חיים יעקב גולדוויכט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב חיים יעקב גולדוויכט
הרב חיים יעקב גולדוויכט
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1924
ד' באלול ה'תרפ"ה
חצר שטרויס, ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1995 (בגיל 71 בערך)
ז' באדר א' ה'תשנ"ה
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות יהדות חרדית, ציונות דתית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הרב חיים יעקב גולדוויכט בצעירותו (מאחור), שני משמאל: הרב יצחק ברוכסון, אביה החורג של אשתו רחל מרים

הרב חיים יעקב גולדוויכט (ד' באלול ה'תרפ"ה, 24 באוגוסט 1925 - ז' באדר א' ה'תשנ"ה, 6 בפברואר 1995) מייסד וראש הישיבה הראשון של ישיבת כרם ביבנה ישיבת ההסדר הראשונה בארץ ישראל. קיבל בשם "מפעל ישיבות ההסדר" את פרס ישראל לשנת ה'תשנ"א.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בחצר שטרויס שבירושלים, לרב ישראל אלעזר גולדוויכט, דור תשיעי בירושלים. למד בתלמוד תורה עץ חיים ובישיבת עץ חיים בראשות הרב איסר זלמן מלצר, תוך כדי כך שהוא מקיים קשרים הדוקים עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. למד גם בישיבת סלבודקה בבני ברק, בראשות הרב אייזיק שר, שם גם היה קשור לחזון איש, איתו למד רבות והתייעץ בעניינים שונים.

נישא לרחל מרים ברקוביץ שעלתה עם אמה מאשה ליבא לארץ ישראל לאחר השואה[1] בפתח תקווה.

השנים ב"כרם ביבנה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-50, התחילה התעוררות תורנית בציבור הדתי לאומי, בעקבות הקמת ישיבת כפר הרא"ה של הרב משה צבי נריה כעשר שנים קודם לכן. עד אז, הישיבה הדתית לאומית היחידה הייתה ישיבת מרכז הרב. בוגרי כפר הרא"ה הקימו ישיבות שהפכו מיד לאחר הקמתן לחרדיות: ישיבת זכרון יעקב, (שעברה לאחר מכן לכפר חסידים), ומאוחר יותר (אחרי הקמת "כרם ביבנה") גם ישיבת הנגב (עזתה). צעדים אלו גררו ביקורת רבה הן מצד חוגי המזרחי והן מצד התלמידים, בטענה שבמקום לבנות עולם תורה דתי לאומי עוזבים הבוגרים את הציבור שממנו באו.

בעקבות כך, גובשה אז קבוצה של שנים עשר בוגרי ישיבת כפר הרא"ה, עם המדריך שלהם, הרב חיים דרוקמן, במטרה להקים ישיבה דתית לאומית. מנהיגי המזרחי פנו אז אל הרב גולדוויכט, אשר גר אז בבני ברק בשכנות לחזון איש, בבקשה שיקח על עצמו את ראשות הישיבה. כמקובל, הוא ביקש את ברכתם של רבותיו לצעד כזה שהיה נועז ומרחיק לכת, שכן לרב גולדוויכט נשקף עתיד מזהיר בעולם הישיבות, והליכה לישיבה של "המזרחי" הייתה למעשה ניתוק הקשר עם עולם זה. החזון איש ביקשו להשאר עוד שנה ולהחליט בסופה על צעדיו. כנראה סבר שבתוך שנה יוכר כוחו, ותימצא לו משרה מכובדת שתבטיח את עתידו הגשמי והרוחני בתוך החברה בה צמח ובה היו נטועים שורשיו. כאשר חזר הרב גולדוויכט לביתו וסיפר לאשתו על בקשת החזון איש, פנתה אשת הרב, הרבנית מרים, לחזון איש (אשר הכיר היטב את אביה הרב יוסף ברקוביץ אשר היה איש העיירה קוסובה ומחבר הספר "חלקת יוסף"), ושטחה בפני החזון איש את עוניים הקשה והבלתי נסבל. לאחר שמיעת דבריה נתרצה החזון איש למהלך. לעומתו הרב מבריסק התנגד בחריפות להליכתו לישיבה של המזרחי. בסופו של דבר קיבל הרב גולדוויכט את ההצעה ובחודש מרחשוון ה'תשי"ד (1953) פתח את הישיבה כרם ביבנה. הוא עמד בראשה 40 שנה, עד שנת תשנ"ג (1993), אז פרש מראשות הישיבה בשל מחלת הלב שלו, שהחריפה.

בשנתו האחרונה גר בירושלים ליד בתו וחתנו בשכונת ארזי הבירה ובז' באדר א' ה'תשנ"ה נפטר מדום לב.
ללווייתו באו אנשים מכל גוני הקשת בציבור הדתי - הן תלמידי ישיבות ההסדר, והן רבים מהציבור החרדי, כגון הרב שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו הרב יוסף מתגורר בבני ברק ומכהן כר"מ בישיבת אור ישראל לצעירים בעיר פתח תקווה.

