עוז ושלום - נתיבות שלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עוז ושלום - נתיבות שלום היא איחוד של שתי תנועות שמאל דתי הפועלות מתחילת שנות ה-80. כיום פועלות התנועות כגוף אחד הנושא את שני השמות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עוז ושלום - החוג הרעיוני לציונות דתית" התחילה את דרכה ב-1975 כהתארגנות של אנשים מתוך הציונות הדתית מהאגף המתון, כתגובה לתנועת "גוש אמונים" . בין מקימיה העיקריים היה פרופ' יוסף ולק מאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1981, עם חוק העמותות החדש שהחליף את חוק האגודות העותומאניות, הפכה עוז ושלום לעמותה, אשר מייסדיה היו ח"כ משה אונא ז"ל, מר צבי ירון ז"ל, פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל, פרופ' יוסף ולק ז"ל, ויבל"א פרופ' אוריאל סימון ופרופ' אבי רביצקי.

בפברואר 1976 הודה משה אונא לשר החוץ יגאל אלון על כך שמינה את פרופ' שלמה אבינרי כמנכ"ל משרדו. "ההתקפות של גורמים שונים באגף הימני של הזירה הפוליטית" כתב אונא לאלון, "ובתוכם אנשים מן המפד"ל, מגלים לדעתנו את הנגעים שפשו בתוכנו: של אובדן כל קנה-מידה לסדרי ממשל תקינים, של ליבוי ניגודים פנימיים ללא רסן ושל העדר תבונה מדינית". בהמשך מכתבו כתב אונא כי "לאור הסימנים המדאיגים של האנדרלמוסיה הפוליטית בקרב הציבור והדמיון הבלתי מרוסן המדריך חלקים ממנו, הבאים לידי ביטוי בולט בתופעות כגון הכרזת 'גוש אמונים' על הקמת 100 יישובים ביהודה ושומרון, חשוב מאד להווכח שיש בצמרת השלטון אישים שאינם נכנעים לכגון אלה". את דבריו לאלון סיים אונא בתקווה "שתמצא לנו בשעה קשה זו מנהיגות אמיצה שיש בה האיזון הנכון בין חזון ומציאות". (אונא לאלון, 16 בפברואר 1976, ארכיון יד טבנקין, 15 - 27 - 2)

"נתיבות שלום" הוקמה בשנת 1982 בעיקבות אירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה ונרשמה כעמותה בשנת 1983.  בין מקימיה הבולטים של התנועה נמנים אביעזר רביצקי, אריאל רוזן-צבי, אוריאל סימון, ג'ראלד קרומר ומשה הלברטל. בפעילות התנועה השתתפו אז בין היתר הרבנים יהודה עמיטל ז"ל ואהרון ליכטנשטיין ז"ל, שעמדו אז בראש ישיבת הר עציון אשר באלון שבות. נתיבות שלום הצעירה שיתפה פעולה עם עוז ושלום הותיקה ופעלו בצורה משותפת תחת שני השמות, כאשר מבחינה ניהולית הכל עובר דרך העמותה עוז ושלום. אנשי עוז ושלום התמקדו בנושא המדיני בעוד נתיבות שלום עבדו בעיקר בפעילות בשטח.

בשנת 1998 נוסד עלון פרשת השבוע ״שבת שלום״ בהוצאת עוז ושלום, בעריכת פינחס לייזר. העלון היה לפעולה המרכזית של עוז ושלום – נתיבות שלום, ומתוך הפרסומים השבועיים בו לוקט הספר ״דרישת שלום״ בעריכת צבי מזא"ה ופינחס לייזר. ביוזמת ג'רלד קרומר ז"ל עוז ושלום גם יסדה מסורת שממשיכה היום, עליה בליל ט׳ באב לקבר רבין בירושלים לקריאת מגילת איכה, ולימוד לזכרו.

שמן של התנועות נגזר מפסוקים בתנ"ך"ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" (ספר תהלים, פרק כ"ט, פסוק י"א) ו"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ז). המטרה של התנועה הייתה לחתור לשלום עם הפלסטינים גם במחיר של נסיגה טריטוריאלית. כתנועות דתיות השתדלו החברים להראות כי כיוון פוליטי זה אינו סותר כלל וכלל את המקורות היהודיים. התנועה עסקה גם בחינוך וגם הוציאה חוברות שביטאו את השקפותיה. כך היוותה התנועה משקל נגד למגמה הימנית בציונות הדתית.

התנועה חידשה את פעילותה בשנת 2015 באמצעות העמותה הקיימת, עוז ושלום. חברי ההנהלה כיום הם לאה שקדיאל, פרופ׳ צבי מזא״ה, גילי זיוון, אלי רבל ודיויד ויימן.

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות התנועה כוללת סמינרים, הרצאות, וכנסים[2], השתתפות בהפגנות[3] והוצאת והפצת "שבת שלום" - עלון פרשת השבוע מאז 1998[4]. בשנת 2010 יצא בהוצאת ידיעות אחרונות הספר "דרישת שלום" המבוסס על דפי "שבת שלום", בעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר.[5]

התנועה ממומנת על ידי תורמים פרטיים ועל ידי הקרן החדשה לישראל[6].

ב-2009 התנועה חברה לכ-14 ארגונים אחרים, דתיים וחילוניים למסגרת הקרויה "ברית חושך לגרש" שמטרתה מאבק בגזענות בישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]