הפיגוע במעלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצבות הרוגים באסון, בית הקברות בצפת

הפיגוע במעלות (קרוי גם אסון מעלות או טבח מעלות) היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש במעלות ב-15 במאי 1974 (כ"ג באייר תשל"ד). בתחילת האירוע נרצחו על ידי מחבלים נוסעת באוטובוס ושלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הוא הפך לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת אשר לנו במעלות. בעקבות ניסיון חילוץ כושל נרצחו 22 מבני הערובה ונהרג חייל צה"ל. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. 68 אזרחים וחיילים נפצעו.

פעולת המחבלים הפכה לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה. במיוחד נחרת בזיכרון תצלום שבו נראה אחד הלוחמים נושא בזרועותיו את אחותו הפצועה.‏[1] פעולת טרור זו, שנערכה בסמוך לפיגועים נוספים שבוצעו באותה עת, נחשבת לזרז שגרם להקמתם של המשמר האזרחי והימ"מ.

חדירת המחבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדרת ק"ם (קדושי מעלות) ברמת גן

האירוע החל בלילה שבין ראשון לשני, 12 ל-13 במאי 1974.‏[2] חולייה ובה שלושה מחבלים, חברי ארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" חדרה לישראל מלבנון באזור זרעית. בגבול לא הייתה גדר מערכת, והחדירה התבצעה ללא קושי. לאחר שחדרו לשטח ישראל הסתתרו המחבלים בשטח במשך כל היום.‏[3] סיור של משמר הגבול גילה את העקבות והוכרזה כוננות, אך המחבלים לא נמצאו.

ביום שני בלילה נעו המחבלים לכיוון מעלות על כביש 89, ליד המושב צוריאל (ממזרח למעלות)‏[4] שם ארבו לרכב. הם פתחו באש על רכב שהסיע פועלות מכפר אתא לפסוטה, הרגו אחת מהן ופצעו אחרות. נהג הרכב, שנפצע גם הוא, המשיך בנסיעה ודיווח על הירי למשטרת ישראל. ההודעה הועברה גם לצה"ל, והחלו סריקות אחר המחבלים, ללא הצלחה.

במקביל, יצא ביום שני בבוקר טיול של תלמידי ביה"ס התיכון הממלכתי דתי בצפת.‏[5] הטיול מנה 102 תלמידים ותלמידות, מכיתות ט' - י"א, וכ-10 מורים. הטיול היה במסגרת פעילות הגדנ"ע, ומובילי הטיול ביקשו וקיבלו אישור לקיים את הטיול כמתוכנן, למרות הכוננות. עם סיום יום הטיול הראשון הגיעו התלמידים לביה"ס "נתיב מאיר" במעלות, בו תכננו ללון בלילה.

לפנות בוקר הגיעה חוליית המחבלים לפאתי מעלות. בשעה 3:30 דפקו חברי החוליה על דלת אחד הבתים בפאתי העיירה. הם נכנסו לדירת משפחת כהן‏[6] בתואנה שהם שוטרים המחפשים מחבלים, ואז רצחו את בני הזוג יוסף (ז'וז'ו) וזפינה ואת בנם בן ה-4 אלי ופצעו את בתם בייה, אך לא הבחינו בתינוק יצחק בן שנה וחצי. לאחר הרצח יצאו שוב המחבלים מן הדירה. הם פגשו פועל ניקיון ותחקרו אותו לגבי מיקומם ולגבי הדרך לבית הספר הקרוב, ולאחר מכן ירו בו ופצעו אותו. המחבלים לא ידעו שבבית הספר ישנים תלמידים; הם תכננו לארוב לתלמידים שיבואו בבוקר ללימודים.

חטיפת התלמידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקות ספורות לאחר הירי בפועל הגיעו המחבלים אל בית הספר "נתיב מאיר". ליד הכניסה לביה"ס חנתה מכונית של אחד המורים, ובה היה מונח הנשק של מלווי הטיול; על פי נהלי האבטחה באותם ימים אסור היה להכניס את הנשק למקום הלינה עצמו. המחבלים העירו את המורה שישן ברכב ודרשו ממנו לפתוח את המבנה, וזו נפתחה לבסוף על ידי אחד המורים שהיו בתוך המבנה. המחבלים העירו את התלמידים והתלמידות, שישנו בשתי קומות, וריכזו את כולם במסדרון הקומה הראשונה. כמה מן התלמידים והמורים הצליחו לקפוץ מהחלון ולהימלט, עד שהמחבלים גילו את הבריחה. הם ירו על הבורחים וריכזו את התלמידים באחת הכיתות. כעת היו בידיהם 85 תלמידים ותלמידות, שתי חובשות ושני מורים. הם הניחו מטעני חבלה ורימון בכיתה.

המחבלים שחררו את אחד התלמידים ועמו שלחו את דרישותיהם: שיחרור 20 מחבריהם הכלואים בישראל, ואיימו להרוג את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום. בשעה 5:30 לפנות בוקר שחררו המחבלים את אחת החובשות עם מסמכים נוספים. המחבלים דרשו את מעורבותם של שגרירי צרפת ורומניה בישראל, שיתווכו בשחרור המחבלים.

