ניסנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניסנית (יישוב לשעבר)
Sender-nisanit02.jpg
המרפאה בניסנית
מדינה ישראלישראל  ישראל
שפה רשמית עברית
תאריך ייסוד 1984
סיבת נטישה תוכנית ההתנתקות
תאריך נטישה אוגוסט 2005
דת יהודים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 1,120 (2004)
קואורדינטות 31°33′43″N 34°31′54″E / 31.561944444444°N 34.531666666667°E / 31.561944444444; 34.531666666667 
אזור זמן UTC +2
שלט הכניסה ליישוב ניסנית

ניסנית הייתה ההתנחלות הגדולה ביותר בצפון רצועת עזה. ניסנית הוגדרה כיישוב קהילתי מעורב.

הקמת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב הוקם כהיאחזות נח"ל, בחודש ניסן תשמ"ב (אפריל 1982). גרעיני הנח"ל שהגיעו למקום, ישבו קודם לכן בנח"ל גדיד.[1] נח"ל גדיד נמסר להתיישבות אזרחית, ולוח הזמנים לפינוי נקבע בהתאם לצורך להכין מקום לתלמידי ישיבת ימית שפונו מימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים. ביום העצמאות תשמ"ב נערך טקס העלייה לקרקע של נח"ל ניסנית.[2] אוזרח ב-1984 כמחנה הכשרה ל-15 משפחות החלוץ. בשנת 1993 הפך ליישוב קבע קהילתי-עירוני. היישוב מנה כ-300 משפחות.

היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב שימש כמרכז עירוני לשאר היישובים בצפון רצועת עזה: אלי סיני ודוגית. הוא כלל גן ילדים, מרפאה, מעונות יום ובתי כנסת.

האזור מתאפיין בדיונות חול ורכסי כורכר. היישוב היה בנוי בצורה מעגלית, בדומה ליישובים רבים בארץ וחולק לשכונות ולרחבות.

קרבת היישוב לעיר אשקלון אפשרה קליטה מהירה של משפחות תוך השענות על מקורות התעסוקה והשירותים העירוניים המקומיים. בנוסף, היו מספר בקתות אירוח (צימרים) בשטחו.

היישוב נקרא כך על שם פרח הניסנית הנפוץ בחולות האזור באביב.

ניסנית פונתה במסגרת תוכנית ההתנתקות שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004.

אחרי ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפינוי פוזרו 300 המשפחות במספר אתרים. מרבית המשפחות שוכנו באתרי הקראווילות ביישובים: ניצן, אור הנר, מפלסים, כרמיה ובוסתן הגליל.

ב-26 ביולי 2007 הייתה עלייה של פעילי ימין לעבר ניסנית, שבה הגיעו עד לגדר.

ב-9 בספטמבר 2008 עירית אשקלון קראה לארבעה רחובות בשכונת "הנשיא הרצוג" על שם יישובים בגוש קטיף. במסגרת זו נקרא אחד הרחובות על שם ניסנית[3].

בתחילת שנת 2017, המחצית הדרומית של שטח היישוב פונתה מההריסות על ידי פלסטינים, שזרעו במקום שדה חקלאי[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לנו המגל הוא החרב, עמוד 208.
  2. ^ חגי הוברמן, שורשים בחולות, עמוד 122.
  3. ^ עתון "ארץ ישראל שלנו" תאריך כ"ה תשרי תשס"ח עמוד 8
  4. ^ כך לפי תצפיות על האזור