בתו הרבנית לאה מיירניק (נפטרה כ"ו תמוז תשע"ז) כיהנה במשך כשבע שנים כמורה בבית הספר 'חורב', כמו כן הדריכה כלות לפני חתונתן, ואף עסקה ביחד עם בעלה בטיפול בבעיות בשלום בית במגזר הדתי והחרדי. מסרה הרצאות בנושאים שונים כמו חינוך ילדים ו'שלום בית' וסביב מועדי ישראל. בעלה הרב משה שמעון מיירניק, כיהן כראש כולל "תפארת שרגא" בירושלים במשך עשרים וחמש שנה, ולאחר פטירתו בג' סיוון תשס"ו הוציאו בני המשפחה תחת ניצוחה מכתביו את ספרי 'שמועות משה' על מועדי ישראל, שני חלקים, על הלכות תשובה להרמב"ם, וכן כרך על ההגדה של פסח. ו'התבוננות ומעשה', שני חלקים, מאמרי התבוננות בהשקפה יהודית וכן הספר רב המכר 'פרקי חינוך' על חינוך הילדים בדורנו.

אחיינו, הרב מאיר גולדוויכט הוא מראשי הישיבה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק.

השקפת עולמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב גולדוויכט אחז בהשקפת עולם ליטאית, מבחינת מרכזיות מצוות תלמוד תורה בחיי הפרט ובחיי העם. הוא רצה שישיבתו תדמה בכל דבר ועניין לישיבות החרדיות, מבחינת מתכונת הלימודים ועולם הערכים של הבחורים שלמדו בה.
לגבי מסלול ה"הסדר" היה תמיד נוהג לומר: "אנחנו לא ישיבת הסדר, אנחנו ישיבה עם הסדר". כלומר: מי שרוצה לשרת בצבא - יורשה לו, אבל הישיבה עצמה היא "שטח נקי" ללימוד תורה. בעניין זה היה לו ויכוח עם כמה ראשי ישיבות הסדר אחרים, שראו את ההסדר כעניין שהוא "לכתחילה", כאשר הרב גולדוויכט ראה אותו כ"דיעבד".

שיטת לימודו, ספריו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב גולדוויכט נחשב בילדותו כאחד מעילויי ירושלים, ובהיותו ב"חדר" של ישיבת עץ חיים "קפץ" שתי כיתות ולמד עם ילדים גדולים ממנו בשנתיים לפחות, ועדיין היה ה"תלמיד חכם" של כיתתו. כבחור צעיר היה יוצא ובא בבתיהם של גדולי ירושלים דאז, והיה אהוב מאוד עליהם מחמת כשרונותיו וידיעותיו הבלתי רגילות, ולא אחת מצוטטות שאלותיו ותשובותיו החריפות בכתביהם, למשל הרב זליג ראובן בנגיס, הרב צבי פסח פרנק, ואחרים. היה "איש אשכולות" ומלבד גדלותו בלימוד הגמרא בעיון, היו לו יד ורגל גם בשיטת המוסר, אותה קבל מהרב אייזיק שר בישיבת סלבודקה, וכן במדרשי אגדה, בעיקר בעקבות הספר שפת אמת. ניתן לומר שבמובן מסוים פיתח הרב גולדוויכט שיטה חדשה בניתוח מדרש האגדה. שיעורים באגדה "שיחות" אלו היה מעביר בעיקר בשבתות ובחגים.

חלק משיחותיו כונסו בספרים "אסופת מערכות", שהראשון שבהם יצא בחייו על ידי תלמידו הרב שלמה גמרא. לאחר ההצלחה של הפרסום הראשון, נתבקש הרב יעקב ב. פרידמן, אשר כתב באותה עת בעיתון החרדי "יתד נאמן", להמשיך את הסדרה. הרב פרידמן הוציא ספרים על המועדים, פרקי אבות, והגדה של פסח. הסגנון בו כתב פרידמן את שיחותיו של הרב גולדוויכט, גרר ביקורת בשל השפה הנמלצת ופיתולי הלשון, בניגוד לדרך ההבעה הפשוטה שאפיינה את שיעוריו ושיחותיו של הרב גולדוויכט. למרות זאת, סמך הרב גולדוויכט את ידיו על עריכתו של פרידמן. ולאחר פטירתו של הרב גולדוויכט עברה עריכת ספריו לידי חתנו הרב משה מירניק שהוציא את החלקים על החומשים ואף ערך מחדש חלק מהספרים על המועדים.

בלימוד הגמרא הייתה מסכת סנהדרין המסכת החביבה עליו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביה הרב יוסף ברקוביץ מחבר הספר "חלקת יוסף" נרצח בשואה. היא ואמה ברחו מבורות הירי, בשל סברת הבת מסיפור המצור על שומרון בספר מלכים, בו המצורעים הלכו למחנה ארם כדי שלא למות ברעב, והגמרא (עבודה זרה כז, ב) מסבירה שכיוון שימותו בכל אופן ברעב, אין איסור להסתכן על "חיי שעה". האם נישאה בשנית לרב ברוכסון, משגיח בישיבת לומז'ה.