מוקדם בבוקר כבר הגיעו למעלות כוחות צבא ראשונים. שר הביטחון, משה דיין, הגיע כבר ב-7:00 בבוקר, ועל פי הנחייתו הגיעה למקום כבר באותן שעות סיירת מטכ"ל, בפיקוד סגן אלוף גיורא זורע. דיין לא התכוון לקבל את דרישות המחבלים, והנחה להתיש אותם במשא ומתן ממושך, כפי שנעשה בהצלחה בעת חטיפת מטוס סבנה, כשנתיים לפני כן. המחבלים ניסו מצידם להפעיל לחץ פסיכולוגי על ידי ירי באוויר ולתוך חדרי מדרגות ריקים, בעוד תלמידים עומדים בחלון.

בישיבה בשעה 11:45 החליטה הממשלה, בראשות גולדה מאיר, על קבלת דרישות המחבלים. אלו האחרונים הבינו שמטרת המשא ומתן היא להתיש אותם, וזכרו את הלקח מפרשת סבנה. הם דרשו להשמיע את החלטת הממשלה ברדיו, ועל פי הוראת ראש הממשלה שודרה ההחלטה בחדשות השעה 14:00, והתקבלה בשמחה על ידי המחבלים ובני הערובה. ואולם, למרות ההחלטה לא נעשה שום צעד מעשי לקראת מימושה. משה דיין לחץ לביצוע פעולה צבאית עוד מהבוקר, אך הרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי גור, התנגד ודרש למצות עוד המשא ומתן.

במקביל, הקיפו כוחות צבא את הבניין, וצלפים התמקמו בעמדות שמהן היו יכולים לירות על המחבלים. כוחות של סיירת מטכ"ל נערכו לביצוע הפריצה לבניין. המחבלים הבחינו בהיערכות ואף ירו מדי פעם על החיילים, ירי שממנו נהרג חייל אחד.‏[7] המחבלים ירו גם על הצלפים בעמדות סביב המבנה.

במהלך היום המשיך הוויכוח בין שר הביטחון לרמטכ"ל על אפשרות ומועד הפעולה, כאשר דיין לוחץ על ביצוע הפעולה וגור מבקש להמשיך את המשא ומתן. דיין טען שהאיחור גורלי, שכן הזדמנויות טובות לביצוע הפריצה מוחמצות. בשעה 16:15 החליטה הממשלה להסמיך את דיין וגור לבצע את הפריצה; המתנגד היחיד מול 14 תומכים היה השר יוסף בורג, מן המפד"ל. גור הורה שוב על עצירת הפעולה בשעה 16:33, בשל דיווח מוטעה על התקדמות במשא ומתן. לבסוף, ניתן האישור לפעולה בשעה 17:15.

פעולת ההשתלטות והטבח בבני הערובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיימון גליל מחלץ את אחותו הפצועה ציפי, מיד לאחר הפיגוע

האישור לפעולה ניתן על ידי הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן, וזה הורה לגיורא זורע, מפקד סיירת מטכ"ל, להתחיל בפעולה. בין הלוחמים והמפקדים בכוח הסיירת נמנו עמירם לוין, עוזי דיין, צביקה לבנה ומוקי בצר. בשעה 17:25 ירה צלף אל אחד המחבלים, אך החטיא ופצע אותו קלות בלבד במקום להרוג אותו. הפקודה להתחיל את הפריצה לא הייתה ברורה לגמרי, והלוחמים הופתעו מן היריה, למרות הדריכות והכוננות. החוליות השונות הסתערו לתוך הבניין; כמה לוחמים נפצעו מירי של המחבל שעמד בראש גרם המדרגות. לוחם אחר השליך רימון זרחן אל המחבל, ללא הוראות לעשות כך. העשן הרב שיצר הרימון מיסך את חדר המדרגות ואת הפנייה לקומה הראשונה, בה הוחזקו בני הערובה. העשן בלבל את הלוחמים; במקום להסתער אל הכיתה בה הוחזקו התלמידים טעה מפקד החוליה, עמירם לוין, ועלה קומה נוספת.

המחבלים הבינו מיד את המתרחש, ואחד מהם פתח בירי ובהשלכת רימונים על התלמידים שהיו מרוכזים בכיתה. התלמידים החלו לקפוץ החוצה דרך החלונות, כשהם פצועים. הכוח שעלה לקומה השנייה הבין את טעותו, ותוך 20 עד 50 שניות‏[8] הגיע לכיתה, שם הרגו לוחמי החוליה בפיקוד צביקה ליבנה את המחבלים.[9]

במהלך הפריצה לבניין נהרגו 21 תלמידים - 17 תלמידות ו-4 תלמידים.‏[10] מספרן הרב של התלמידות שנהרגו נבע מסדר הישיבה בתוך הכיתה: התלמידות ישבו במרכז והתלמידים סביב הקירות, וכך היו קרובות יותר למחבל שירה. תלמידה נוספת מתה מפצעיה 10 ימים לאחר מכן‏[11]. בין התלמידים שנרצחו היו גם אח ואחות. ייתכן שכמה מן ההרוגים היו מאש צה"ל, אך הדבר מעולם לא נבדק ביסודיות‏[12] כאמור, עוד קודם לכן רצחו המחבלים ארבעה אזרחים וחייל אחד, ולכן סיכום הנרצחים הישראלים בפיגוע היה 27 בני אדם.

