פיידרוס (דיאלוג אפלטוני)

פיידרוס
Φαῖδρος

מידע כללי
מאת	אפלטון
שפת המקור	יוונית עתיקה
סוגה	דיאלוג אפלטוני

פיידרוס (ביוונית: Φαῖδρος), אשר נכתב בידי אפלטון, הוא דיאלוג בין סוקרטס, מורו ורבו של אפלטון, אשר לוקח חלק כדמות ראשית ברוב כתביו המוקדמים, ובין פיידרוס, בן-שיח המשתתף במספר דיאלוגים שלו.

דיאלוג זה נכתב ככל הנראה בסביבות 370 לפנה"ס, פחות או יותר באותו זמן בו נכתבו המדינה והמשתה. יחד עם שני כתבים אלו, נחשב פיידרוס לאחת מנקודות השיא הספרותיות של אפלטון. על אף שנראה כאילו הנושא הראשי בדיאלוג הוא אהבה, הדיון בו עוסק גם באמנות הרטוריקה ובדרכים להוראתה, ומתעכב על נושאים כגון גלגול נשמות ועל יחסים הומוסקסואלים במסגרת פדרסטיה.

רקע

פיידרוס וסוקרטס נתקלים זה בזה תוך כדי טיול באזוריה הכפריים של אתונה. פיידרוס הגיע מביתו של ליסיאס, בנו של צפאלוס, שם נאם ליסיאס נאום לגבי אהבת גברים. סוקרטס בעודו מצהיר כי הוא "חולה על שמיעת נאומים", צועד לתוך האזור הכפרי ביחד עם פיידרוס בתקווה שזה יחזור באוזניו על הנאום. הם מתיישבים לצד הנהר, תחת העצים, ושאר הדיאלוג מורכב מנאום ודיון.

הדיאלוג, באופן שונה מהרגיל, לא מועבר כעדות שמיעה. הדיאלוג מובא ללא מתווכים, במילותיהם הישירות של סוקרטס ופיידרוס, ללא בני שיח נוספים אשר יציגו את הסיפור ויביאוהו אלינו. זאת בניגוד לדיאלוגים כמו המשתה, שם אפלטון מעמיד מספר שכבות בין אירועי היום ובין מה שאנו קוראים, בעודו מביא לנו גרסה חסרה, ממקור חמישי.

תקציר

הדיאלוג מתחיל כסדרת נאומים על אהבה. במחצית השנייה של הדיאלוג, ישנו דיון על טבעה האמיתי של האהבה ותורת הרטוריקה, תוך כדי דיונים לגבי הנשמה, השיגעון ורוח האלוהים ודיון לגבי הלימוד והשליטה באומנות.

בעודם הולכים אל תוך אזורי הכפר, פיידרוס מסכים לספר לסוקרטס את נאום ליסיאס. סוקרטס חושד בפיידרוס שנושא עמו עותק מדויק של הנאום. כיוון שסוקרטס לא רצה לשמש כשפן ניסיונות, בעוד פיידרוס מתאמן על יכולת הנאום שלו עצמו, הוא שאל את פיידרוס מה הוא מחזיק תחת גלימתו. פיידרוס מוותר ומסכים לקרוא את הנאום כפי שנכתב על ידי ליסיאס.

נאום ליסיאס

הם הולכים לאורך הנהר ומוצאים מקום מוצל לשבת בו. פיידרוס מתחיל לקרוא את הנאום בקול רם, ומתחיל ב"אתם מבינים, לפיכך את מצבי: אתם יודעים כמה טוב זה היה יכול להיות עבורנו לדעתי, לו זה היה עובד". הנאום מתקדם ומציג את כל הסיבות למה עדיף לבחור צעיר להעדיף מחזר מבוגר יותר, שאינו אוהב אותו, על פני אחד שכן. חברות עם אח שאינו אוהב, תחזיק זמן רב יותר. היא תהיה מבוססת על שכל ולא על מראה, תהיה כנה ובונה, תוך ניסיון לקדם את הצעיר גם על ידי ביקורת, ולא מבוססת על חנופה שקרית, בנוסף, מחזר אוהב גם ימנע ממנו להתפתח על ידי אחרים בקנאתו. עוד טען כי מאהב קר רוח ולא אמוציונלי לא יעזוב את החבר שלו לטובת בחור אחר. מצידו של הבחור, הוא לא יעדיף מישהו אשר מחשבתו ההגיונית מוכנעת בידי האהבה. לבסוף, מסביר ליסיאס, שעדיף לתת העדפה למישהו אשר יכול להחזיר לך תחת טובתך בצורה הטובה ביותר, על פני מישהו שצריך אותה יותר.

