סוסנה ביר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוסנה ביר
Susanne Bier
סוזנה בייר, 2013
סוזנה בייר, 2013
לידה 15 באפריל 1960 (בת 62)
קופנהגן, דנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת דנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1991–הווה (כ־31 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • בית הספר הלאומי לסרטים של דנמרק (1987)
  • בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
  • בית הספר לאדריכלות של איגוד האדריכלות בלונדון
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Philip Zandén (19952004)
Jesper Winge Leisner עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Gabriel Bier Gislason עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • Honorary craftsman (2013)
  • The Carl Theodor Dreyer Prize (1992)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לבימוי מיני סדרה, סרט או ספיישל דרמטי (2016)
  • European Film Award for Best Comedy (2013)
  • פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר (2010)
  • פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לבמאי הטוב ביותר (2011)
  • פרס הישג בקולנוע העולמי של האקדמיה האירופית לקולנוע (2021) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סוזנה בירדנית: Susanne Bier;‏ נולדה ב-15 באפריל 1960 בקופנהגן) היא במאית קולנוע, תסריטאית ומפיקה דנית ממוצא יהודי, זוכת פרס אמי ופרס גלובוס הזהב. סרטה "בעולם טוב יותר" (אנ') זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביר נולדה בקופנהגן בירת דנמרק, כבת להורים יהודים. המשפחה של אביה, רודולף סלומון ביר (נולד ב-1930), היגרה מגרמניה לדנמרק בשנת 1933 אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. משפחת אמה, הֶני לבית יונאס (נולדה ב-1936) היגרה לדנמרק מרוסיה בתחילת המאה ה-20, גם כן עקב רדיפות נגד היהודים. בשנת 1943 שתי המשפחות נמלטו מדנמרק לשוודיה, יחד עם רוב יהודי דנמרק, כדי להינצל מהגירוש למחנות המוות הנאציים. שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה חזרו לדנמרק. תחת השפעת אירועי השואה, הוריה של סוזנה ביר חינכו את בתם לפי עקרונות של מוסריות וצדק. מאוחר יותר, נושאי הטבע האנושי ושאלות מוסריות העסיקו את הבמאית בסרטיה.

בראיונות לתקשורת כבוגרת, ביר מתארת את עצמה בילדותה כילדה נערית עם קשיים במיומנויות חברתיות, שאהבה לשחק כדורגל עם בנים והעדיפה לקרוא ספרים.

לאחר לימודי תיכון בגימנסיה הקתולית ע"ש נילס סטנסן בקופנהגן (Niels Steensens Gymnasium), נסעה לישראל, שם יש לה קרובים יהודים חרדים בירושלים, כדי להתחבר לשורשיה היהודיים. היא למדה אמנות באקדמיית בצלאל בירושלים, ולאחר מכן עברה לבריטניה ולמדה אדריכלות בבית הספר של האיגוד האדריכלי "Architectural Association School of Architecture" בלונדון. בהמשך עזבה את תחום האדריכלות לטובת לימודי קולנוע. בשנת 1987 סיימה את לימודיה בבית הספר הלאומי לקולנוע של דנמרק בקופנהגן.

קריירה קולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום לימודי הקולנוע הוזמנה ביר לשוודיה ויצרה שם את הסרט "פרויד עוזב את הבית" (1992), שקיבל ביקורות חיוביות. לאחר מכן ביימה את הסרט "עניינים משפחתיים", בו כיכבה השחקנית הדנית הידועה גיטה נרבי; עם זאת, הסרט נחשב לכישלון מסחרי וקיבל ביקורות שליליות מצד המבקרים. פריצת הדרך של ביר התרחשה בשנת 1999 עם סרטה החמישי, "האחד והיחיד", קומדיה רומנטית המתארת שני זוגות נשואים שמתמודדים עם הפיכתם לראשונה להורים. הסרט זכה להצלחה קופתית ודורג במקום השלישי ברשימת הסרטים המצליחים בדנמרק בשנות התשעים.

בשנת 2002 ביימה ביר סרט במסגרת הפרויקט ההיפר-סגפגני של לארס פון טריר, "דוגמה 95"[2]. הסרט, "אהבות פתוחות", דן בשני זוגות שחייהם הצטלבו בעקבות תאונת דרכים חמורה. גם יצירה זו זכתה להדים ולהקרנות מסחריות ברחבי עולם, וגם בישראל[3]. הסרט זכה בפרסים במספר פסטיבלים, ביניהם פרס המבקרים בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו. סרט זה החל שיתוף פעולה פורה עם התסריטאי אנדרס תומאס ג'נסן, שעבד עם ביר מאז על כל סרטיה הדניים. הסרט גם קיבל את התואר "דוגמה #28", שמשמעותו היא שהסרט חולק את הקוד של שבועת הדוגמה, שעיקריה הן נאמנות לקולנוע ריאליסטי (צילום במצלמת כתף, במיקומים שלא הוכנו מבעוד מועד, בתאורה שקיימת במקום הצילום, היצמדות לסיפורים ריאליסטיים, ומעל לכל- chastity, צניעות)[4].

