לניהול מרכז יב"ע (אשר בעצמו צמח מתוך ישיבה זו) לאחר כ-70 שנים של ניהול עצמאי.

מרכז ישיבות בני עקיבא שותף גם בביסוסם של מוסדות חינוך תורני גבוה, ובשנים האחרונות נטל חלק בהקמת ישיבות הסדר בעכו, חולון ושדמות מחולה.

שינויים ארגוניים ומגמות עכשוויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידול המספרי הביא את הנהלת המרכז לחלוקת המערכת לשלושה מרחבי ניהול והעמדת מנהלי מרחב על כ- 20 מוסדות, על מנת לסייע לראשי ומנהלי המוסדות בעבודתם השוטפת.

כמו כן, ניתן לעמוד על מספר מאפיינים המבדילים בין מרכז יב"ע בשנותיו הראשונות לבין אופייה הנוכחי של הרשת. בכלל זה יש למנות את הגיוון באופי המוסדות אשר מלבד ישיבות תיכוניות ואולפנות רגילות כולל היום פנימיה צבאית, ישיבה סביבתית, תיכונים דתיים ועוד. כמו כן, גם במוסדות הרגילים קיימים מסלולים ייחודיים שונים (פרויקט נעל"ה, מגמות תורניות מוגברות ועוד). מאפיין נוכחי נוסף הוא ירידת קרנו של החינוך הפנימייתי ועליית שיעורם של תלמידי הרשת אשר לומדים במסלול אקסטרני.

פרויקטים במרכז ישיבות בני עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המשימות החשובות בשנים האחרונות בהנהלת מרכז ישיבות הייתה העמקת ההכשרה המקצועית ושיפור כלי העבודה לכל בעלי התפקידים במוסדות החינוך. כתוצאה מהחלטה זו נבנתה סדרה קבועה ומתמשכת של ימי עיון וכנסים לראשי המוסדות, המחנכים ועובדי המרכז.

מבחינה ניהולית, המרכז מקיים ימי עיון והדרכה מקצועית למנהלי המוסדות. מאמץ ייחודי הושקע בעזרת רואי חשבון ובעלי ניסיון בקביעת נורמות של ניהול תקין וכלי בקרה, כדי לוודא ניהול מאוזן ושקוף של כלל המערכת הארגונית. גם בעלי תפקידים נוספים זכו לתשומת לב ובשנים האחרונות מתקיימים ימי עיון לאנשי המזכירות של המוסדות וכן למנהלי משק ותחזוקה.

מינהל החינוך במרכז יב"ע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תשס"ו (2006) הוקם במרכז יב"ע מינהל החינוך כיחידה עצמאית במרכז ובראשו עומד כיום הרב יהודה פליקס, אשר הקים ועמד בראש מכללת אורות ישראל. מלבד העבודה השוטפת מול ראשי הישיבות והאולפנות וארגון ימי הלימוד הרבים והליווי המקצועי הניתן למוסדות, יזם המינהל מספר מיזמים משותפים לכלל המוסדות ובהם חלוקת סדרי משנה לצורך סיום ששה סדרי משנה בתוכנית שש-שנתית, תוכנית "יגדיל תורה" לתלמידים מצטיינים בלימוד גמרא, תוכנית "חכמת נשים" לתלמידות מצטיינות, חידון ארצי על מסכת הנלמדת ועוד.

ידידי מרכז ישיבות בני עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית פועל ארגון AFYBA - ידידי ישיבות בני עקיבא בארצות הברית המסייע בגיוס משאבים בעיקר למטרות בנייה. גם בארץ הקימה הנהלת המרכז בראשות ד"ר דני ורמוס חוג ידידים מרכזי שפועל לגיוס משאבים בעיקר לשם קרן מלגות לתלמידים נזקקים. כיום עומד בראש החוג אהרן מרקוביץ'.

אירועי השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תש"ע ציין מרכז ישיבות בני עקיבא שבעים שנה להקמת ישיבות ואולפנות בני עקיבא. במסגרת שנת השבעים התקיימו מספר אירועים ובהם ציון יום הקמת ישיבת בני עקיבא כפר הרואה בי' בחשוון, כנס חוקרים ורבנים באוניברסיטת בר-אילן בנושא השפעת מוסדות מרכז ישיבות בני עקיבא על מדינת ישראל בשם "סוללי נתיבות", וכן כתיבת ספר תורה לכבודם של הרב אברהם צוקרמן והרב חיים דרוקמן אשר ילווה את תלמידי מוסדות המרכז במסעותיהם לפולין.

במקביל לאירועים, הפיק המרכז מספר פרסומים במסגרת אירועי שנת השבעים והם ערכת הסברה להבהרת דרכה של הציונות הדתית בשם אני/אנחנו, ניר עמדה חודשי למחנכי הרשת וכן ספר בשם האור הגדול המספר את סיפור הקמת כל מוסדות הרשת, תולדות הרבנים המרכזיים ומאמרים עיוניים העומדים על סדר היום החינוכי במרכז.

בחודש טבת ה'תשע"ד שונה שמה של הרשת ממרכז ישיבות בני עקיבא למרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]