איתן הבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איתן הבר
Eitan Haber.jpg
איתן הבר, 2007 (בתצלום מאחור: יצחק רבין)
לידה 12 במרץ 1940
תל אביב, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
פטירה 7 באוקטובר 2020 (בגיל 80)
רמת גן, ישראל ישראלישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
שנות הפעילות 19542020 (כ־66 שנים)
עיסוק ראש לשכתו של ראש ממשלת ישראל
מנהל לשכת ראש הממשלה הבר, עוזר לראש הממשלה, יצחק רבין לענוב עניבת פרפר במהלך ביקורו של רבין בארצות הברית. משמאל: נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, 24 באוקטובר 1995

איתן הַבֶּר (12 במרץ 19407 באוקטובר 2020) היה עיתונאי ופובליציסט ישראלי, מנהל לשכת ראש הממשלה יצחק רבין בתקופת ממשלתו השנייה (1992–1995). שימש כתב צבאי של העיתון "ידיעות אחרונות" במשך 26 שנים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתן הבר נולד בתל אביב בשנת 1940 ליהודה וטובה הבר. למד בבית הספר הדתי ביל"ו בתל אביב[1]. את דרכו בעיתונות החל בגיל 9 בכתיבת שירים בעיתון "הצופה לילדים" וככתב נוער ב"חרות לנוער"[2]. בגיל 14 נמנה עם צוות עובדי עיתון "חרות"[3]. ביולי 1957 יצא לסיור באירופה[4] והביא את רשמיו בעיתון חרות[5].

עם גיוסו לצה"ל בשנת 1958 הוצב ככתב צבאי בעיתון "במחנה", שבועון חיילי צה"ל. בעקבות ריבוי האירועים הביטחוניים בגבול עם סוריה נשלח לפיקוד הצפון. בפיקוד הצפון הכיר את מפקד הפיקוד, יצחק רבין, והתיידד עמו, ומאז ליווה אותו ברבות מתחנות חייו. סיים שירותו הצבאי במילואים בדרגת סרן[6].

ביום שיחרורו מצה"ל, בשנת 1960, הצטרף ל"ידיעות אחרונות" ומאז ועד 1985, היה הכתב הצבאי[7], וסיקר עבור העיתון את כל האירועים החשובים בתולדות המדינה באותה תקופה, כולל אירועים מדיניים, פוליטיים וחברתיים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים חבר לישעיהו בן-פורת, יהונתן גפן, אורי דן, אלי לנדאו, חזי כרמל ואלי תבור לכתיבת הספר "המחדל", במטרה שההנהגה המדינית והצבאית במלחמת יום הכיפורים תפנה את מקומה[8]. נמנה עם ראשוני העיתונאים הישראלים במצרים בשנת 1978.

מפגש בכירי התקשורת הממלכתית ינואר 1987. מימין לשמאל: תא"ל יצחק שני - הצנזור הראשי, איתן הבר - יועץ התקשורת של שר הביטחון יצחק רבין, תא"ל אפרים לפיד - דובר צה"ל, אבי פזנר - יועץ התקשורת לראש הממשלה יצחק שמיר, וישראל פלג - מנהל לשכת העיתונות הממשלתית.

שימש כתחקירן ראשי בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות ביותר בשנות ה-70: "חיים שכאלה" ו"זה הסוד שלי". ערך והגיש עשרות תוכניות בגלי צה"ל.

בסוף 1985 מונה כיועצו המיוחד וכיועץ לענייני תקשורת של יצחק רבין כשר הביטחון בממשלת ישראל העשרים ואחת. ליווה אותו מקרוב בפעילותו במשך כחמש שנים, לרבות בימי האינתיפאדה הראשונה, אחת התקופות הסוערות במדינת ישראל. שירת לצד שר הביטחון בהחלטותיו ועשייתו הביטחונית והמדינית. פרש מתפקידו עם רבין בעקבות כישלון "התרגיל המסריח" והקמת ממשלת שמיר בשנת 1990, וחזר ל"ידיעות אחרונות".

כאשר נבחר רבין כראש הממשלה ושר ביטחון ב-1992, מונה כיועץ ראש הממשלה ומנהל לשכת ראש הממשלה. בתפקיד זה ניהל משך כשלוש שנים את לשכתו של רבין, עד להירצחו ב-1995. הופקד על החלק הציבורי, התקשורתי, ובחלקו גם המדיני בלשכת ראש הממשלה וכתב את רוב נאומיו של ראש הממשלה[9]. נמנה עם הצוות המדיני המצומצם שהכין בחשאי את הסכם השלום בין ישראל לירדן. היה אחראי על כל המסעות המדיניים והביטחוניים של רבין מחוץ לישראל, לרבות מדינות שלראשונה פתחו שעריהן בפני ראש ממשלה ישראלי (אינדונזיה, מרוקו, עומאן, סין, יפן, קוריאה הדרומית ורבות אחרות). עם זאת, הבר לא היה שותף לשיחות על הסכמי אוסלו.