סוקרטס מצהיר כי הוא מתרגש לנוכח הדברים, ויתרה על כך, הכול מעשהו של פיידרוס. כאשר סוקרטס מזהה כי דברי הנאום גרמו לפיידרוס לקרון, ובטוח כי דברי הנאום היו ברורים לפיידרוס יותר ממה שהיו ברורים לו הוא, הוא הולך בדרכו של פיידרוס ומשתתף איתו בטירופו. פיידרוס מבקש מסוקרטס לא להתבדח.

אז סוקרטס מתוודה כי הוא חושב שהנאום, אשר שמע כרגע, איום ונורא. הוא חוזר על דבריו אלה במשך כמה פעמים, ונראה כי הוא אדיש לנושא. אז הוא טוען כי הוא יכול לשאת נאום טוב יותר מזה של לסיאס, באותו נושא.

נאומו הראשון של סוקרטס

אף על פי כן, מסרב סוקרטס לשאת את הנאום. פיידרוס מזהיר אותו כי הוא צעיר וחזק יותר, וסוקרטס צריך "להבין את דברו ולהפסיק לשחק את הקשה להשגה". לאחר שנשבע כי לעולם לא ישא יותר נאום בפני סוקרטס אם סוקרטס יסרב, סוקרטס, מכסה את ראשו מרוב בושה, מסכים לשאת את הנאום.

סוקרטס, במקום למנות את דבריו של ליסיאס, מתחיל להסביר כי כל הגברים רוצים יופי, חלקם מאוהבים וחלקם לא. כולנו נשלטים, הוא אומר, בידי שני עקרונות: אחד הוא התשוקה המולדת שלנו לתענוגות, והשני הוא השיפוט הנרכש שלנו ברדיפה אחרי הטוב ביותר. הליכתך אחר שיפוטך היא הליכה אחר השכל הישר שלך, בעוד רדיפה אחר תענוגות ללא סיבה היא "שערורייתיות".

הליכה אחר תשוקות שונות מובילה לדברים שונים. מי שהולך אחר תשוקתו לאוכל הוא זללן, וכדומה. התשוקה לפדות תענוגות מתוך יופי, נקראת "ארוס".

הבעיה, הוא מסביר, היא שאדם אשר השתלטה עליו תשוקה מסוג זה, ישאף להפוך את בנו לדבר שהכי ירצה אותו עצמו, במקום למה שיהיה הכי טוב עבור הילד. תהליך ההתקדמות האינטלקטואלית של הילד יהיה תקוע, מצבו הפיזי יהיה רע, האוהב לא ירצה בהתבגרותו של הילד, וכל זה מפני שהאוהב מעצב את הילד מתוך תשוקה לעונג ולא במטרה לגרום לטוב ביותר. בשלב מסוים, השכל הישר יגבר על השיגעון, והבטחותיו של האוהב לילד יופרו.

הלא אוהב, הוא מסיק, לא יעשה אף אחד מהדברים הנ"ל, בהיותו נשלט תמיד על ידי השיפוט הנרכש במקום על ידי התשוקה. בשלב זה סוקרטס מעדיף לעזוב לפני שפיידרוס יגרום לו "לעשות משהו אפילו יותר גרוע".

