ישיבת מרכז הרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מרכז הרב)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישיבת מרכז הרב
Yeshivat Mercaz haRav.jpg
בניין בית המדרש של הישיבה
תאריך ייסוד ה'תרפ"ד
השתייכות ציונות דתית
מייסדים הרב אברהם יצחק הכהן קוק
ראש ה הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא
תלמידים כ-600 (תשע"ח)
מיקום קריית משה, ירושלים
קואורדינטות 31°47′16″N 35°11′48″E / 31.787883°N 35.196655°E / 31.787883; 35.196655קואורדינטות: 31°47′16″N 35°11′48″E / 31.787883°N 35.196655°E / 31.787883; 35.196655
mercazharav.org.il
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map.svg
 
ישיבת מרכז הרב
ישיבת מרכז הרב

מרכז הרב – הישיבה המרכזית העולמית (מכונה "מרכז", במלעיל) היא הישיבה הציונית דתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל.

ישיבת "מרכז הרב" נוסדה על ידי הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), בשנת ה'תרפ"ד (1924) וממוקמת כיום בשכונת קריית משה בירושלים. הישיבה נחשבת ל"אם הישיבות הציוניות", משום שהייתה הישיבה הציונית הראשונה ורבים ממקימי הישיבות הציוניות בדור הבא למדו בה או היו תלמידים של רבנים שלמדו במרכז הרב.

הראי"ה קוק, מייסד וראש הישיבה

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק הקים ישיבה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ביפו שבה כיהן כרב, וזאת כדי לא להיכנס לעימותים עם היישוב הישן. לצורך כך הוא פנה למנהיגי המזרחי ואפילו פרסם מודעות בעיתונות. הישיבה קמה בשנת ה'תרס"ט (1909). היא מנתה רק כעשרה תלמידים וכעבור מספר שנים התפרקה.

ייסודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמנותו של הרב קוק לתפקיד הרב הראשי לישראל ורב העיר ירושלים, הוא החל לפעול למען הקמת ישיבה בירושלים. ישיבה שנועדה להיות מרכז רוחני, שתשלב את תורת ישראל עם תקומת עם ישראל בארץ ישראל. תחילה, בשנת תרפ"א (1921), התכנס חוג תלמידים מישיבות בירושלים סביבו, ושמע ממנו שיעורים בנושאים שונים. חוג זה, שנועד להוות "הכנה ליסוד הישיבה המרכזית העולמית", מנה כעשרים וחמישה תלמידים. בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך שנתיים, עד שהנדיב הארי פישל בנה את מעונו של הרב הראשי, ובו גם בית מדרש. עם סיום הבנייה החלו ההכנות המעשיות להקמת הישיבה, שנוסדה שנה מאוחר יותר.

הרב דוד כהן (הנזיר) הכין הצעה לתוכנית הלימודים על פי בקשתו של הרב קוק. ההצעה כוללת לימודי תנ"ך וביקורת על ביקורת המקרא, בלשנות עברית, גאוגרפיה של א"י, היסטוריה, מבואים לתושבע"פ, השתלשלות ההלכה, השוואת המשפט העברי למשפט הרומי, בוטניקה, אנטומיה ואסטרונומיה כמקצועות עזר לתלמוד ועוד. לימודי פילוסופיה יהודית כללו בהצעה בין היתר את פילון, רס"ג, חובת הלבבות, מורה נבוכים, כוזרי, רמח"ל, קבלה וחסידות. התוכנית לא יושמה בפועל.

הישיבה בימי הראי"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הרב קוק, בו שכנה הישיבה בתחילת דרכה

הרב דוד כהן, סיפר בזיכרונותיו משנת תרפ"ג: "בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד – הייתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה". שני הבחורים היו שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה, ואריה בורדיאנסקי[1].

הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים, (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים. אך הונהג בה חידוש מהפכני, בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, הרב יצחק אריאלי, הרב שלום נתן רענן ועוד. לצד הראי"ה, התמנה הרב אברהם אהרן בורשטין, הגאון מטבריג, שעלה לארץ בשנת תרפ"ד (1924) והחל לכהן כראש ישיבה באדר תרפ"ה, ולשיעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב. אך הוא נפטר בי"ט בכסלו תרפ"ו (1926) לאחר שהספיק ללמד בישיבה כתשעה חודשים בלבד. היו מגעים להזמנתו של רבי שמעון שקופ על מנת שילמד בישיבה, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל[2].