בשנת 2004 יצא סרטה השמיני "אחים", המתאר סכסוך בין שני אחים בצל המלחמה. סרטה התשיעי של ביר, "אחרי החתונה" (2006), זכה להצלחה והיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר האירופי, וכן לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בארצות הברית. הסרט גם השתתף בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בו הייתה אחת מאוחרי הכבוד[5]. הסרט מתאר גבר מבוגר שמנהל בית יתומים בהודו, ומקבל הצעת תמיכה כספית מעשיר דני; כשהוא מגיע לדנמרק כדי לפגוש אותו, ומשתתף בחתונת בתו של העשיר, הוא מבין שיש בהצעה יותר ממה שציפה, והסרט דן בלבטיו המוסריים. הסרט נעשה באופן שמזכיר את סרטי הדוגמה, אך לא נכלל כאחד מהם. ביר הסבירה בראיונות שהיא נסחפה אחר האפשרויות הגלומות בעשייה הקולנועית, ושאם תוכן השיעור שתנועת הדוגמה ניסתה להעביר בנושא העברת הסיפור הקולנועי הופנם, אין צורך באמת לאכוף את כל החוקים[6].

בעקבות הצלחתה, שלושה מסרטיה - "אהבות פתוחות", "אחים" ו"אחרי החתונה" - נרכשו ליצירת גרסה אמריקאית. הסרט "אחים" יצא ב-2009 בבימויו של ג'ים שרידן ובכיכובם של נטלי פורטמן, טובי מגווייר וג'ייק ג'ילנהול[7]. בתקופה זו החלה ביר ליצור בהוליווד. סרטה העשירי, "דברים שאבדו לנו באש", צולם באנגלית, בתקציב של כמה מיליוני דולרים, ובהשתתפות הכוכבים ההוליוודים האלי בארי ובניסיו דל טורו[8]. הסרט פתח את הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות ב-2008[9]. ב-2019 יצאה לאקרנים הגרסה האמריקאית ל"אחרי החתונה"[10].

בשנת 2010 יצאה לאקרנים סרטה "בעולם טוב יותר", ששוב זכה להצלחה בינלאומית. הוא זכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר[11], ובפרס סרט הזר הטוב ביותר באוסקר האמריקאי[1]. הסרט, בהשתתפות השחקן השוודי מיקאל פרסנראנדט, עוסק בסוגיית מוסריות וחינוכיות בנוגע לאלימות, לשנאה, נקמה ולגזענות בחברה האנושית - באפריקה ובאירופה. בגלל הרמזים למקרי טבח המוני על רקע אתני וגזעי בארצות כמו סודאן, עורר הסרט ביקורת חריפה מצד גורמים רשמיים סודאנים.

בשנת 2012 יצאה לאקרנים סרטה "רק אהבה", קומדיה רומנטית בה כיכב פירס ברוסנן המגלם איש עסקים אנגלי הגר בדמנרק. הסרט הוא בדנית ואנגלית[12].

בדצמבר 2018 עלה בשירות נטפליקס סרטה "קופסת הציפורים". סרט מתח פוסט-אפוקליפטי שהוא עיבוד קולנועי של הרומן מ-2014 בעל אותו השם מאת ג'וש מלרמן. הסרט עוקב אחר אישה, שמגלמת סנדרה בולוק, אשר יחד עם זוג ילדים שמכונים "ילד" ו"ילדה", חייבים לחצות יער ונהר בעיניים מכוסות כדי להימנע מכוחות על טבעיים שגורמים לאנשים שרואים אותם להתאבד. נטפליקס הודיעה כי בשבוע הראשון צפו בסרט כשליש מכלל המנויים שלה, כ–45 מיליון בתי אב — הפתיחה הטובה ביותר לסרט בשירות הסטרימינג[13].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביר הייתה נשואה לשחקן והבמאי השוודי פיליפ זאנדן, ויש לה שני ילדים, גבריאל ואליס-אסתר. לאחר גירושיה מזאנדן, הכירה את בן זוגה, הזמר והמלחין הדני יספר וינגה לייסנר, שכתב את המוזיקה לכמה מסרטיה ("האחד והיחיד", "אחים", "אהבות פתוחות" ועוד).

סגנון ותמה קולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטיה של ביר מרבים לעסוק במסגרת המשפחתית המסורתית, בקריסתו של מעמד הביניים הבורגני תחת לחץ הגלובליזציה, הטרור והמלחמה בו, ובאופן בו אנשים מתמודדים עם אסון או אירוע מכונן חיצוני מחייהם. היא מציינת שהרגע שמעניין אותה בחיי דמויות הוא כשתחושת הביטחון שלהם נסדקת, והעולם החיצון מתדפק בדלת. השאלות המרכזיות בסרטיה הן שאלות של מוסר: האם מוסרי לעזוב בן זוג שהפך נכה, האם הטוב האישי קודם לטוב הכללי, וכיצד יש להגיב לאלימות שהעולם מפנה לעבר הפרט.