רגע לפני שסוקרטס עומד לעזוב, הוא טוען שנעצר בידי "הסימן האלוהי המוכר", השד שלו, שמופיע תמיד רגע לפני שסוקרטס עומד לעשות משהו שהוא לא צריך לעשותו. קול מונע מסוקרטס לעזוב לפני שיכפר על כמה מפשעיו בפני האלים. סוקרטס טוען כי הוא "נביא". סוקרטס מבין מה היה חטאו: אם האהבה אלוהית, כמו שהוא ופיידרוס הסכימו, אין היא יכולה להיות רעה, כפי שהצטייר בדרשתו האחרונה. על כן, מתחיל סוקרטס בנאום אשר מהלל את האהבה.

נאומו השני של סוקרטס

שיגעון

סוקרטס מתחיל בדיון אודות השיגעון. אם שיגעון הוא כולו רע, אזי מדרשיו האחרונים (ראה פסקאות קודמות) נכונים, אך למעשה, שיגעון הוא מתת האל אשר מספקת לנו כמה מהדברים הטובים ביותר שיש לנו. ישנם 4 סוגים של שגעונות:

1. מאפולו, מתנת הנבואה.
2. מדיוניסוס, הטקסים המיסטים והשחרור מקשיי ההווה.
3. מהמוזות, השירה.
4. מאפרודיטה, האהבה.

מפני שהוא חייב להדגיש את השיגעון שבאהבה כמתת אל, על מנת להפריך את טיעוניו האפיקורסים הקודמים, סוקרטס פותח בהוכחה על המקורות האלוהיים של הזן הרביעי של השיגעון. זו הוכחה, כך הוא אומר, שתשכנע "את החכם אם לא את הפיקח" ("The wise if not the clever").

הנשמה

הוא מתחיל בהוכחת הישארות הנפש. הנשמה היא תמיד בתנועה וכדבר המניע את עצמו - אין לה התחלה. דבר המניע את עצמו (Self-mover), הוא בעצמו המקור לכל דבר אחר שנע. אם כן, באותו אופן, דבר זה אינו יכול להיהרס. לעצמים גשמיים אשר מונעים מהחוץ אין נשמה, בעוד לאלה המונעים מפנים - יש. כל הנשמות מונעות בידי עצמן, ולכן השארותם (נצחיותם) הכרחית.

סוקרטס ממשיך בהסבר על מבנה הנשמה. הוא מעיר כי על מנת להסביר מהי באמת הנשמה דרוש זמן רב, וזו משימה עבור האל. לכן, במקום זאת הוא יגיד למה הנשמה דומה. הנשמה, הוא אומר, היא כמו "איחוד טבעי של קבוצת סוסים מכונפים ונהגי מרכבתם". בעוד לאלים יש שני סוסים טובים, לכל השאר יש תערובת: אחד הוא יפה וטוב, בעוד השני לא.

מפני שהנשמות נצחיות, הגופות אשר חסרות אותן מסתובבות לאורך גן העדן, בעוד הכנפיים שלהם עדיין במצב מצוין. כאשר נשמה משירה את כנפיה, היא באה לאדמה ומטילה עצמה על ישות מסוימת. כנפיים אלה מרימות איתן דברים כבדים אל מגוריהם של האלים, וניזונות וגדלות מנוכחותם של החוכמה, הטוב והיופי של האלוהות. טיפשות וכיעור גורמות לכנפיים להתכווץ ולהיעלם.

בגן העדן, לדבריו, ישנה תהלוכה בראשותו של זאוס, אשר משגיחה אחרי הכול ועושה סדר בדברים. כל האלים חוץ מהסטיה, הולכים אחרי זאוס בתהלוכה זו. כאשר מרכבות האלים מאוזנות וקלות לשליטה, נהגי המרכבות האחרים מתקשים לשלוט על סוסיהם, אשר יגררו אותם חזרה לאדמה אם אלה לא אומנו כהלכה. בעוד התהלוכה מתקדמת מעלה, היא לפתע מגיעה אל עבר הרכס הגבוהה של גן העדן, שם האלים תופסים את מקומם, ובאופן מעגלי צופים בכל מה שמעבר לגן העדן.

