חיים דרוקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב חיים דרוקמן
הרב חיים דרוקמן
הרב חיים דרוקמן
לידה 15 בנובמבר 1932 (בן 85)
ט"ז בחשוון ה'תרצ"ג
קוטי (קוטיב), פולין
מקום פעילות ישראל
השתייכות ציונות דתית
תחומי עיסוק אמונה
תפקידים נוספים
רבותיו הרב צבי יהודה קוק, הרב דוד כהן
תלמידיו הרבנים מרדכי אלון, נעם פרל ועוד
חיבוריו לזמן הזה, צמאה נפשי ועוד

הרב חיים מאיר דרוקמן (נולד בט"ז בחשוון ה'תרצ"ג, 15 בנובמבר 1932) הוא מחנך ומנהיג ציבור ציוני דתי. מכהן כראש ישיבת אור עציון ונשיא מוסדותיה, רב היישוב מרכז שפירא, יושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וחבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא.

כיהן כחבר כנסת וסגן שר הדתות. בשנים 2004–2012 כיהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. חתן פרס ישראל על מפעל חיים לשנת ה'תשע"ב (2012). בתמוז ה'תשע"ה קיבל את פרס היצירה התורנית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בקוטי (קיטוב), פולין (כיום אוקראינה). לאחר הסכם ריבנטרופ מולטוב, כשברית המועצות כבשה את העיירה, נשלח לבית ספר ביידיש של היבסקציה, שם הוכרחו הילדים להגיע ללמוד בשבת. לאחר הכיבוש הנאצי הסתתר עם הוריו במחבוא שנחפר מתחת לבית דודו באזור הלא יהודי של העיירה. בקיץ ה'תש"ב נמלטו הוריו ביחד עמו לצ'רנוביץ שהייתה אז תחת שלטון רומניה, שם שהו במשך שנה. בחלק מהזמן שהה בבית יתומים. בהמשך מסרו אותו הוריו לזוג יהודים חשוכי ילדים שקיבלו סרטיפיקטים והם העלו אותו יחד עמם לארץ ישראל, בחודש אב ה'תש"ד (אוגוסט 1944), באחת משלוש הספינות שהפליגו בים השחור מקונסטנצה לאיסטנבול. על פי התוכנית המקורית היו אמורים הוא והוריו המאמצים להפליג על המפקורה, אולם הם איחרו והועלו על ספינה אחרת וכך ניצלו חייהם מגורלה של הספינה, שטובעה בידי צוללת וכמעט כל נוסעיה נספו[1]. לאחר המלחמה עלו הוריו ארצה ומשפחתו התאחדה.

הרב חיים דרוקמן עם הרב יעקב שפירא והרב יהושע מגנס 2015

בארץ ישראל למד במוסד עלייה[2] ובישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. התגייס לצה"ל בשנת ה'תש"ט (1949), במסגרת הנח"ל בגרעין ז' של בני עקיבא. הגרעין ביצע את הכשרותיו בטירת צבי ועלה להגשמה בקיבוץ סעד. בשנת ה'תשי"ב (1952), הצטרף להנהלה הארצית. לאחר מכן למד עם הרב אליעזר ולדמן אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק בישיבת "מרכז הרב" בירושלים.

בשנת ה'תשי"ד נמנה עם מדריכי שבט איתנים של בני עקיבא, שבין חניכיו היו זלמן ברוך מלמד, יעקב פילבר, צפניה דרורי, בנימין הרלינג, ידידיה כהן ושבתי זליקוביץ, שייסדו את ישיבת כרם ביבנה. בשנים 1955–1956 יצא בשליחות בני עקיבא לארצות הברית. בתום שליחותו חזר ארצה ולימד אמונה בישיבת מרכז הרב.

היה פעיל בתנועת "גוש אמונים". לקראת פינוי יישובי סיני ירד עם משפחתו ותלמידיו לחבל ימית.

רבו, הרב צבי יהודה קוק, שלח אותו להקים את ישיבת ההסדר אור עציון. מכהן כחבר הוועד המנהל של איגוד ישיבות ההסדר ובעל השפעה רבה על הקשר שבין ישיבות ההסדר וצה"ל. כמו כן הוא מכהן כיו"ר ארגון ישיבות בני עקיבא.