בשנותיה הראשונות מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים והגיעה לבין שבעים לשמונים תלמידים. עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה ליותר משמונים תלמידים, אך בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה־30, כמו גם חוסר ניסיונו הניהולי של הרב צבי יהודה קוק שנתמנה באותה שנה למנהל הישיבה[3], נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית. למרות מסעות התרמה מחודשים, ומכתבים ששלח הראי"ה עצמו לאישים שונים, נותר המצב הקשה בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).

לישיבה הגיעו תלמידים בולטים מישיבות מזרח אירופה. חלק מן התלמידים השתתפו בתרצ"ב בהקמת "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד".

סדר הלימוד בישיבה בתקופת הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח, וזאת בדומה לנהוג בישיבות היישוב הישן. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים יכלו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.

הגבהת ספר תורה בישיבה

הישיבה תחת ראשותו של הרב יעקב משה חרל"פ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו של הראי"ה, התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מבחינה כלכלית וביטחונית. אותות התקופה הזאת ניכרו גם בישיבה. בשנת תש"ה (1946) הצטרף הרב אברהם שפירא, שנישא לאחותו של הרב רענן, לצוות הישיבה. במהלך מלחמת העצמאות התגייסו רבים מבני הישיבה לצה"ל, זאת חרף המחלוקת בשאלה זו בין הרב צבי יהודה שקרא לגיוס לבין הרב חרל"פ שהתנגד לו, בדומה לראשי ישיבות נוספים בירושלים באותה תקופה. העדרות התלמידים בתקופה זו ונפילתם של מספר תלמידים גרמה לירידה במצב הישיבה.

הישיבה תחת ראשותו של הרב צבי יהודה קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ישיבת מרכז הרב מצידו האחורי
הרב צבי יהודה קוק ליד הספרייה בישיבה יחד עם הרב אברהם שפירא

עם פטירתו של הרב חרל"פ, בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, יחד עם הרב רענן. בראשית התקופה, הייתה הישיבה קטנה מאוד. למעט שיעור כללי של הרב רענן ושיעור קצר של הרב אברהם שפירא, לא ניתנו שיעורי גמרא בישיבה[4]. בהמשך התחזקה הישיבה והייתה ל"ספינת הדגל" של הציבור הדתי לאומי. חיזוקה של הישיבה התאפשר בזכות שני גורמים עיקריים: החלטת הנהלת בני עקיבא שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות; והשתלבותה של ישיבת "משכן ישראל", בראשות הרב יעקב כלאב במרכז הרב (פעולה שנבעה מההחלטה הראשונה). לאחר מלחמת ששת הימים משכה הישיבה תשומת לב ציבורית לאחר משום תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידי הישיבה ובוגריה. הקימה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון והישיבה פרצה לתודעה הציבורית.

בשנת תשי"ט החל להעביר שיעור כללי בישיבה הרב שאול ישראלי. הוא שימש בתפקיד ראש ישיבה עד לפטירתו בשנת תשנ"ה.

בחשוון תשכ"ה, מחמת ריבוי התלמידים[5], עברה הישיבה לשכונת קריית משה בירושלים, לבניין חדש שנבנה עבורה ברחוב בן דור (עם השנים הוסב שמו ל"רחוב הרב צבי יהודה"). בעשר השנים הבאות בית המדרש היה בבניין הפנימיה, במקום שבו נמצאים כיום חדרי השיעורים, ובשנת תשל"ה עבר בית המדרש למקומו הנוכחי.

במהלך שנת תשל"ב נפטרו הרב שלום נתן רענן והרב דוד כהן ("הנזיר"). מיד לאחר מכן, נפטר גם הרב מרדכי פרום שהיה ר"מ בולט בישיבה, מלבד שיעורים שהעביר לכלל תלמידי הישיבה הוא היה אחראי על קבלת התלמידים ואף נטל על עצמו לתקופה קצרה את ניהול הישיבה[דרוש מקור]. לאחר מכן, מינה הרב צבי יהודה מספר רמי"ם חדשים. במהלך שנים אלו צמחה הישיבה לסדר גודל של מאות תלמידים. מרכיב משמעותי בצמיחתה של הישיבה היה פריצתה לתודעה הציבורית בעקבות הקמת גוש אמונים[דרוש מקור].

במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הוא הטיל על הרבנים אריה שטרן ויוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לרמי"ם בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים צבי ישראל טאו, יהושע צוקרמן, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, מיכאל הרשקוביץ, יהושע רוזן ואברהם יצחק הלוי כלאב. למלמדי אמונה מינה את הרבנים חיים דרוקמן, יעקב לבנון, עודד ולנסקי, עוזי קלכהיים ומיכאל צבי נהוראי.

הרב צבי יהודה שלח את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות חדשות, צעד שחיזק את מעמדה של הישיבה.

הרב צבי יהודה ראה מצווה משמעותית שירות הצבאי, אך נזהר שלא לערב את תקופת השירות של תלמידיו בתוכניות הלימודים של הישיבה. הוא אפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתוכני הלימוד, אך הקפיד שהם ילמדו את הספר שמירת הלשון, העוסק בדיני לשון הרע, במשך כחצי שעה בכל יום. בעידודו הוקמה תוכנית הסדר מרכז לשירות צבאי מקוצר לבחורי הישיבה שהורחבה גם לישיבות גבוהות ציוניות אחרות.

הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, בספר אורות, אורות התורה, אורות התשובה, ומסילת ישרים. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, רמי"ם וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.

בעקבות מלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי-לאומי.

לימוד בבית המדרש בישיבת מרכז הרב בעת סדר צהריים, תשע"ה

הישיבה בימי הרב אברהם שפירא כראש ישיבה עיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לבניין החדש של הישיבה

לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג הפורים תשמ"ב, נותרו בראשות הישיבה הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי. חמישה מהר"מים פנו אליהם בדרישה למנות את הרב צבי טאו לראש ישיבה לצד הרב שפירא והרב ישראלי, כדי לשמר את הקו החינוכי של הרצי"ה כפי שהם ראו אותו, אך לא נעתרו. בהמשך מינה הרב שפירא ר"מים חדשים, כמו הרב יעקב שפירא, הרב שלמה שפירא, הרב יהושע מגנס והרב יגאל לרר. בעקבות זאת, הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה שני מחנות. חלק מן התלמידים הוותיקים של הרב צבי יהודה (כמו הרב פילבר, הרב שטיינר, הרב מלמד, הרב איזמן, הרב הרשקוביץ, הרב דוד חי הכהן והרב אריה שטרן) צידדו במחנהו של הרב שפירא.

המאבקים בין שני המחנות בישיבה התחדדו סביב כמה הבדלים אידאולוגיים. הרב טאו ותלמידיו הדגישו את מורשת הרב צבי יהודה קוק ואילו הרב שפירא נקט בדרך עצמאית יותר. נושא לימודי אמונה הודגש יותר במשנתם של הרב טאו ותלמידיו (כפי היה בימיו של הרב צבי יהודה) ואילו הרב שפירא התמקד יותר בלימודי הגמרא, אם כי שמר על כך שיימשכו לימודי האמונה בישיבה[6]. הפערים התבטאו גם בתחומים הקשורים בסוגיית הממלכתיות, שהרב טאו הוא אחד מנושאי דגלה ואילו הרב שפירא התייחס באופן ביקורתי הרבה יותר לממשלה[7].

מתח זה הוביל לפילוג הישיבה בשנת תשנ"ז (1997), על רקע הצעה שעלתה לשלב מכון ללימודי הוראה ('מרחבים') בתוך הישיבה. הרב טאו והרבנים הקשורים אליו חששו אז כי להנהלת הישיבה ישנה כוונה להקים מכון ללימודי הוראה לצד הישיבה – מה שעלול היה בעיניהם לפגוע בחירות של הלימוד התורני. הרב שפירא הכחיש את הדברים[8].הקבוצה פרסמה מכתב ובו התנגדות לאפשרות זו. החותמים על המכתב הושעו מתפקידם בישיבה ובעקבות כך עזבו אותה והקימו את ישיבת הר המור, שם מכהן הרב צבי טאו כנשיא הישיבה, והרבנים מרדכי שטרנברג ועמיאל שטרנברג, שהיו רמי"ם בישיבת מרכז הרב, כראשי הישיבה. הרב שפירא ותלמידיו סברו שעל פי ההלכה אסור היה להם להקים ישיבה בעירו של הרב שפירא, שלדעתם הוא גם רבם של הפורשים. במכתב שעליו חתמו כמה רבנים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא. הפילוג פגע קשות בישיבה, אך היא הצליחה להשתקם, ונותרה אחת מן הישיבות הגדולות והחשובות של הציבור הדתי לאומי.