מה שמחוץ לגן עדן, אומר סוקרטס, קצת קשה לתאר, חסר צבע, צורה או יציבות. הוא הידע האמיתי, אשר ברור לעין לאינטליגנציה בלבד. בהרגשה נפלאה, סובבים האלים וצופים באמת זו עד שמשלימים סיבוב שלם. בדרכם הם מצליחים לראות צדק, שליטה עצמית, ידע ושאר דברים כמות שהם בתוכם - ללא שינוי. לאחר שצפו בכל הדברים, הם עושים את דרכם חזרה וצוללים בחזרה אל גן העדן.

הנשמות הנצחיות, אשר עוקבות אחרי האלים, בקושי מסוגלות להרים את עגלותיהן ולראות את המציאות. הן רואות חלק מהדברים, ומחמיצות דברים אחרים, מפני שעליהם להתמודד עם הסוסים שלהם. הן עולות ויורדות בזמנים משתנים. נשמות אחרות, בעודן מתאמצות להחזיק מעמד, אינם מסוגלות להתרומם ובתנועה מיוזעת ורועשת הן עוזבות, מבלי שהספיקו לראות את המציאות. המקום אליו הן הולכות לאחר מכן תלוי בדעותיהן, במקום באמת. כל נשמה אשר מצליחה לראות דבר אחד מהאמת, זוכה לסיבוב נוסף בו תוכל לנסות לראות עוד. במוקדם או במאוחר, כל הנשמות שבות לאדמה, לכדור הארץ. נשמות אלה מוכנסות לתוך גלגולי אדם שונים, תלוי בכמה הצליחו לראות מן האמת. אלה שנכנסות אל תוך פילוסופים, הצליחו לראות הכי הרבה, כאשר הבאות נכנסות אל המלכים, מדינאים, דוקטורים, נביאים, משוררים, פועלים, סופיסטים ועריצים, בהתאמה.

אז מתחילות הנשמות במחזור של גלגול נשמות. בדרך כלל לוקח 10,000 שנה לנשמה להצמיח לה כנפיים ולחזור למקום ממנה באה, אך פילוסופים, לאחר שבחרו בדרך חיים כזו שלוש פעמים ברציפות, מצמיחים את כנפי נשמותיהם כבר לאחר 3,000 שנה מפני שהם ראו את הרוב, ותמיד שמרו על הזיכרון קרוב אליהם ככל האפשר. הם מתעלמים מהצרות האנושיות ונמשכים אל האלוהות. בעוד אנשים רגילים נוזפים בהם על כך, הם אינם מודעים כי אוהב החכמה הוא משוגע בחסות האלוהים. זה הסוג הרביעי של שיגעון, האהבה.

שיגעון האהבה

אדם מגיע לכדי הבנה של זן אהבה זה לאחר שראה את היופי פה, על פני כדור הארץ, ונזכר ביופי כמו שנראה מעבר לגן העדן. לאחר שנזכר, הכנפיים מתחילות לצמוח בחזרה, אך כל עוד הן אינן מסוגלות עדיין לעלות, מבטן עולה למעלה והן אינן שמות לב למה שמתרחש תחתן, מה שמביא לשיגעון.

כאשר אדם נזכר ביופי האמיתי לאחר שראה נער יפה, הוא נקרא אוהב. בזמן שכולם רואים את המציאות, לא לכולם קל כל כך להיזכר בזה. אלה שכן מסוגלים להיזכר נבהלים כאשר הם רואים את התזכורת, והם מוכנעים בידי זיכרון היופי.

יופי, טוען אפלטון, היה בין הדברים שאותם הכי קל לראות מבעד לגן העדן, ועל האדמה היופי מנצנץ דרך ראייתנו. חלק עוד לא שמו לב לנצנוץ הזה ועדיין רודפים אחר התענוגות ועשיית הילדים. אלה שכן מצליחים לזהות את נצנוץ היופי, מוכנעים כאשר הם רואים צורה גשמית אשר מחזיקה ביופי וכנפיהם מתחילות לצמוח. כאשר הנשמה הזאת מסתכלת על הנער היפה היא חווה את האושר האולטימטיבי. כאשר היא מופרדת מהנער, כאשר ממושך מתרחש והכנפיים מתחילות להקשיח. כאשר הוא לכוד בין שני רגשות אלו, האוהב נמצא בייסורים קשים, כאשר הנער הוא המזור היחיד לכאב.