בכ"ג בחשוון ה'תשנ"ד (7 בנובמבר 1993), נפצע בפיגוע ירי שבוצע לעבר רכבו בדרכו לקריית ארבע. בפיגוע נהרג נהגו, אפי איובי[3], תושב כפר דרום. השב"כ, שחשש שזהו ניסיון התנקשות ברב, העמיד שמירה בסמוך לביתו במרכז שפירא למשך מספר חודשים.

בשנת 1999 שיגר אליו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין מכתב נזיפה על כך שלא עירב את המשטרה בפרשת ההטרדות המיניות בישיבת "נתיב מאיר" אשר הגיעה לידיעתו, והעדיף למצות בירור פנימי תוך הרחקת החשוד מהתלמידים. כאשר נמתחה עליו ביקורת בעניין זה לאחר שזכה בפרס ישראל אמר שסבר כי מילא את חובתו כאשר הרחיק את הפוגע מתפקידו בו ביום, ולא ידע שעליו לדווח.

בשנת 2011 העניקה לו אוניברסיטת בר-אילן תואר דוקטור של כבוד, על פועלו בתחום החינוך ובתחום הגיור[4].

ביום העצמאות ה'תשע"ב (2012) קיבל הרב דרוקמן את פרס ישראל על מפעל חיים. בנימוקי השופטים נאמר:

בכל שנות פעילותו תרם הרב דרוקמן תרומה ניכרת וחשובה לקירוב בין חלקי העם, מתוך אהבת ישראל אמיתית ובעצם, בכל מסגרות העשייה הרבות המגוונות שלו היה לאבן שואבת וחינך את תלמידיו לשילוב של תורה ארצישראלית, שמביאה לידי מעשה בחיי היום-יום ובהתערות בחברה הישראלית על כל חלקיה. הרב מעורב בפתרון סכסוכים עמוקים, העומדים בלב החברה הישראלית, בתחומי הדת והמדינה, החינוך ומערכת היחסים בין חלקי החברה השונים, ומהווה אוזן קשבת וכתובת לעצה, לסיוע ולתושייה.

כחודש לאחר מכן יצא לאור הספר הראשון שכתב (קודם לכן יצאו סיכומי תלמידים משיעוריו). הספר, "קמעא קמעא", העוסק בענייני גאולת ישראל בדורנו על ידי תקומת מדינת ישראל, השיבה לארץ וקיבוץ הגלויות.

חבר הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב חיים דרוקמן מברך בטקס פרס עמינח 2013

לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 הוא הוצנח למקום השני ברשימת המפד"ל לכנסת, לבקשת הרב צבי יהודה קוק, במטרה לשמר את המצביעים הימניים של המפלגה. הרב קוק והרב דרוקמן ראו במקום הגבוה ברשימה לכנסת גם הבטחה לתפקיד בכיר לאחר הבחירות, וביקשו שהרב דרוקמן יכהן כשר החינוך, אולם בעת הקמת הממשלה ניתן התפקיד לזבולון המר. לקראת הבחירות לכנסת העשירית איים הרב דרוקמן בהקמת רשימה עצמאית[5], אך לבסוף הוא נשאר ברשימת המפד"ל.

בממשלת בגין השנייה, בשנת 1981, מונה לסגן שר הדתות. הוא פרש מהתפקיד לאחר 7 חודשים (2 במרץ 1982) בשל אישור הנסיגה מחבל ימית בכנסת. בשנת 1983 פרש מהמפד"ל והקים את "מחנה הציונות הדתית" (מצ"ד) ויחד עם פועלי אגודת ישראל הקים את מפלגת מורשה, שבמסגרתה התמודד בבחירות לכנסת ה-11 (בשנת 1984). ב-1986 פרש מ"מורשה" וחזר והצטרף למפד"ל. הוא פרש מהכנסת ב-1988. לקראת הבחירות לכנסת ה-15 (בשנת 1999) נתבקש לשוב ולכהן בכנסת, הוצב במקום ה-2 ברשימת המפד"ל, וכיהן בכנסת עד 2003.