בנוסף להרוגים, נפצעו 68 אזרחים וחיילים. אוריאל חפץ, אזרח שסייע בחילוץ ונפצע, זכה בצל"ש[13]

לאחר הפיגוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפיגוע ביצעה סיירת גולני, בפיקוד מודי בן ש"ך, פשיטה מוסקת בכפר מג'דל זון בלבנון, שבמהלכה נחטף לישראל האדם שמביתו יצאו המחבלים לביצוע הפיגוע[14].

הפעולה במעלות נחשבת לאחד הכישלונות הגדולים של סיירת מטכ"ל. צה"ל בכלל, וסיירת מטכ"ל בפרט, השקיעו מאמץ רב בלימוד הכשלים בפעולה והלקחים העולים מהם. חלק מן הכשלים מוסברים בכך שלא הייתה תרגולת ברורה להתמודדות עם מצבים כאלה. מעבר לכך, הוחמצו אפשרויות לפריצה בשלב מוקדם יותר, שבה היו סיכויים טובים יותר להצלחה. נושא שחרור בני ערובה נלמד ארוכות, וגובשו נהלים ותרגולות רבים לפעולה.

מעבר לגיבוש נהלים בתוך צה"ל, הוחלט על הקמת יחידה מיוחדת במשטרת ישראל לפעולה במצב של בני ערובה - הימ"מ. למרות התמחותה בפעולה מסוג זה, הופעלה היחידה לראשונה בפעולת חילוץ בני ערובה באירוע אוטובוס האמהות רק ב-7 במרץ 1988, 14 שנים מאוחר יותר. כוח נוסף שהוקם כתגובה לאסון היה המשמר האזרחי, שנועד לתת לאזרחים כלים והכשרה כדי שיוכלו לסייע בביטחון הפנים. כלקח מהפיגוע הושקע מאמץ רב בחסימת גבול הצפון, אם כי גם מאוחר יותר אירעו חדירות מגבול זה.

ביקורת רבה נמתחה על המורים שנמלטו מן הבניין בתחילת האירוע והותירו את התלמידים לבדם בבניין. בסופו של דבר לא ננקטו כלפיהם צעדים משמעתיים. בעקבות האירוע נקבעה מערכת של נהלים וכללים לאישור ולתיאום טיולים במערכת החינוך.

על שמם של הקרבנות נקראה "שדרת ק"ם" (קדושי מעלות) ברמת גן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוטה גור, ראש המטה הכללי, תל אביב: הצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1998, עמ' 56-46
  • משה גבעתי, שלוש לידות בספטמבר, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תש"ן-1990, עמ' 96-93
  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 257-253
  • משה זונדר, סיירת מטכ"ל, ירושלים: הוצאת כתר, 2000, עמ' 122-106

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יפעת גדות, הרצח בבית הספר במעלות (1974), באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 15 במאי 2007.
  2. ^ משה זונדר: סיירת מטכ"ל. הוצאת כתר, ירושלים 200, עמ' 106 - 122. תיאור הפיגוע להלן הוא על פי זונדר, אל א אם צוין אחרת. זונדר מציין כי האירוע החל בין ראשון לשני ושיאו ביום שלישי, ואולם, 15/5 היה יום רביעי.
  3. ^ על פי הערך באנגלית המחבלים הסתתרו ליד חורפיש, אך אין לכך סימוכין.
  4. ^ על פי הארץ, 16.5.74.
  5. ^ כיום ביה"ס אמי"ת צפת, הנקרא "יד לכ"ב", על שם הנרצחים.
  6. ^ דף לזכר יוסף ז'וז'ו כהן, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  7. ^ שמו של החייל שנהרג הוא שמואל סלויאן זרה. אצל זונדר, עמ' 111, מצוין השם בטעות כזרח סילבן.
  8. ^ ראו ההערכות השונות אצל זונדר, עמ' 119.
  9. ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000, אסון מעלות, עמוד 118.‏
  10. ^ לפירוט על התלמידות והתלמידים שנרצחו ראו הסקירה בפורום פרש. ראו גם רשימת הנרצחים בפיגוע במעלות, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.
  11. ^ דף לזכר יוכבד דיעי, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  12. ^ על פי זונדר, חלק מן הקושי בוידוא העניין נובע מכך שגם המחבלים וגם חיילי סיירת מטכ"ל השתמשו ברובי סער קלשניקוב.
  13. ^ אוריאל חפץ באתר הגבורה.
  14. ^ אביחי בקר, "בן ש"ך נתן גאז", הארץ, ‏ 25.06.1998.