ההודעה על רצח רבין בכתב ידו של איתן הבר
סרטונים איתן הבר מספיד את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בהלווייתו ומקריא את שיר לשלום מתוך דף המוכתם בדמו של רבין

איתן הבר כתב חלק מנאומיו בתקופת כהונתו של יצחק רבין, לרבות בימי המהלכים שהביאו לחתימת הסכם השלום עם ירדן, ובהם הנאום שנשא רבין בוושינגטון שנאמר בו, בין השאר: "אני יצחק רבין, מספר אישי 30743, רמטכ"ל בדימוס, חייל בצבא השלום".

איתן הבר נמנה עם האחראים לארגון כל האירועים החגיגיים לחתימת ההסכמים עם ירדן ועם הפלסטינים, בארצות הברית ובערבה, הסכם אוסלו, הענקת פרס נובל לשלום ופרס אונסק"ו. בליל הרצח ב-4 בנובמבר 1995 שהה ליד מיטת רבין, ועם מותו של רבין, הקריא בשם ממשלת ישראל את ההודעה על מותו: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. יהי זכרו ברוך".

בתפקידו האחרון בלשכת ראש הממשלה, היה ממארגני מסע הלוויה של רבין אל הר הרצל בירושלים.

עם פרישתו מלשכת ראש הממשלה (1995), המשיך בכתיבת מאמרים בעיתון "ידיעות אחרונות", הכנת תוכניות טלוויזיה ותוכניות-רדיו בגלי צה"ל.

בספטמבר 2019 חשף כי הוא חולה בסרטן המעי הגס ובפרקינסון ושבעקבות מצבו הבריאותי הוא פרש לגמלאות מידיעות אחרונות[10]. ב-7 באוקטובר 2020 הלך לעולמו[11]. נטמן בבית הקברות נחלת יצחק.

היה נשוי לגילה (ג'ויס) לבית נול שנפטרה בשנת 1985[12]. השניים הותירו אחריהם שני ילדים[13].

עסקים בהם היה מעורב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יו"ר ומנהל החברות הפרטיות "גיאופול", ט.ה קווים בע"מ.
חב' "גיאופול" ייצגה משך ארבע שנים בישראל את חברת "סמסונג איירוספייס" ו"סמסונג תעשיות כבדות" מקוריאה שימש כנציג הבכיר של סמסונג בישראל.
"ט.ה. קווים", בשותפות עם חיים טופול. הפיקה 250 סרטונים במסגרת הסדרה "קו לדמות" (על דמויות ביהדות ובציונות) שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית, ו-100 סרטוני "רק רגע", שתיעדו אירועים בתולדות מדינת ישראל (ערוץ 2).
  • שותף בישראל של "ג'יי. סי. דקו", חברה צרפתית לפרסום חוצות וריהוט רחוב.

דירקטוריונים בהם היה חבר ותפקידים בולטים לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמות בהן היה מעורב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפקת חלק מחגיגות 25 שנים למדינת ישראל
  • הפקת עצרות צבאיות (במילואים)
  • אחריות לצד הצבאי במיפגן צה"ל ותערוכת הנשק, שנת 40 למדינה (במסגרת משרד הביטחון)
  • יזמות התערוכה "כחול על גבי לבן", מאוצרות גינזך המדינה במוזיאון ישראל, 50 שנה למדינה

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מרבית הספרים כתב עם עיתונאים חברים (מיכאל בר-זהר, זאב שיף, אהוד יערי, ישעיהו בן-פורת ואחרים).