אז חוזר סוקרטס לאגדת העגלות. רוכב המרכבה מתמלא בחום ותשוקה ככל שמתקרב לעיניו של האחד אותו הוא אוהב. הסוס הטוב נשלט בידי חוש הבושה שלו, בעוד הסוס הרע מוכנע בידי התשוקה ועושה כל שביכולתו כדי לעלות לכיוונו של הנער ולפתות אותו בעונג מיני. לבסוף, הסוס הרע משתלט על מרכבתו וגורר אותה אל הנער. עדיין, כאשר הרוכב מביט אל פניו של הנער, זיכרונו נשאב חזרה אל חזיון צורות היופי והשליטה העצמית שראה עם האלים, והוא משיב לעצמו את השליטה על המרכבה בצורה אלימה. כאשר מהלך זה קורה מספר פעמים, הסוס הרע נעשה צייתן ולבסוף מאפשר לנשמת האוהב לעקוב אחר הנער בהערצה ויראת כבוד ולא באופן מיני.

האוהב עכשיו רודף אחר הנער. כאשר הוא מתקרב אל הנרדף, האפשרות למגע מיני מציגה את עצמה שוב. אם האוהב והנאהב מתעלים על תשוקה זו הם מנצחים את "התחרות האולימפית האמיתית". זהו שילוב מושלם של שליטה עצמית אנושית ושיגעון אלוהי, ולאחר המוות, נשמותיהם מוחזרות לגן העדן. אלה אשר מוותרים, אינם נעשים חסרי משקל, אך חסים על עונשם לאחר מותם והם מצמיחים כנפיים שוב בבוא הזמן.

חברות של אוהב היא אלוהית, מסכם סוקרטס, בעוד זו של אחד שאינו אוהב מציעה רק סיפוקים אנושיים זולים וזורקת את הנשמה אל כדור הארץ ל-9,000 שנה. הוא מתנצל בפני האלים על נאומיו הקודמים, ופיידרוס מצטרף אליו בתפילה.

דיון

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בתרבות הפופולרית

• בספר רב המכר זן ואמנות אחזקת האופנוע מאת רוברט מ. פירסיג, פיידרוס הוא דמות שמהווה אלטר אגו של המחבר-הדובר. דמות זו מופיעה גם בספרו השני של פירסיג ליילה: חקירה על אודות המידות.

הוצאות בעברית

• ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשט"ז (1957). תרגם מיוונית בצירוף מבוא והערות: יוסף אליהו הלר
• שוקן בתוך: "שלוש שיחות על ידידות ואהבה : ליסיס, המשתה, פידרוס". תרגם: יוסף גרהרד ליבס
• תל אביב: חרגול הוצאה לאור, תש"ע (2010). תרגמה מיוונית, מבוא והערות: מרגלית פינקלברג; עם מסות מאת ורד לב כנען וחגי כנען ומאת אהרן שבתאי.

ראו גם

• המדינה (דיאלוג אפלטוני)
• הומוסקסואליות ביוון העתיקה
• אידיאליזם אפלטוני

לקריאה נוספת

• פיידרוס/ אפלטון. תרגמה מיוונית עתיקה: מרגלית פינקלברג. הוצאת חרגול-עם עובד, 2010.
• ז'ק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגם: משה רון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיידרוס בוויקישיתוף

• הספר "פיידרוס" באתר "טקסט"
• רויאל נץ, "פיידרוס" מאת אפלטון, מין לילה שכזה, באתר הארץ, 2 ביוני 2010
• הספר "פאידרוס", באתר "סימניה"
• אפלטון (428-347 לפנה"ס.), פאידרוס, דף שער בספרייה הלאומית