השיעור הכללי הועבר בימי שלישי על ידי הרב אברהם שפירא ובימי חמישי על ידי הרב שאול ישראלי. כמו כן, המשיכה הישיבה את תמיכתה בהתיישבות ביהודה ושומרון. ראשי הישיבה הרב ישראלי והרב שפירא ייסדו את איחוד הרבנים למען ארץ ישראל ובלטו במאבק על שלמות ארץ ישראל בתקופת הסכמי אוסלו. בשנת תשנ"ה נפטר הרב ישראלי. בתקופת הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים גבעת אסף וחרשה. הרב שפירא בלט גם במאבק בתוכנית ההתנתקות וקרא לאנשי כוחות הביטחון לסרב פקודה.

לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא בשנת תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוא הוריש את תפקידו לבנו הרב יעקב שפירא. בן נוסף, שמואל, הוא מנהל הישיבה.

הפיגוע בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפיגוע בישיבת מרכז הרב

ב-ל' באדר א' ה'תשס"ח (6 במרץ 2008), ערב ר"ח אדר, אירע פיגוע ירי בספריית הישיבה, שבמהלכו נרצחו שמונה: שלושה מתלמידי הישיבה וחמישה מתלמידי ישיבת ירושלים לצעירים.

בעקבות הפיגוע החלה חבורת תלמידים בישיבה להוציא לאור חוברות במסגרת פרויקט בשביל הנשמה. החוברות המנציחות את הנרצחים, עוסקות בנושאים דתיים-חינוכיים שונים המחולקים לימים. לאחר כשנתיים שבהן הופצו החוברות על ידי הישיבה, פרס מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך את חסותו על הפרויקט והחל להפיץ את החוברות לכלל תלמידיו לקראת החופש הגדול. פרויקט נוסף מבית "בשביל הנשמה" לזכר הנרצחים הוא "הלימוד היומי באמונה", שבמסגרתו יוצאים לאור כתבי ראשונים ואחרונים העוסקים באמונה במהדורות מנוקדות מחולקות ללימוד יומי ובתוספת ביאורים והרחבות.

הישיבה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סדר בוקר מתקיים סדר 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון', כפי שתיקן הרצי"ה. לאחר סדר צהריים נמסרים שיעורים, רובם באמונה ומיעוטם בגמרא בעיון. בסדר ערב לומדים תלמידי שיעור א' עם חברותות משיעורים ג' וד'.

ראש הישיבה הרב שפירא מעביר שיחה לשיעור א' בפרשת השבוע בכל ליל שישי. השיחה נערכת, נדפסת ומופצת בדוא"ל לתלמידים מהישיבה ומחוץ לה. לשיעורים הגבוהים יותר מעביר ראש הישיבה שיעורי אמונה שבועיים בביתו, לאחר סדר ערב.

בשיעורי האמונה ובלימוד העצמי לומדים בעיקר מסילת ישרים, כוזרי, ספרי המהר"ל וספרי הרב קוק. בישיבה מועברים שיעורים אף בתנ"ך, מפי הרב איתן שנדורפי, הרב יצחק בן שחר והרב איתמר אורבך. שיעורים קבועים לאברכים בהלכות נידה מועברים על ידי הרב מנחם בורשטין – ראש מכון פוע"ה.

הישיבה מדריכה לשירות בצה"ל, בעיקר דרך מסלול "הסדר מרכז".

החל משנת תשס"ח, בעקבות הפיגוע, מוציאה הישיבה לאור פעמיים בשנה כתב עת פנימי הנקרא 'מבית מדרשנו' ובו חידושים בגמרא, בהלכה ובאמונה מפרי עטם של תלמידי ורבני הישיבה על המסכת הנלמדת. פעם בכמה שנים היא מוציאה כתב עת הנקרא 'ניצני ארץ' ובו חידושים בגמרא, בהלכה ובאמונה מפרי עטם של רבני ותלמידי הישיבה לדורותיה. עד שנת תשע"ז יצאו 19 כרכים.