  • מאת כתבנו הצבאי, הוצאת רמדור, 1967 (עם אלי לנדאו וזאב שיף)
  • כך ניצחנו, 1967
  • גיבורי ששת הימים, הוצאת רמדור, 1967
  • ספר הצנחנים, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1969 (עם מיכאל בר-זוהר)
  • טייסת הקרב הראשונה: פרקי יומן, הוצאת טייסת הקרב הראשונה, 1973
  • Military Aspects of the Israeli-Arab conflict, University - Publishing Projects, Tel Aviv, 1975
  • המחדל, הוצאה מיוחדת, תל אביב, 1973 (אורי דן, ישעיהו בן-פורת, יהונתן גפן, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור)
    • Kippur, Special Edition, Tel Aviv, 1973
    • Kippur, Hachette Literature, paris, 1974
  • לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה-ביתן-מודן, 1976 (עם זאב שיף)
  • טיסה 139, זמורה-ביתן, 1976 (עם ישעיהו בן-פורת וזאב שיף)
    • Operatie Thunderball, H.J.W.Becht, Amsterdam, 1977
    • Antebbe Rescue, Dell Book, New York, 1977
    • Antebbe, Hachette Lit., Paris, 1976
    • Antebbe Rescue, Delacorte Press, N.Y. 1977
    • מבצע אנטבה (טיסה 139) זמורה ביתן, 1991
  • Menachem Begin, The Legend and the Man, Delacorte Press, New York 1978
    • Menachem Begin, Stock, Paris, 1978
    • Menahem Begin, Mies Ja Legenda, Kustannuspiste y, Tampere, Finland, 1979
    • Menachem Begin, Dell Book, New York 1979
  • ברק, סיפור קרבות חטיבה 188, רמת הגולן, מלחמת יום הכיפורים, בהוצאת המשפחות השכולות, 1979
  • שנת היונה, זמורה ביתן מודן, 1980 (עם אהוד יערי וזאב שיף)
    • The year of the Dove, Bantam Books, New York, 1979
    • L'annee de la colombe, Hachette Litterature, Paris, 1979
    • 1979ת חדת'ה פי קאמפ דייוויד (שנת היונה), הוצאת "כתאב אל-אהלי", קהיר
  • המרדף אחרי הנסיך האדום, זמורה-ביתן, 1984 (עם מיכאל בר-זוהר)
    • The Quest for the Red Prince, William Morrow, NY, 1983
    • The Quest for the Red Prince, Weidenfeld and Niclson, London, 1983
    • De Jacht OPDE Rode Prins, Salomon, Amsterdam, 1985
    • Le Prince Rouge, Fayard, Paris, 1984
    • The Quest for the Red Prince, The Lyons Press, Connecticut, 2002
    • נקמת מינכן, זמורה-ביתן, 2005
    • The Quest for the Red-Prince, Hayakawa Publishing Inc., Tokyo, 2006
    • Rache Fur Munchen, Droste, Germany, Dusseldorf, 2006
  • יצחק רבין משוחח עם מנהיגים וראשי מדינות, הוצאת רביבים, 1984
  • היום תפרוץ מלחמה, עידנים – ידיעות אחרונות, 1987 - זכרונותיו של תת-אלוף ישראל ליאור, באתר המרכז למורשת יום הכיפורים
  • עמוד ראשון, ספר היובל של ידיעות אחרונות, 1989-1939, הוצאת ידיעות אחרונות, 1990. מהדורה שנייה - 2000
  • רודף שלום, נאומי השלום של ראש הממשלה, יצחק רבין, זמורה-ביתן, 1995
  • המרגלים, פרשיות ריגול בישראל, ידיעות אחרונות, 2002 (עם יוסי מלמן)
  • לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, זמורה-ביתן, 2004 (עם זאב שיף)
  • "המלחמה" - מהדורה מורחבת ומעודכנת של לקסיקון יום הכיפורים (הוצאה משותפת לידיעות אחרונות וזמורה-ביתן, 2013)
  • זאב שיף - ספר-זיכרון, בהוצאת המשפחה, 2008 (עם אהוד יערי)

הוקרה לפועלו לה זכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איש השנה בתקשורת מטעם האיגוד ליחסי ציבור, 1995
  • יקיר העיר רמת גן, 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איתן הבר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הטייס של ביל"ו, הצופה, 4 באוגוסט 1967
  2. ^ כאן חדשות, איתן הבר הלך לעולמו בגיל 80, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 7 באוקטובר 2020
  3. ^ השאלה: כיצד נקביל פני העולים החדשים, חרות, 13 במאי 1957
    ב גילח את בתו לאחר פרידה של 18 שנים, חרות, 17 בפברואר 1958
  4. ^ היחיד והציבור, חרות, 17 ביולי 1957
  5. ^ אורחות בלתי רצויות, חרות, 31 ביולי 1957
  6. ^ בן ציון ציטרין, אנשי מפתח, רשימת החברים שיפתחו לך כל דלת, תל אביב 2004, עמ' 96
  7. ^ אחי מפקד "צבא פלשתין" מתגודד בחיפה, על המשמר, 2 באוקטובר 1964
  8. ^ המלחמה, המחדל והאשמה, דבר, 25 בינואר 1974
  9. ^ ראה כתבה בשבועון שישי תקשורת/תרבות בתאריך 12 באוגוסט 1994, שפורסמה מחדש בספר אדם ברוך תקשורת - אנתולוגיה, 1972 - 2008 תחת הכותרת איתן הבר כותב רבין, הוצאת דביר, 2010, עמ' 231 -233
  10. ^ ראיון שהעניק לכאן חדשות
  11. ^ איתמר אייכנר, הלך לעולמו איתן הבר, מנהל לשכתו של רבין ועיתונאי "ידיעות אחרונות", באתר ynet, 7 באוקטובר 2020
  12. ^ גילה (ג'ויס) הבר לבית נול ז"ל, אתר אבלים - ידיעות אחרונות, ‏15 בדצמבר 2010
  13. ^ כתב את ההיסטוריה - אנשי ידיעות אחרונות נפרדים מאיתן הבר, באתר ynet, 8 באוקטובר 2020