אב בית הדין לגיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 עמד בראש הוועדה לגיור קטינים שהגישה את המלצותיה לראש הממשלה. בראשית שנת 2004 החל לכהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה, עד לפברואר 2012[6]. במהלך תקופת כהונתו חתם על כ-50 אלף תעודות גיור.

במרוצת השנים כיהן הרב דרוקמן כאב בית דין לגיור במחוז הדרום והנהיג מדיניות מקלה יחסית. בקרב רבנים חרדים הייתה התנגדות למדיניות זו. בשנת 2008 נמתחה ביקורת חריפה על הרב דרוקמן ועל גיוריו, על ידי הרכב של שלושה דיינים של בית הדין הרבני הגדול בראשות הרב אברהם שרמן, שדן בתקפות גיורה של אישה שהתגיירה בבית דינו של הרב דרוקמן[7]. בעקבות תלונה שהגיש הרב דרוקמן קבעה נציב תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג-כהן, כי הרב שרמן הסתמך "על תיק עלום שלא הוצג כראיה" והמליצה להדיחו, המלצה שנתמכה על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן[8], אך הוועדה למינוי דיינים לא אישרה המלצה זו. בשנת 2012 קיבל בית המשפט הגבוה לצדק את עתירת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, משנת 2008, פסל את החלטות בית הדין הרבני באשדוד ובית הדין הרבני הגדול, והכיר בגיוריו של הרב דרוקמן[9].

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב דרוקמן נמנה עם תלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה קוק. בפולמוס סביב סירוב פקודה בשנת 2004 הצטרף לרבנים הקוראים לסרב פקודה[10]. מאוחר יותר לא נקט עמדה רשמית. בפועל, הורה לתלמידיו לנסות להתחמק כמידת יכולתם ולסרב רק אם לא תהיה שום ברירה אחרת. בראיון עמו ב"מעריב" אמר: "מותר לסרב במקרה של פינוי יישובים יהודיים, כשלא מסכימים לשחרר אותך מזה". לדעתו, המקרה דומה לאדם עם יד שבורה: "אם למשל הייתה לי יד שבורה לא היו מטילים עלי לסחוב דברים, נכון? אז כך גם אם יש לי לב שבור. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני חושב שצריך להתחשב בזה". הוא מדגיש שמדובר במצב שבו השלטון עובר לידי גויים, כמו במקרה של גוש קטיף, אולם אם השלטון נשאר בידי יהודים הרי שלמרות הזדהותו עם המפונים הוא לא יורה לסרב[11]. הרב דרוקמן הוא חבר באיחוד הרבנים למען ארץ ישראל.

הרב דרוקמן משוחח עם הרב ארל'ה הראל בחגיגות ה -80 לרב ליכטנשטיין.

לדברי חגי סגל, לאחר מעצר המחתרת היהודית אמר הרב דרוקמן לאנשיה שהם פעלו שלא כראוי, אך הבדיל בין הפגיעה הממוקדת בראשי הערים, לפעולות אחרות, באומרו: "אם היה נעשה רק המעשה של הפגיעה בראשי הערים הערביות ביו"ש הכל היה נראה אחרת"[12].

בעקבות בג"ץ קעדאן והסתלקות הממשלה מתמיכתה הראשונית בתיקוני חוק שהציע, אמר כי "איני מעלה בדעתי שציונות פירושה שדווקא ביישוב יהודי יגורו ערבים"[13]. גישתו זכתה לתמיכת רבים בתחילת המילניום, ואף היה לה רוב, על הנייר, של 61 חברי כנסת.[דרוש מקור] עם זאת, היא הוקעה על ידי אחרים בטענות של פגיעה קשה בדמוקטיה וגזענות.

הרב דרוקמן חבר בוועדת רבנים המייעצת למפלגת הבית היהודי בענייני דת ומדינה. הוא תמך בקו שהוביל יושב ראש המפלגה נפתלי בנט מול ביקורת של הרב שלמה אבינר ואחרים[14].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב דרוקמן נשוי לד"ר שרה, רופאה, בתו של פרופ' יעקב נחום אפשטיין[15]. לזוג עשרה ילדים[16] והם מתגוררים במרכז שפירא.

חתניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב דרוקמן ערך והוציא מהדורה נפוצה של אורות התשובה מאת הרב קוק בהוצאת ישיבת אור עציון, עם הרב אליעזר ולדמן.

את ספריו של הרב דרוקמן ערכו תלמידיו על פי שיעוריו.

  • נתיבי אור - שיחות שליקט וערך תלמידו, דוד שניאור.
  • קמעא קמעא - ספר בענייני גאולת ישראל במדינתו, בעריכת עומר פדור, בהוצאת "המכון התורני אור עציון" ו"ידיעות ספרים", תשע"ב
  • לזמן הזה - "אורותיהם המיוחדים של המועדים והזמנים לימינו", בעריכת עומר פדור, בהוצאת "המכון התורני אור עציון", שלושה כרכים, תשע"ג-תשע"ד
  • צמאה נפשי - "מהנשמה המתפללת תדיר ועד לתפילה הנהוגה בימינו", בעריכת עומר פדור, בהוצאת "המכון התורני אור עציון", תשע"ה
  • הגדה של פסח לזמן הזה - ביאורים ועיונים בהגדה של פסח, בעריכת עומר פדור, בהוצאת "המכון התורני אור עציון", תשע"ה
  • התורה לדורנו - סדרה על פרשת השבוע, בעריכת עומר פדור, בהוצאת "המכון התורני אור עציון". הכרכים בסדרה: בראשית א' וב', שמות, ויקרא, במדבר ודברים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלישיב רייכנר, "הנני" - סיפורו של הרב חיים דרוקמן, הוצאת ידיעות ספרים, 2018

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חיים דרוקמן בוויקישיתוף

ראיונות:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב דרוקמן - זכרונות ילדות, ראיון של הרב הראל כהן עם הרב דרוקמן באתר ישיבה
  2. ^ תשלומי בר־מצווה ל־40 ילד במוסד "עליה" בפ"ת, הצופה, 18 באפריל 1945
  3. ^ דף לזכר אפרים איובי, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  4. ^ דוקטור (של) כבוד הרב דרוקמן, בערוץ "אורות - טלוויזיה יהודית" קובץ וידאו
  5. ^ נמשכים המאמצים למנוע פרישת דרוקמן, דבר, 9 באפריל 1981
  6. ^ פרוטוקול מס' 155 מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אתר הכנסת
  7. ^ פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול
  8. ^ שחר אילן ואנשיל פפר, פרידמן מקדם את הדחת חבר בית הדין הרבני שביטל הגיורים, באתר הארץ, ספטמבר 2008
  9. ^ מזוז דורש: להכיר בגיורי הרב דרוקמן, באתר nrg‏, 24 בספטמבר 2008; יאיר אטינגרבג"ץ בעד דרוקמן: אלפי הגיורים עליהם חתם - חוקיים, באתר הארץ, 26 באפריל 2012
  10. ^ אילן מרסיאנו ואפרת וייס, הקיבוץ הדתי נגד סירוב פקודה, באתר ynet, 19 באוקטובר 2004
  11. ^ מעריב, סופשבוע 13.6.2008
  12. ^ אחים יקרים, חגי סגל עמ' 232
  13. ^ הרב דרוקמן: הגדרת הציונות של השופט ברק אינה מקובלת עלי, באתר ערוץ 7, כ"ט בתמוז ה'תשס"ב, 09/07/02
  14. ^ הרב חיים דרוקמן, ‏הרב דרוקמן: הרב אבינר הפך את הבית היהודי לשק החבטות שלו, באתר כיפה, 26 בדצמבר 2014
  15. ^ תהילה עופראם השנה רבנית ורופאה המגדלת שבעה ילדים לתפארת, מעריב, 29 במאי 1974
  16. ^ היא לא רק רעייתו, באתר הסתדרות המורים, מתוך: אתרוג, גיליון 11, ניסן תשס"א, אפריל 2001