בישיבה כולל ללימודי חושן משפט בראשות הרב אברהם גאופטמן דיין בבית הדין הרבני בבאר שבע, כולל הלכה בראשות הרב שמיר שיינטופ וכולל עיון בגמרא בראשות הרב מאיר פרימן.

נכון לשנת ה'תשע"ח, בישיבה לומדים כ-600 תלמידים[9], כשליש מהם אברכים. בין האברכים גם כאלה הלומדים עשרות שנים בכולל (כגון הרב בנימין רקובר והרב משה הררי).

בישיבה נערכות אזכרות שנתיות לרבני הישיבה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה קוק, והרב אברהם שפירא. בנוסף נערכת אזכרה שנתית לחללי הפיגוע.

מוסדות נוספים לצד הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון הרצי"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכון הרצי"ה

מכון הרצי"ה הוא מכון להוצאת ספרים שעל יד הישיבה. במסגרת המכון יוצאים לאור כתבים של רבני הישיבה, בפרט בולט המכון בהוצאה לאור בלעדית של ספרים מכתבי יד של הראי"ה קוק, כשהמרכזיים שבהם הם עין איה ומדבר שור וסדרת מאורות הראי"ה.

המכון נוסד בשנת תשמ"ב לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק. בראשו עומד בן ציון שפירא, בנו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.

אירועים בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מלחמת ששת הימים נערכת בישיבה מדי שנה עצרת גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. בדרך כלל מגיע ראש הממשלה לאירוע. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 לא הוזמן ראש הממשלה במשך מספר שנים, בשל התנגדות הישיבה למדיניות הממשלתית לגבי מסירת שטחים. בעבר לאחר סיום האירוע הייתה מתקיימת תהלוכה של תלמידי הישיבה ואלפים אחרים לכותל המערבי.

מדי שנה מתקיימת בישיבה שמחת בית השואבה בהשתתפות אלפים.

ראש הישיבה הרב יעקב שפירא יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס יום ירושלים, תשע"ה
ריקודים בשמחת בית השואבה בישיבה

ראשי הישיבה מראשיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבנים שלימדו בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הישיבה שעברו להר המור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר"מים נוכחיים בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבנים המלמדים אמונה בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבוגרי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחאי ברוך רודיק, חיים של יצירה: ישיבת "מרכז הרב" לדורותיה: הגות, חינוך ומעש‬, חלק א' - תרפ"א-תרצ"ה (1935-1921), ירושלים תשנ"ח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: אברהם מייזליש, הרב שבתי שמואלי, מגד ירחים, גיליון 146, חשוון תשע"ב, עמ' 4
  2. ^ שמריה גרשוני, "עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב": רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות, המעין, תשרי תש"ע, עמ' 79–96
  3. ^ בספר "אמרי שפר" ("דמויות", הרב צבי יהודה), סיפר הרב אברהם שפירא שבזמן שמצבה הכלכלי של הישיבה היה רע, תורמים שאלו את הרב צבי יהודה במה אפשר לעזור לישיבה, והרב צבי יהודה שלא הכיר צורת מטבע (בגלל שהיה שקוע בתורה), ענה שחסרים כמה סטנדרים לתלמידים. ומאז לא נתנו לו לנהל את הישיבה.
  4. ^ הרב דב ליאור, קוממיות, גיליון 70, א' בחשון תשס"ח
  5. ^ מודעה לגיוס כספים מדווחת על כך שבישיבה קרוב למאה תלמידים הפרדס, ניסן תשכ"ד, עמוד 39
  6. ^ הרב חיים אביהוא שוורץ, ‏ראש ישיבת 'מרכז הרב' (פרק ג'), באתר ישיבה
  7. ^ יאיר שלגאחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006, מחקר מדיניות 67, עמ' 78, ISBN 9655190250
  8. ^ ראיון עיתונאי עם הרב שפירא שהודפס בספר "מורשה" חלק א'; הרב יוסף בדיחי, "יוסף לקח" עמ' 61–62
  9. ^ כך כתוב בגב לוח השנה של הישיבה לשנת תשע"ח