אופן הבימוי של ביר נותן חופש רב לשחקנים, ומאפשר אלתור הן בטקסטים והן באופן ההגשה. לסרטיה יש קוד ויזואלי משותף - כולם מצולמים במצלמת כתף, ובשיאים הרגשיים משתמשים בתקריבים עצומים ("אקסטרים קלוז אפ", בעגה המקצועית) של עיניים, שפתיים ואצבעות. בנוסף, אופן העריכה אינו נאמן למסורת העריכה ההמשכית, והוא נוסך תחושה חופשית ואקראית יותר.

הסרטים של ביר מאופיינים בכך שלמרות המבנה הטרגי שלהם, ישנה "השטחה" של האירועים הדרמטיים, או לחלופין, אין דרמטיזציה של האירועים המרכזיים. לדוגמה, בסצנת המפגש הראשון בין האב לביתו ב"אחרי החתונה", השניים שותקים רוב הסצנה, ומדברים מעט על בקבוק מים שהוא מביא לה. אופי זה של בימוי יוצר תחושה שלא קורה דבר בסרטים שלה, אך ניתוח מעמיק של ההתרחשויות מראה שהסרטים נאמנים למבנה הדרמטי של אריסטו.

יתר על כן, ביר מקפידה לסיים את סרטיה בטון מעט אופטימי, באומרה שלמרות שהסרטים שלה אינם מסחריים גרידא, הם גם אינם אמנות טהורה, ועל כן היא צריכה לתקשר עם הקהל שלה, ולתת להם מעט אור להישען עליו.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1991 - Freud flytter hjemfra (פרויד עוזב את הבית)
  • 1992 - Brev til Jonas (מכתב ליונאס)
  • 1994 - Det bli'r i familien (עניינים משפחתיים)
  • 1995 - (Pensionat Oskar (Like It never was before
  • 1997 - (אני מאמין Sekten (Credo (כתות)
  • 1999 - Den eneste ene (האחד והיחיד)
  • 2000 - Hånden på hjertet (פעם בחיים)
  • 2002 - Elsker dig for evigt - Open hearts (אהבות פתוחות)
  • 2004 - Brødre (אחים)
  • 2006 - Efter brylluppet - After the Wedding (אחרי החתונה)
  • 2006 - Chasing montana
  • 2007 - Things we lost in the Fire (דברים שאבדו לנו באש)
  • 2010 - Hævnen (בעולם טוב יותר)
  • 2014 - הזדמנות נוספת
  • 2018 - "קופסת הציפורים"
  • 2020 - היית צריכה לדעת

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוסנה ביר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אורי קליין, "בעולם טוב יותר" - הבחירה הלא ראויה בתולדות האוסקר לסרט הזר, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
    זהר וגנר, עכבר העיר, "בעולם טוב יותר": לקח את האוסקר בזכות החשיבות העצמית, באתר הארץ, 1 באפריל 2011
  2. ^ אור סיגולי, עכבר העיר, לארס פון טרייר: הדוד המשוגע של הקולנוע האירופאי, באתר הארץ, 20 במאי 2011
  3. ^ אורי קליין, רואים את הצהוב בעיניים, באתר הארץ, 21 באפריל 2003
  4. ^ אסף אוני, קופנהגן, כל כך קשה להיות, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
  5. ^ נירית אנדרמן, לא דוגמטית, באתר הארץ, 10 ביולי 2007
  6. ^ נעם בוקסבאום, עכבר העיר, החתונה הסקנדינבית שלי, באתר הארץ, 17 ביולי 2007
  7. ^ ביקורות:
    ליבי בגנו, עכבר העיר, "אחים": דרמה מלוטשת שמסוגלת ליותר, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2009
    אורי קליין, "אחים": מלחמה עם תיקונים קוסמטיים, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2009
  8. ^ אלן רידינג, הניו יורק טיימס, לא עוד האיש עם האקדח, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2007
  9. ^ נירית אנדרמן, סרטה של סוזנה ביר יפתח את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2008
  10. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, "אחרי החתונה": קו דק בין מלודרמה לאופרת סבון, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2019
  11. ^ אור סגולי, עכבר העיר, רצים לפסלון: ריקי ג'רבייס מציל את גלובוס הזהב, באתר הארץ, 17 בינואר 2011
  12. ^ זהר וגנר, עכבר העיר, "רק אהבה": כשפירס ברוסנן דיבר דנית, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2012
  13. ^ אתר למנויים בלבד אורון שמיר, לא רק "קופסת הציפורים" – שלושה סרטים שנהפכו לתופעת רשת, באתר הארץ, 13 בינואר 2019